המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
נתניהו בתרגיל צבאי בגולן, יוני 2013 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
22.12.2017

תרחיש שונה לעתידה של סוריה

התפיסה המקובלת בישראל היא כי ה"ציר השיעי" במזרח התיכון יתחזק יחד עם משטר אסד בסוריה. אולם מסתמן תרחיש אפשרי על פיו רוסיה היא זו שתתחזק, בסוריה ובאזור כולו, על חשבון איראן. יכולות להיות לכך השלכות חיוביות על קשת רחבה של נושאים

בשיח הציבורי והפוליטי מצטיירת תמונה פסימית מבחינת ישראל באשר למתרחש בסוריה: אסד ניצַל, אמנם, אך הפך למעין בן ערובה בידיהן של רוסיה, וחמור מכך, של איראן וחזבאללה, עד לכדי כינון מאחז צבאי איראני בצפון המאיים על מדינת ישראל.

בשבועות האחרונים מתברר כי תפיסה זו אינה נשענת בהכרח על מסד נתונים מוצק. הדוגלים בה מייחסים לאיראן השפעה כמעט בלתי מוגבלת במרחב ומתעלמים ממגבלות כוחה ומהקשיים בהם היא נתקלת בחתירתה להגמוניה אזורית. להעצמת האיום מעבר לממדיו הריאליים יש סיבות רבות, גם פוליטיות. בנסיבות אלה כדאי להציג תרחיש שונה מהרווח לעתידה של סוריה והאזור.

התרחיש הזה נשען על מספר הנחות יסוד. ראשית, אף שאסד חלש ותלוי במציליו, הוא אינו מתכוון לוותר על הנסיון לבסס מחדש את שליטתו בכל סוריה. ברור לו שרוסיה ואיראן מבקשות להגביר את נוכחותן והשפעתן בזירה וכי הדבר יבוא בין היתר על חשבונו. מתוך הבנה שלא יוכל להחזיק בחבל בשתי קצותיו, הוא עשוי לבכר את רוסיה על פני איראן. הראשונה היא שהצילה אותו. היא כבר מחזיקה במאחזים בסוריה שעמם הוא יכול להסכין, וסיכוייה להמשיך ולהבטיח את יציבות משטרו גדולים מאלה של איראן.

אסד גם חשדני יותר כלפי איראן. לראיה, הוא לא עדכן את טהראן, וספק אם שיתף אותה לאחר מעשה, במגעיו האחרונים עם רוסיה (ביקורו בסוצ'י וביקורו של פוטין בסוריה). על פי דיווחים בתקשורת הוא אף מתחמק מלהיענות לבקשותיה של טהראן להעמיק את הקשר הצבאי והכלכלי בין שתי המדינות.

הנחת יסוד שניה היא כי למרות הצהרותיו האחרונות של פוטין על סיום הלחימה בסוריה ועל האפשרות לפינוי כוחותיו מהאזור, המעורבות הרוסית במדינה אינה תופעה זמנית. רוסיה מעוניינת במעורבות בסוריה משיקולים אסטרטגיים וגלובליים והיא מעוניינת בדריסת רגל ממושכת, גם אם סמלית, במדינה, תוך ניצול חולשתו ותלותו של אסד. מעורבותן הצבאית של איראן והמיליציות שלה בסוריה הייתה נחוצה כל עוד התנהלה מלחמה בשטח, מתוך רצון לחסוך בחיי אדם ובמשאבים רוסיים. ספק אם רוסיה תאפשר לאיראן לחלוק עמה הרבה מהשלל.

הנחת יסוד שלישית היא כי פוטין חותר להסדר בסוריה. הדבר חיוני לא רק כדי להבטיח אינטרסים רוסיים ולהימנע מתרחיש אפגניסטאן, אלא גם כדי להוכיח את עצמתה הבינלאומית של רוסיה ואת יכולתה להשיג את מה שנחשב עד כה לבלתי אפשרי. בניגוד לארצות הברית, רוסיה נהנית מהיכולת להידבר עם כל השחקנים המעורבים בתסבוכת הסורית וללחוץ עליהם. נראה כי כל הסדר, גם כזה שיחייב את אסד לוותר על סמכויותיו ובהמשך אולי אף על שלטונו, יהיה קביל בעיניה אם יבטיח שקט לאורך זמן.

איראן, לעומת זאת, מבקשת להבטיח את שלטון אסד בכל מחיר כערובה להמשך יכולתה לפעול בזירה ולשימור נתיב הסיוע הבלעדי לחזבאללה. בנסיבות אלה עשויות רוסיה ואיראן לעלות על מסלול של התנגשות, שתוצאותיו נהירות בוודאי גם לטהראן. פעולותיה של איראן מעידות כי היא מודעת לכך, ולכן משתפת פעולה עם המתווה הרוסי לעת עתה.

הנחת יסוד רביעית היא כי אף שחקן בינלאומי או אזורי, לרבות משטר אסד עצמו, כאמור, אינו נכון להסכין עם המשך נוכחותה של איראן בסוריה, קל וחומר עם העמקת מעורבותה שם. הדברים מובנים מאליהם, לכאורה, כאשר מדובר בסעודיה ובמדינות המפרץ, אבל הם נכונים גם לגבי שכנותיה של סוריה: תורכיה, עיראק, ירדן ואפילו לבנון, שמעורבות איראנית בסוריה עלולה לערער את יציבותן. ראוי לציין, בהקשר זה, כי באיראן עצמה מתנהל ויכוח פנימי ביחס לנחיצותה של הפעילות מחוץ לגבולותיה והתועלת בה.

מכל האמור לעיל עולה כי חופש הפעולה של איראן בסוריה אינו בלתי מוגבל, ובנסיבות מסויימות הוא אף עלול להתגלות כצר למדי. זאת במיוחד אם יעלה בידי הרוסים להתניע מו"מ או הסדר מדיני בסוריה. משטר חזק בדמשק הנתמך על ידי רוסיה יבוא בהכרח על חשבון האיראנים, מה גם שמוסקבה תשמש אמתלה יעילה בידי אסד לדחיית דרישותיה של טהראן. הסדר מרחיק לכת בסוריה, שיכלול גם סממנים של דמוקרטיה פורמלית אם לא מהותית, יאפשר לרוב הסוני להיפטר מהנוכחות השנואה של איראן ושל חזבאללה במדינתם, ולפגוע גם בנכסים שטהראן כבר הבטיחה לעצמה, כביכול.

השפעתה המוגבלת של איראן בסוריה אינה תופעה מקומית בלבד. טהראן מתוארת כמי ששולטת בארבע או חמש ערי בירה במרחב – טהראן, בגדאד, דמשק, בירות ואולי גם צנעא, אולם המציאות טופחת על פניה. הבטחת נתיב יבשתי מאיראן לים התיכון לאורך זמן במרחב שאינו אוהד את איראן היא קשה ממילא, ועיראק, העומדת בחודשים הקרובים בפני בחירות כלליות, מנהלת מדיניות חוץ ופנים עצמאית יותר ויותר. גם בלבנון, ובוודאי אחרי שחרירי חזר בו מהתפטרותו, האיראנים אינם חופשיים לפעול כאוות נפשם. די להתבונן בהימנעותם העקבית מהעברת סיוע לחזבאללה ישירות ללבנון דרך הים או האוויר.

מרכיב נוסף בכינון סדר חדש בסוריה הם הכורדים, שהפכו ממיעוט שולי בצפון מזרח המדינה לכוח חשוב השולט על שטח נרחב כמעט לכל אורך הגבול שבין סוריה לתורכיה. הכורדים מאוכזבים מנטישתה של ארצות הברית וחוששים מתורכיה, והרוסים עשויים להבטיח להם מעין אוטונומיה בתמורה להשלמה עם המשטר שיכונן בדמשק. פוטין לא יזיל דמעה על קיצוץ כנפיה של תורכיה, ואף ייהנה מהבלטת משקלה המכריע והבלעדי של רוסיה בסוריה.

הנחות היסוד, והתרחיש המבוסס עליהן, אינם מחויבי המציאות, כמובן, אך הם סבירים ואפשריים בהחלט. התרחיש המתואר מציג באור מורכב ומציאותי יותר את קשת האיומים על ישראל ומפתח זוויות ראיה חדשות על המתרחש באזור.

התרחיש הזה מאפשר לבחון, בצד הסיכונים, גם הזדמנויות הנגזרות מהגברת המעורבות הרוסית במרחב. ראשית, סוריה עשויה לשמש את רוסיה כקרש קפיצה להשפעה אזורית, על אחת כמה וכמה בצל התרחקותה של ארצות הברית ממעורבות פעילה באזור, ובכלל זאת להתערב או לתווך בסכסוך הישראלי פלסטיני. שנית, חופש הפעולה של ישראל אמנם עלול להצטמצם אם המשטר העתידי בסוריה יבקש לממש את ריבונותו בחזית רמת הגולן, אולם איראן תיאלץ להפיק לקחים מדיניים ופוליטיים מהפרשה הסורית, במיוחד לאור חילוקי הדעות בהנהגה ובציבור ביחס לפעילות מחוץ לגבולותיה.

לבסוף, ישראל תצטרך לבחון את קשריה האסטרטגיים במרחב המשתנה. האם המשטר שיכונן בסוריה יהיה איום או יוכל דווקא לשמש כמפתח ליציבות בצפון ובאזור? האם תורכיה של ארדואן תקבל עליה את הדין? האם עיראק תהפוך להזדמנות עבור ישראל במזרח התיכון המשתנה? 


רוני כהן הוא בכיר לשעבר באמ"ן וחוקר ומרצה עצמאי לענייני המזרח התיכון

מאמרים נוספים