יחסי יהודים ערבים

ניתוח ופרשנות
חיים זק, לע"מ
24.10.2019

הי ארדן, זה אתה שמסוכן

אמירתו של ארדן, ש"החברה הערבית אלימה", מקוממת במיוחד לאור העובדה שהוא עצמו שייך לממסד שמונע תקציבים, מדיר, מדכא ומפלה את החברה הערבית, ובכך מטפח מצוקה שמובילה לפעמים לאלימות

דבריו של השר גלעד ארדן בעניין האלימות בחברה הערבית בישראל: "היא חברה מאוד מאוד – ועוד אלף פעמים מאוד – אלימה" וכו', אינם חריגים או יוצאי דופן בנוף הישראלי, ובכל זאת מקוממים. בוודאי על רקע אוזלת ידו בהיותו השר לביטחון פנים, הממונה לפי חוק על ביטחונם של כל אזרחי המדינה, ועוד יותר לנוכח העובדה שלפי דוח מבקר המדינה, נמנע השר בשנה שעברה מלהעביר 400 מיליוני שקלים לחיזוק הפעילות המשטרתית נגד פשיעה בחברה הערבית. השר האמור להיות ממלכתי בחר להיות דווקא יהודי, אולי מתוקף חוק הלאום, ולדבר על נושא הקשור במהות תפקידו הממלכתי, כמו יהודי המתפלמס עם הערבים ילידי הארץ, כיאה לקולוניאליסט מצוי, ללא ענווה וללא הוגנות. ארדן נראה כיהודי שרצה להביא את תורתו הנשגבת לילידים האלימים ולתרבותם הנחשלת.
 
החליפה שלבש השר כאשר אמר את הדברים המיוחסים לו, כיאה לאיש ימין גאה, וגם העניבה, לא הצליחו לשוות לו ארשת של ידען או קורטוב של מהימנות. ובכל זאת, ראוי להחזיר לשר בשפה שהוא ודומיו לא מבינים, ושכל ערבי בישראל מבין וחש על בשרו. נוח לשר ולמשטרה לדבר על האלימות הישירה, המובהקת, של אדם הרוצח אדם אחר, או לשרטט מפה של משפחות הפשע הפועלות בחברה הערבית. גם אנו מתפתים ללכת שבי אחרי סיפורים מעין אלו, לחפש בדיוק מתחת לפנס, או להסיט את הדיון למקומות הנוחים למשטרה ולשר הממונה. אולם כאן ברצוני לנסות להתחקות אחר שורשי האלימות האובייקטיבית, המובנת, ביחסים שבין המדינה לילידים הערבים, האלימות שבדרך כלל אינה נראית ואינה מדוברת, ואחר תהליכי עומק שיצרו הן את האלימות, הן את השיח שבפי השר ארדן ודומיו.

גזל הקרקעות הגדול
 
עד "הסדרי קרקע" שנכפו על הפלסטינים שנשארו במולדתם אחרי הנכבה, בשנות החמישים, ולפני ההפקעות המסיביות של קרקעות הערבים במדינה, בואך שנות השבעים, נהנו הערבים במדינת ישראל בראשית דרכה ממשאב עשיר של קרקעות. היחס בין מספרם לבין הקרקע שבבעלותם אפשר להם, מבחינה זאת לפחות, חיים מרווחים ביישובים לא צפופים. אולם, ידוע, בתחום הזה השתנו הדברים ללא הכר, והיום כ־20% מתושבי המדינה חיים על 2.8% מן הקרקעות. לעובדה זו משמעות דרמטית. קודם כול, משמעותה היא צפיפות הנוראית ביישובים, צפיפות שהמדינה ממשיכה להעצים במדיניות הריסת הבתים, בפגיעה בזכויות התכנון ובהגבלת מרחב המחייה באמצעות מנגנוני "הקו הכחול" ו"חוק קמיניץ", המגבילים את סמכויות בית המשפט ומעצימים את סמכויותיהם המנהליות של פקחי הבנייה ועוד.
 
במישור אחר, אם נייחס למשאב הקרקע ערך כלכלי נגלה שהמדינה גזלה מהמיעוט הערבי משאב יקר ערך בלא שום פיצוי. אם נביט דרומה לנגב, למדיניות הקרקעות שם, נצליח להבין מה קרה בכל יישוב ערבי עד שנות השבעים. היישובים הערביים (וגם השכונות הערביות בערים המעורבות) איבדו בממוצע 80% מהקרקעות שהיו בבעלותם לפני 1948, כשמספר תושביהם היה כשעשירית ממספרם כיום!
 
אם נמשיך באותו הקו וננתח את מדיניות ממשלות ישראל כלפי החברה הערבית בתחום הפיתוח והכלכלה, נמצא שלאורך עשרות שנים נמנעה המדינה בכוונת מכוון מתיעוש היישוב הערבי, מפיתוח התשתיות בתחומו ומטיפוח מערכות החינוך שלו. גם ההסתדרות, שפעלה עד שנות השמונים כגוף כלכלי, הפקירה את היישוב הערבי. אין דוח של מבקר מדינה שאינו מציין את ההבדלים בהקצבות ממשלתיות בין החברה היהודית לזו הערבית, לרעת השנייה, כמובן. גם דוח ועדת חקירה ממלכתית, כמו ועדת אור, הגדיל לציין את ההדרה ואת האפליה השיטתית ביחס לחברה ערבית, במיוחד בעניין המחסור בקרקעות.
 
המחסור במשאב הקרקע ועשורים של היעדר תקציבים רגילים ותקציבי פיתוח השאירו את חותמם על היישוב הערבי בכל התחומים, לרבות התחום החברתי. מדיניות זו העצימה את המצוקות החברתיות־כלכליות המביאות בדרך כלל להתנהלות לא נורמטיבית עד אלימה. מדיניות זו צמצמה את האפשרויות ואת ההזדמנויות, ובה בעת האוכלוסייה גדלה. וכך, כאשר יותר ויותר אנשים מתחרים על פחות ופחות משאבים והזדמנויות, נוצר לחץ המתבטא בהתפרקות האיזונים והמנגנונים החברתיים המסורתיים ובאלימות על כל צורותיה.
 
נוסף על כך, השיח הפוליטי בישראל הפך את החברה הערבית פלסטינית בישראל לשק חבטות, לחברה חשודה במהותה, שנואה, מוקצית ומושמצת יומם ולילה. השיח הזה נעשה אלים במיוחד אחרי רצח רבין, ועוד יותר מאז אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 צעירים מאש כוחות הביטחון. מאז אותו אוקטובר נהרגו עוד כ־1,000 צעירים ערבים בידי המשטרה, ומח"ש ממשיכה כהרגלה לגרור רגלים, או לזכות על ימין ועל שמאל את המעורבים באירועים. כלומר, מאז רצח רבין החזירו האליטות היהודיות ההגמוניות את היחסים בין יהודים לערבים ממסלול אזרחות בעייתית ולא מלאה למסלול קולוניאליסטי. "מישהו" החליט למנוע מהערבים להיות חלק מה"אנחנו", מה"דמוס" ומהמדינה.

פירוק המרקם החברתי
 
אולם לא רק הימין בישראל משדר לערבים בישראל שהוא הולך לשלוט בהם, להכניעם עד עקירה וגירוש כשתבוא שעת כושר. שיח זה מחלחל פנימה, אל תוך החברה הערבית עצמה. המסרים האכזריים והמאיימים נקלטים ומשועתקים פנימה, כמו בכל מערכת דיכוי ושליטה. בהיעדר אמון במערכות המדינה, לרבות במשטרה הנתפסת כזרוע דיכוי, נוצרים תסכול, ולא אחת אלימות. המצוקה הקולקטיבית מזינה את המצוקות החברתיות־כלכליות של היחידים והמשפחות ומפרקת את המרקם החברתי.
 
החברה הערבית בישראל היא חברה במצור, לפחות במישור התחושה והתודעה. מדי פעם מדובר גם במצור של ממש, למשל, בעת הריסת בית, או בעת סימון גבולות היישוב ב"קו כחול" על ידי מוסדות התכנון, לרוב בלי משא ומתן עם התושבים. התוצאה הבלתי נמנעת של כל התהליכים האלה היא יישובים מפוצצי אוכלוסין הנושאים תחושות קשות של הזנחה והדרה – סיר לחץ שמדי פעם צריך להשתחרר.
 
אם כך, תהליכי עומק היסטוריים ומבנה כוח קולוניאליסטי של שולטים ונשלטים הם שהולידו את האלימות בחברה הערבית, וגם את השר המקפיד על קודי לבוש, אולם לא על הגינות. הם גם שהביאו את השר לקדמת הבמה כדי שידבר כאחרון הקולוניאליסטים על האלימות בחברה הערבית, אלימות ששורשיה עמוק־עמוק בהתנהלות שלו ושל דומיו.
מאמרים נוספים