מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
07.07.2011

תמיכה בהתקוממות הסורית

ישראל צריכה להצהיר במפורש על תמיכתה במאבק הערבי לחירות בסוריה ובמקומות אחרים. בבחירה בעמדת המתבונן החשדן מוותרת ישראל על יכולתה להשפיע על מהלך האירועים ועל עתידנו בתוך האזור. למען העתיד עלינו להבהיר לציבור הערבי בסוריה כי ישראל תומכת במאבקו ללא סייג.
 
בניתוח התהליכים במזרח התיכון תמונת העתיד המיידי עדיין אינה ברורה, ולפיכך מעדיפה ההנהגה כאן להמשיך ולהעניק תמיכה מסויגת למשטרים הדיקטטוריים שסייעו לשמור את היציבות באזור לאורך שנים. התמיכה של ישראל במובארק, במלך עבדאללה מירדן ובשליטי המפרץ מוכרת וידועה. דומה שישראל הרשמית מעדיפה אפילו את שלטונו של בשאר אל-אסד על שלטון לא ידוע בסוריה, בחינת "עדיף השֹטן המוּכָּר". בעיקר שולט כאן הפחד המשתק מהשתלטות אסלאמיסטית רדיקלית על האזור.
 
במבוכתה החליטה הממשלה לצמצם את התבטאויותיה ולעמוד מן הצד כל עוד אין אפשרות לחזות את מהלך האירועים. זאת טעות חמורה בקריאת המפה. ראשית, יש כאן מחויבות מוסרית ברורה. מדובר בציבור ערבי המבקש לקבל זכויות בסיסיות להשתתפות בהחלטה על בחירת השליט ובית המחוקקים שלו. למדינה כישראל, שכל סיבת קיומה היא חלומה של קבוצת אנשים לקבל אחריות על קביעת גורלם, אסור להתעלם מהדרישה הצודקת כל כך משיקולים פוליטיים ציניים.
 
אולם מעבר לכך חייבת ההנהגה הישראלית להבין שגם אם יצליחו המשטרים הערביים למגר את ההתקוממות הנוכחית, בטווח של שנים ספורות יובילו האירועים שמתחוללים בארצות שסביבנו מזה כחצי שנה להפלת המשטרים הישנים ולצמיחת ישויות חדשות, דמוקרטיות יותר. או אז תהיה לאמירותיה, וגם לשתיקותיה של ישראל, השפעה קריטית על עתיד היחסים עם העולם הערבי. סיכויי ישראל להתפתח וליצור קשרים איתנים במרחב דמוקרטי גדולים לאין ערוך מסיכוייה בעולם הנשלט על ידי דיקטטורים.
 
הצהרות תמיכה ישפיעו על הדרך שבה יעצבו הציבורים הלאומיים באזור את עתידם ואת יחסם אלינו. חובתו של ראש הממשלה לצאת בהצהרה מנוסחת היטב למצרים ולסוריה שבה יברך את העם השכן המשמיע את קולו לראשונה, יביע את רחשי הידידות של העם כאן, ויכריז שישראל מחזקת את ידי הציבור בדרישתו לדמוקרטיה ולזכויות אזרח מלאות וקוראת לשלטון לקדם רפורמות מרחיקות לכת.
 
כך הדבר גם ביחס הישראלי להשתתפות מפלגות אסלאמיות במשחק הפוליטי. הציבור כאן לוקה בחרדה לא-רציונאלית מהשתלטות אסלאמית על האזור ומהנחה, שמקורה בבורות, על פיה אסלאם פירושו תמיד ג'יהאד נגד העולם המערבי וישראל. אולם כידוע גם המשטרים החילוניים הנראים לנו ליברליים יותר אינם מצטיינים ביחסם לישראל ומבחינה זו אין הבדל ביניהם. מעבר לכך, אופי המפלגות האסלאמיות הערביות משתנה במהירות בשנים האחרונות והן מחפשות דרך להשתלב במשחק הדמוקרטי. דווקא כדי לשבור את התדמית של ישראל כאויבת נצחית של דתם צריך ראש הממשלה למצוא הזדמנות, ערב חודש הרמדאן למשל, לומר בריש גלי לעולם הערבי שישראל אינה עוינת את האסלאם, סבורה שאמונה בו אינה צריכה לסתור את הדמוקרטיה, ותקיים יחסים תקינים עם כל ממשלה שתצהיר על מחויבות לשלום ולשכנות טובה, בלי קשר לעמדותיה בשאלות הדת.
 
להכרזות והצהרות מהסוג הזה לא תהיה תמורה פוליטית מיידית. להיפך. מהזווית של הספין התקשורתי קצר הטווח, שכל הצמרת הנוכחית סוגדת לה, אין בהן תועלת. במשדרי הבוקר ימהרו אמצעי התקשורת לראיין את הקיצוניים בצד השני, שיצהירו כמובן שאינם מקבלים את ההצהרות, שהמדינה היהודית היא התגלמות השטן, ושבכוונתם להלחם בה עד שתיעלם מן האזור. הקיצוניים אצלנו לא יפגרו אחריהם ויציגו זאת כעוד הוכחה לטעות שבהתרפסות מול אויבינו. אולם את פירות ההכרזות הללו נקצור בעתיד הלא-רחוק, כאשר תתבסס במזרח התיכון תשתית דמוקרטית יותר. בעת ההיא יהיה להצהרות היסטוריות מעין אלה ערך חשוב במיוחד.
 
מאמרים נוספים