מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
18.04.2014

תרפ"ט: הכלה של מציאות מורכבת

את ספרִי תרפ"ט כתבתי לא רק כמחקר היסטורי אקדמי מדוקדק אלא גם מתוך מחויבות היסטורית-פוליטית: לאפשר לקוראים להכיר מגוון של קולות, מתוך הנחה שלידע כזה יש ערך מטעמי צניעות וככלי להבנה הדדית בין חברות בעימות. הרב חיים נבון מוזמן לקרוא את הספר שנית אם הוא מוכן להיפתח להיסטוריוגרפיה של תרפ"ט שאיננה מנקודת מבט דתית-לאומית.

מכיוון שהרב חיים נבון התייחס באריכות לספרי "תרפ"ט", לקחתי אף אני את הזמן והמקום והגבתי לכמה מהדברים שכתב.

אתחיל בדבר שולי לכאורה אבל מלמד הרבה על סוג הקריאה של הרב נבון את הספר: השימוש שלו, בעקבות בני מוריס, בביטוי ״כהן מודה״. הביטוי הזה מעיד על הבנה בעייתית של הספר ושל כתיבה היסטורית בכלל (בשני הסעיפים הבאים אסביר מהי, לדעתי, מקור ההבנה המוטעית). אינני נאשם ואינני פרקליט, והספר אינו כתב בית דין. זהו ספר היסטוריה, ובמקרה הזה הוא מיועד למי שרוצה ללמוד לא רק ׳מה קרה׳ אלא גם כיצד זרמים שונים ביישוב היהודי, וכן בציבור הפלסטיני, הבינו את מאורעות תרפ״ט. לכן כל העניין עם ׳סימטריה׳, שגם אותו שאל הרב נבון מבני מוריס – ואין בכך הידור מצוות עשה לך רב – הוא לא מה שחשב הרב. ההשוואה איננה של המעשים אלא של הרגשות, של הראייה ההיסטורית ושל תפיסות העולם. כאן אוסיף שמי שקורא את הספר – כל ספר, בעצם – לא כדי ללמוד, ועסוק כל הזמן בשאלה כיצד להמשיך ולראות עצמו צודק תמיד או טועה תמיד, לא יפיק מהקריאה הרבה. ולא אֶמָּנַע מלומר במפורש שלטעמי, השימוש בביטוי ׳מודה׳ הוא מכוער. ראו למשל המשפט הבא: הרב חיים נבון מודה שאין זה ראוי לרצוח יהודים אבל אנו מאמינים שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. אמרו מעתה: הרב חיים נבון כותב/גורס; הלל כהן כותב/גורס וכו'.

שנית, מה שכתב הרב נבון אינו אלא עוד דוגמה לטענה מרכזית בספר, שאיננה חדשנית אבל מאוד בולטת במקרה שלנו: אנשים נוטים להניח שהקבוצה שלהם טובה יותר ומוסרית יותר. אני מרשה לעצמי להניח שלוּ נולד הרב נבון במחנה הפליטים בלאטה הוא היה חושב שזכות השיבה לפלסטין היא מקודשת, ולו היה נולד בכרבלא הוא היה חכם דת שיעי והיו לו תלמידים כפי שיש לו כיום, והוא היה מסביר להם מדוע השיעה עדיפה על שאר הזרמים באסלאם, שלא לומר על דתות אחרות.

שלישית, אנשים מאמינים – ואין בכך הבדל בין יהודים למוסלמים או נוצרים ואולי גם אחרים – מאמינים גם בכך שהם יודעים את האמת, כלומר, שיש אמת אלוהית שהועברה אליהם מדורות קודמים עד להר סיני, ואומר בזהירות שקיים חשש כי הדבר פוגע ביכולת שלהם ללמוד דברים המעמידים בסימן שאלה תפיסות היסטוריות שעליהן התחנכו ועליהן הם מחנכים.

באשר לעמדה שלי ככותב ושאלת הרלטיביזם, מקובל להגיד שהיסטוריונים חדשים סבורים שהכל סיפורים ואין אמת. לא כך הוא. השאלה אצל רוב ההיסטוריונים, גם החדשים, איננה האם יש אמת אלא מה יכולתנו להגיע לאמת ומהן הדרכים המיטביות לעשות זאת. שאלה נוספת שעמדה מול עיניי בכתיבת הספר היא מדוע היסטוריונים ואנשים בכלל רואים את העבר בצורה כל כך שונה. הטענה שלי, אם כך, איננה שאין אמת, אלא שיש יותר מראייה אמתית אחת של המציאות. לו היה הרב נבון קורא את הספר לא כהתנצחות אלא כמשהו שאפשר ללמוד ממנו (אף שאינני מכירו ואינני יודע עד כמה הוא פתוח ללימוד באופן אישי) הוא היה יכול לקרוא את דעתי במפורש. הראייה של הציונות כתנועת הצלה של עם ישראל שבאירופה היא אמת, והתפיסה של ערביי הארץ כי הם קרבן של הציונות אף היא אמת. העמדה של מצילי היהודים היא עמדה בעלת ערך מוסרי, וכמוה גם העמדה של מצילי הערבים. כך שהשאלה איננה שאלה של רלטיביזם מוסרי או היעדרו, אלא של יכולת הכלה של מציאות מורכבת. קוללתי ביכולת ההכלה הזו. אני זוכר שהרבה יותר קל להציג עמדה פשטנית וחד משמעית. הייתי שם.

ועוד משהו על היסטוריונים: מההתבוננות שלי בעמיתיי למקצוע הסקתי שבחברות המצויות במאבק לאומי יש ארבעה סוגי היסטוריונים. הסוג הראשון הם אלה היוצאים מנקודת הנחה שעמם צודק ועבודתם ההיסטורית מיועדת להוכיח זאת. הם גם סבורים שעדיף לא להתמקד בעולות ש״אנחנו״ עושים כדי לא להחליש את העם. אפשר להבין אותם. לי זה לא מתאים. הסוג השני הם אלה הסבורים כי משימתם ההיסטורית היא להצביע על העוולות של עמם. זה קיים רק בעמים מנצחים, בעת החדשה, לרוב מטעמי ׳תיקון עולם׳. אני חושב שבמקרה היהודי-ערבי עמדה זו איננה מספקת.

הסוג השלישי הם אלה הסבורים שהם מסוגלים להתנתק מזהותם הלאומית ולכתוב היסטוריה ׳מקצועית ואובייקטיבית׳. אינני מאמין שזה אפשרי ואינני מכיר הצלחות משמעותיות בתחום. הסוג הרביעי הם אלה המנסים להעלות על הכתב את מירב הקולות האפשריים, לא כדי להשמיץ את יריביהם או את עמם, ולא רק מתוך מקצוענוּת כהיסטוריונים, אלא מתוך מחוייבות היסטורית-פוליטית: לאפשר למי שרוצה בכך להכיר מגוון של קולות, מתוך הנחה (אולי מוטעית) שלידע הזה יש ערך גם מטעמי צניעות – לי באופן אישי קשה עם הרהב והשחץ של אלה הבטוחים בעליונות הסיפור שלהם, גם אם הוא אחת האמיתות – וגם ככלי להבנה הדדית בין חברות בעימות. הגישה הזו מקוממת לעתים אנשים שחוששים מהיחשפות לצורות חשיבה אחרות, אבל לטעמי יש בה תועלת רבה. ושוב: כמו כל ספר גם זוהי הצעה להבנה והמשך של דיון. לא יומרה לכתוב את כל ההיסטוריה.

יש כמובן עוד נקודות כמו האם השאיפה לבניין המקדש מהווה סכנה לאל-אקצא (בספרו החדש תומך כמובן יהודה עציון בטענתי), האם עדיף לדייק בסיקור מעשי הרג או אונס (אני, שמאמין בקיומה של אמת, חושב שכן), מדוע יש אנשים שמעדיפים לא לדייק, ועוד ועוד. בקיצור, אם מצא הרב נבון טעם בדבריי וברצונו להכיר נקודות מבט נוספות לזו הדתית-לאומית, אין הוא חייב לחוש מאויים. הרחבת הדעת לא באה במקום האמונה אלא בנוסף לה. ובמילים אחרות, אם יש לו זמן, אני מזמינו לקרוא את הספר שנית.

מאמרים נוספים