אופק

ניתוח עומק
מפגינה למען הדמוקרטיה בביירות (צילום: רויטרס)
20.04.2020

עזמי בשארה מבקש מאיתנו לשכוח כל מה שאנחנו יודעים על דמוקרטיות

מאמר שפרסם ד"ר עזמי בשארה בסוף השנה שעברה מנתח את תהליך המעבר של חלק ממדינות ערב למשטרים דמוקרטיים. על מנת לתאר את התהליך נאמנה, טוען בשארה, יש לנטוש את הקטגוריות המסורתיות שבאמצעותן אנו מאפיינים משטרים כדמוקרטיים, משום שרובן ככולן נוסחו במערב. הדמוקרטיה הערבית המתהווה היא אחרת: משוסעת, לא בהכרח מודרנית, ומוּנעת בידי העם ולא בידי האליטות
"דמוקרטיזציה ושברה – היבטים תיאורטיים מתוך הניסיון הערבי". זוהי כותרת הרצאתו של ד"ר עזמי בשארה, שנשא בנובמבר 2019 בכנס של המרכז הערבי למחקר ולמדיניות בפריז. הכנס עסק בדמוקרטיה הערבית המתפתחת כמעבדת ניסויים לשינויים פוליטיים חדשים. הרצאתו של בשארה מתמקדת בניסיון להסביר את תהליך המעבר של חלק ממדינות ערב למשטרים דמוקרטיים לאחר האביב הערבי. בשארה מציג תיאוריות מתחום מדעי המדינה שעוסקות בדמוקרטיזציה, וכמו כן בוחן מקרים דומים שהתרחשו בעולם לאורך ההיסטוריה, ובהתייחסו אליהם מנסה לפרש את תהליך הדמוקרטיזציה בעולם הערבי, בין אם נכשל ובין אם הצליח.
 
בשארה מספק רקע להרצאתו באומרו כי מרבית התיאוריות בתחומי מדעי הרוח והחברה נולדו באירופה ועוסקות באירופה בלבד, ועלינו להיות מודעים לכך כשאנו מתייחסים אליהן בעוסקנו במדינות ערב, ובפרט בנושא הדמוקרטיזציה. כמו כן, הוא מציין כי בימינו כאשר אומרים "דמוקרטיה" מתייחסים לרוב לדמוקרטיה הליברלית המושתתת על שני עקרונות – השתתפות העם בקבלת ההחלטות באמצעות בחירות ושמירה על זכויות אדם. שני עקרונות אלה הם שמגדירים את המשמעות של להיות אזרח בעידן המודרני – להיות אזרח כזה זוהי זכותו של כל אדם, וחוקרי התחום, לדידו של בשארה, צריכים לבדוק אם הדבר אכן קורה ובאילו תנאים.
 
המקרה המוזר של לבנון ועיראק
בשארה דן בהרצאתו בכמה נקודות שעלו במחקרו. ראשית, הוא מתייחס לשתי מדינות שהתרחשו בהן גלי מחאה לאחרונה – לבנון ועיראק. מה שראוי לציון לגבי מדינות אלה הוא שהמחאות בהן פרצו אף על פי שיש בהן פילוג אתני-עדתי עמוק ורחב. על פי תיאוריית המודרניות, בהקשרה הסוציולוגי-פוליטי – אחד התנאים להתהוותה של דמוקרטיה מודרנית הוא היעדר שסעים חברתיים עמוקים בחברה וקיומו של קונצנזוס בנוגע לאחדות הלאומית של המדינה. מדובר בתנאי בסיסי שמרבית החוקרים העוסקים בדמוקרטיזציה מסכימים לגביו.
 
עם זאת, האירועים בעיראק ובלבנון מוכיחים אחרת – המחאות הנרחבות במדינות אלה מצביעות על תהליך ביטול של חשיבותה המכרעת של ההשתייכות העדתית, ובמקומה עלייה בחשיבות של השתייכות אזרחית למדינת הלאום. היבט מפתיע נוסף בהקשר זה הוא שבניגוד לסברה הרווחת שהרצון בהדגשת האחדות הלאומית יבוא מהאליטות הפוליטיות, במקרה של עיראק ושל לבנון, מגמה זו הגיעה דווקא מלמטה – העם הפשוט הוא זה שקרא הפעם לביטול השלטון המבוסס על פילוג עדתי.
 
בשארה רואה בשינויים אלה בלבנון ובעיראק מהפכה פוליטית ותרבותית של ממש. כמובן, אין הוא מצפה שהדברים ישתנו בן לילה ושהשלטון יופל בבת אחת, בפרט מפני שאין במדינות אלה גורם כוח אחד מרכזי שיכול להוביל צעד כזה (כמו שהיה במקרה של מצרים או תוניסיה למשל). אכן מדובר בתהליך ארוך, אבל בעיני בשארה, הוא בהחלט התחיל, והוא צופה שתהליך דומה יתרחש גם בסוריה בקרוב.
 
אחרי שנדמה כי המחאות בעולם הערבי מתו, גל המחאות הנוכחי, ובפרט בלבנון, מעורר אופטימיות. בשנים האחרונות, נראה כי העולם חוזר לתפיסה של משטרים סמכותניים (אוטוריטאריים), ובעולם הערבי חזרו ועלו משטרים כאלה או לחלופין תנועות אסלאמיסטיות קיצוניות. ואולם, זרעי החירות כבר נזרעו בגל הראשון של המחאות בשנת 2011, והם ממשיכים לצמוח בעולם הערבי. מלחמות האזרחים והתנועות הקיצוניות הן בגדר תולדה טבעית של שנים של שלטונות עריציים, אך הגורמים שהובילו למחאות ב־2011 תקפים גם היום, וביתר שאת – מפני שהאזרחים התגברו מאז על מחסום הפחד, והציפייה שלהם לחירות רק הלכה וגברה. בגל המחאות הנוכחי, המאבקים שייכים ברובם לדור הצעיר, והם אינם אלימים כמו המאבקים של האסלאמיסטים הקיצוניים. הדבר מעורר אופטימיות ומראה על מוכנות רבה יותר למעבר לחברה דמוקרטית.
 
לפיכך, טוען בשארה, עלינו לבחון את תהליך הדמוקרטיזציה בראייה היסטורית לא ליניארית, כלומר, לא להתמקד בשאלה אם יש כרגע דמוקרטיה או לא, אלא בכך שהשיח הדמוקרטי כבר איננו בשוליים – הוא נושא מרכזי על סדר היום הערבי. עם זאת, מדובר בתהליך של עשרות שנים, ולא בהפיכה חד־פעמית. אנו נמצאים כרגע בנקודת מפנה היסטורית. השאלה אם המומנטום ההיסטורי הזה יימשך תלויה בגורמים רבים, ובראשם הרצון הפוליטי של העם ומידת יכולתו לבקר את השלטון הסמכותני.
 
האם דמוקרטיזציה היא בהכרח תלוית-מודרניות?
לקראת הצגת טענתו המרכזית, בשארה מבקש לסקור את היחס ההיסטורי של חוקרים לתהליכי דמוקרטיזציה. חוקרים רבים בתחום זה התבססו על תפיסה הקושרת בין דמוקרטיזציה לתיאוריות של מודרניות – תפיסה שהתפתחה בתקופת המלחמה הקרה. חוקרים כגון סימור מרטין ליפסט ואחרים הציגו בתיאוריות שלהם "תנאים חברתיים לדמוקרטיה", כלומר, קשר בין רמת הפיתוח המודרני של החברה – גורמים כגון עיור, גודלו של מעמד הביניים, רמת השכלה, פיתוח כלכלי ועוד – לבין יכולתה של חברה זו להפוך לדמוקרטית. לטענתו של בשארה, הגורמים הללו קשורים יותר למעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית ופחות להיבט הפוליטי של מעבר ממשטר סמכותני למשטר דמוקרטי.
 
רק בשנות השבעים, עם הפיכתן של מדינות מתפתחות כגון יוון, פורטוגל ומדינות בדרום אמריקה לדמוקרטיות, החלו להתייחס גם לדמוקרטיזציה של מדינות מתפתחות, והדבר הפך לתחום מחקר אקדמי של ממש ((Transitology. גישות חדשות שצמחו החלו לבקר את תיאורית המודרניות מנקודת מבט דמוקרטית ליברלית ותהו: האם מדינות עולם שלישי אכן חייבות להתפתח כלכלית כדי להיפטר מהמשטרים העריצים? הרי חלק מ"התנאים" לכאורה לדמוקרטיה כלל לא התקיימו ברבות ממדינות אירופה או בארצות הברית כשהן הפכו לדמוקרטיות.
 

עזמי בשארה (צילום: Abbad yahyaמתוך ויקימדיה)

הדמוקרטיות באירופה התפתחו בהדרגה, תוך הרחבה הדרגתית של זכות הבחירה. כלומר, לטענת בשארה, ה"תנאים" לדמוקרטיה אינם באמת תנאים, כי אם תוצאות של תהליכים חברתיים ארוכי שנים. תיאוריה זו דורשת ממדינות העולם השלישי להסתגל ברגע למשהו שבאירופה היה תהליך של מאות שנים. עוד טוען בשארה שתיאוריה זו היא למעשה תולדה ישירה של המלחמה הקרה. בעולם שבו היו שני מחנות – ליברלי וקומוניסטי, המחנה הליברלי השתמש בתיאוריה זו כדי להצדיק את תמיכתו במדינות בעלות משטר דיקטטורי. תיאוריה זו אפשרה לארצות הברית לגייס לצידה במאבק מול הקומוניזם מדינות עולם שלישי ולתמוך בהן בטענה שהן "עדיין לא מוכנות לדמוקרטיה". לכן, בהיבטים מסוימים, השימוש בתיאוריה זו היה אפולוגטי בלבד, ולראיה – לאחר שהסתיימה המלחמה הקרה, וארצות הברית לא נדרשה יותר לגייס מדינות למחנה שלה, היא הפסיקה לתמוך בחלקן.
 
בשארה מעיר בהערת צד כי גם בהקשר זה, המקרה של העולם הערבי שונה מפני שמבחינת העולם הערבי, המלחמה הקרה עדיין לא הסתיימה, וארצות הברית ממשיכה לתמוך במשטרים סמכותניים בעולם הערבי בצידוק שאלה "אינם מוכנים עדיין לדמוקרטיה". זאת, מתוך שלוש סיבות עיקריות: רצון לשמור על ביטחון ישראל; רצון לשמור על גישה לנפט ולמקורות אנרגיה; ותפיסתה את הטרור האסלאמי כאויב הבין־לאומי החדש.
 
אם כן, לאחר המלחמה הקרה תיאוריות חדשות החלו לבקר את תיאוריית המודרניות המציגה "תנאים לדמוקרטיה", ביקורת אשר בשארה תומך בה. אולם, גם אם כופרים ברעיון שיש תנאים כלכליים הכרחיים לדמוקרטיזציה, לדעתו אי־אפשר לוותר לגמרי על ההנחות הבסיסיות שהציבה תיאוריה זו כשמתייחסים ליציבות דמוקרטית. כלומר, מדינה יכולה לחוות הפיכה דמוקרטית ולסלק את השלטון הישן והעריץ שלה, אבל כאשר המעבר לדמוקרטיה מתרחש, המדינה אכן זקוקה לבסיס כלכלי וחברתי, כפי שמגדירה תיאוריית המודרניות, שיאפשר לשמור על יציבות הדמוקרטיה החדשה שנוצרה (consolidation of democracy).
 
גורם חשוב נוסף שמציין בשארה בהקשר זה הוא ההבחנה בין דמוקרטיזציה שנובעת מרפורמה מסודרת וממוסדת "מלמעלה", לבין דמוקרטיזציה שמתחילה בהפיכה של העם ("מלמטה"). ההתייחסות להיבט של הרפורמה החל במחקר עם נפילת המשטר הקומוניסטי והדמוקרטיזציה של מדינות מזרח אירופה. במקרה זה, לא ניתן להתעלם מ"הגורם החיצוני" – לא ניתן לתאר את תהליך הדמוקרטיזציה של מדינות אלה בלי להתייחס לכך שיום בהיר אחד ברית המועצות הקומוניסטית התפרקה, והן מצאו את עצמן בסביבה של מדינות דמוקרטיות אחרות ושאפו להצטרף לאיחוד האירופי הדמוקרטי. בשארה טוען שיהיה מעניין לבחון זאת בהקשר הערבי, שבו ה"גורם החיצוני" הבין־לאומי לא השפיע על המדינות להפוך לדמוקרטיות וגם המדינות שסביבן לא היו דמוקרטיות ברובן.
 
לא זבנג וגמרנו
המקרה של העולם הערבי מוסיף גורם נוסף לתיאוריות הדמוקרטיזציה. התיאוריות הקיימות אינן מתייחסות אף פעם לדמוקרטיזציה כאל הפיכה, אלא כאל תהליך שמונע על ידי רפורמה "מלמעלה" – הרפורמטורים שואפים לפרק את האליטות הפוליטיות הקיימות, והצדדים נאבקים עד שמגיעים למשא ומתן ולהסדרה מסוימת, ועל בסיסה מכוננים את המשטר הדמוקרטי. בחלק מהמקרים, הרפורמה מלווה בהפגנות עממיות שמעמיקות את המחאה, אבל בסופו של דבר, הדמוקרטיה נוצרת על ידי פירוק האליטות הישנות באמצעות יוזמה רפורמטיבית. עוד לא קרה בהיסטוריה תהליך דמוקרטיזציה שהתרחש במהפכה אחת. אפילו המהפכה הצרפתית לא הובילה ישירות לדמוקרטיה – היא הצמיחה משטר דיקטטורי אחר, ונדרשו תהליכים ארוכי שנים עד להפיכתה של הדמוקרטיה הצרפתית למה שהיא כיום. בכל העולם, מהפכות שמפילות את המשטר בבת אחת הופכות בעצמן למשטר דיקטטורי אחר (למשל, המהפכה הבולשביקית ברוסיה או המהפכה האסלאמית באיראן).
 
היכן ניתן למקם את מדינות ערב בהקשר של רפורמה "מלמעלה" מול מהפכה "מלמטה"? תוהה בשארה.

בשלהי המאה ה־20, חלק מהמדינות הערביות חוו רפורמות דמוקרטיות, וחלקן לוו גם במחאות מצד העם, אולם אלה כשלו מכיוון שבמרבית המקרים הרפורמות לא הצליחו לפרק את האליטות הפוליטיות הקיימות – לא במרוקו, לא בתוניסיה, לא במצרים ולא במקומות רבים נוספים. לאחר תקופה ארוכה, שבמהלכה הבינו שהרפורמות "מלמעלה" במקרה הערבי הן בגדר "ניתוח פלסטי" בלבד ולא שינוי עמוק, התחילו לפרוץ מהפכות "מלמטה", אבל אלה היו מאולתרות ולא הצליחו להציב אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. רק לאחרונה, אנו מתחילים לראות בעולם הערבי "מהפכות רפורמטיביות" שמתאפיינות בשני דברים מרכזיים:
 
  • המהפכות הללו ממלאות את מקומה של רפורמה "מלמעלה" – הן לא שואפות להשתלט על השלטון, להפיל אותו מייד, אלא "דורשות" ממנו לעזוב. זאת בשונה מהפיכות שאנחנו מכירים לאורך ההיסטוריה. למשל, אף אחד מהמוחים במצרים בשנת 2011 לא רצה לקבל לידיו את השלטון – הם דרשו מהשלטון להשתנות.
 
  • בחלק מהמקרים, המהפכות מילאו בפועל את תפקיד הרפורמה בפירוק האליטות השלטוניות, שהתפרקו כתוצאה מהן.
 
ללמוד מהכישלונות
בשלב האחרון של הרצאתו, דן בשארה במקרים ספציפיים של דמוקרטיזציה בעולם הערבי, ומסיק מסקנות שונות ממקרים שבהם התהליך הצליח לעומת מקרים אחרים שבהם הוא נכשל. הוא מציין שלוש מהפכות מרכזיות מהגל הראשון של האביב הערבי שנכשלו:
 
  • תימן: המהפכה הפכה למלחמת אזרחים בעקבות התערבות חיצונית של איראן ושל סעודיה. עקב התערבות זו, תימן הפכה זירה למאבקים אזוריים שהכשילו את הדמוקרטיזציה אצלה אף שהכוחות הפועלים בה כן הצליחו להגיע להסדרה ביניהם.
 
  • לוב: הלקח המרכזי מהמקרה של לוב הוא שקונצנזוס לאומי אינו מספיק אם אין מוסדות דמוקרטיים, ובראשם צבא, שישמרו עליו. לקח נוסף הוא שבחירות דמוקרטיות אינן בהכרח האמצעי הראשון שצריך להכניס למדינה שעוברת דמוקרטיזציה – אם אין מוסדות דמוקרטיים ואין צבא, ויש מיליציות חמושות שנאבקות ביניהן, הבחירות הופכות לגורם שמעמיק שסעים בחברה במקום להיות אמצעי דמוקרטי.
 
  • סוריה: המקרה הטרגי של סוריה מוכיח כי דיכוי אלים מתמשך הוא גורם שיכול דווקא "לתרום" לשימור השלטון, בניגוד לטענה המוסרית-ליברלית שלפיה אלימות אינה "עוזרת" בפוליטיקה. הדיכוי והאלימות של המשטר הסורי כלפי העם לא ידעו גבול, ולכן ההפיכה הפכה למלחמת אזרחים. כמו כן, האופוזיציה החמושה בסוריה לא הצליחה לשמר את בעלי הברית שלה, ומנגד, המשטר הסורי כן הצליח בכך, מה שהוביל להתערבות ישירה של איראן ושל רוסיה לטובתו ולהכרעת המערכה לטובתו. כל זאת, נוסף על התערבותם של גורמים אסלאמיים קיצוניים שסיבכה את המצב.
 
מאידך גיסא, בשארה עוסק בשני המקרים של מדינות שבהן הפיכה דמוקרטית כן הצליחה – תוניסיה, שבה הצליחו לשמר ולייצב את הדמוקרטיה, ומצרים – שבה חלה נסיגה בתהליך הדמוקרטיזציה עד לחזרה למשטר סמכותני. בשארה מעלה את השאלה החשובה: מדוע? מה גרם לכך שהדמוקרטיזציה הצליחה בתוניסיה אך נכשלה במצרים? תיאורטית, המקרים של שתי המדינות די דומים – בשתיהן יש קונצנזוס ואחדות לאומית ובסיס טוב למוסדות המדינה.

דרך אחת להסביר את השוני בין תוניסיה למצרים היא להתבסס על תיאוריית המודרניות, ולטעון שבתוניסיה היו תנאים כלכליים וחברתיים מתאימים יותר לתהליך דמוקרטיזציה (למשל, רמת השכלה גבוהה יותר, מעמד ביניים מבוסס יותר או הכנסה ממוצעת טובה יותר). אך, לאחר שבשארה בדק את העניין, הוא גילה כי למעשה אין זה נכון – התנאים הכלכליים והחברתיים בשתי המדינות היו די דומים. כלומר, תיאוריות המודרניות נכשלת במקרה זה בלהסביר את עובדת הצלחתו של התהליך בתוניסיה ואת כישלונו במצרים. מעבר לכך, במאמר של ליפסט מ־1940, הוא מציין שאין מדינות מוסלמיות דמוקרטיות באמת, ואף טוען כי להערכתו רק מדינות שהן קולוניות בריטיות יהפכו לדמוקרטיות, ואילו קולוניות צרפתיות - לא. זה כמובן הפוך מהמקרה שאנחנו רואים כאן - של תוניסיה ומצרים.
 
אם כן, בשארה מביא בהסברו כמה סיבות לשוני בתהליך הדמוקרטיזציה בין תוניסיה למצרים:
  • אופי האליטות השלטוניות – האליטות השלטוניות בתוניסיה היו נכונות להתפשר ולהגיע להסדרים עם כוחות האופוזיציה, ובכלל זה התנועה האסלאמית התוניסאית שהסכימה לוותר על השלטון. למעשה, הגמישות שהפגינה התנועה האסלאמית (שלא רצתה גורל דומה לזה שהיה לאחים המוסלמים במצרים) הייתה אחד הגורמים החשובים בהגעה להסכם הפשרה במדינה. בניגוד לכך, במצרים, הזרמים החילוניים והאסלאמיים כשלו בהגעה לפשרה ולא הצליחו להציל את הדמוקרטיזציה, כשכל צד ניסה לגייס את הצבא לטובתו. בנקודה זו, מדגיש בשארה את נקודת המחלוקת שלו עם תיאוריית המודרניות – לדעתו, צריך שתהיה תרבות דמוקרטית לאליטות השלטוניות ולא בהכרח לכל העם. העם יהפוך לדמוקרטי כשהוא יחיה תחת שלטון דמוקרטי, ולא לפני כן, ולכן מה שחשוב זה שהאליטות השלטוניות יהיו בעלות תרבות דמוקרטית שתאפשר הגעה להסכמים ולפשרות, ואלה בתורם יבטיחו את המשך ייצובה של הדמוקרטיה.
 
  • מעורבות הצבא: בשתי המדינות, הצבא סייע למשטר בדיכוי המחאות בעם, ולמרות זאת, המחאות הצליחו. ההבדל המרכזי ביניהן הוא שלצבא מצרים היו שאיפות פוליטיות להשתלט על השלטון בעצמו, ואילו לצבא תוניסיה לא היו כאלה. זוהי נקודה חשובה שמחקרו של בשארה מחדש בהקשר זה – לא יכול לקרות שינוי דמוקרטי אם הצבא מתנגד לכך ורוצה לתפוס את השלטון בעצמו.
 
  • הגורם החיצוני: ככל שהמדינה המדוברת חשובה יותר מבחינה גיאו־אסטרטגית, כך המעורבות החיצונית בה גדולה יותר – זה המקרה של מצרים; לעומת תוניסיה, שהיא לא מדינה "חשובה" מבחינה זו – אין לה גבול עם ישראל, אין בה משאבים טבעיים, ובאופן כללי לא משנה למעצמות העולם אם תוניסיה תהפוך לדמוקרטיה או לא. לדעתו של בשארה, ההתערבות הבין־לאומית הענפה בענייניה של מצרים, והעובדה שחלק מהמדינות ראו איום בכך שהיא עשויה להפוך לדמוקרטיה, באה בעוכריה של מצרים. ההתערבות הבין־לאומית הופכת לגורם מכריע במיוחד כאשר הגורמים הפוליטיים בתוך המדינה אינם מסוגלים להגיע להבנות ביניהם.
 
  • השלטון בזמן המעבר לדמוקרטיה: אם המנגנונים הישנים של המדינה עוינים את המשטר החדש שקם בה בעת התהליך הדמוקרטי, יהיה למשטר בזמן המעבר קשה מאוד לשלוט, אלא אם כן כלל הכוחות שתומכים בדמוקרטיה יהיו מאוחדים. מה שקרה במצרים הוא שנוסף על הפילוג בין כוחות שתמכו בדמוקרטיה לכוחות שהתנגדו לה, היה פילוג נוסף בין הכוחות התומכים בדמוקרטיה שהתחלקו לפלגים דתיים ולפלגים חילוניים. האחים המוסלמים קיבלו בבחירות רוב של 52%, אך זה לא הספיק להם כדי להצליח באמת לשלוט במדינה, שאחוזים גדולים ממנה התנגדו להם. כאשר המחלוקות בין הדתיים לחילונים נעשו חריפות יותר, הן גברו על המחלוקות בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה, והדבר סיפק, מחד גיסא, "תירוץ" למעורבות של הצבא, ומאידך גיסא, אפשר לכוחות חיצוניים להתערב בעניין.
 
יתר על כן, במצרים, כמו במדינות רבות שעברו תהליך דומה, לעם היו ציפיות גבוהות לגבי שיפור מצבו הכלכלי והחברתי לאחר המהפכה, ציפיות שהמשטרים החדשים לא הצליחו לעמוד בהן בפרק זמן כה קצר. הדבר עורר כעס ורגשות שליליים ולעיתים אפילו רגשות "נוסטלגיה" למשטר הישן. כוחות חיצוניים ופנימיים יכולים לנצל מצב זה כדי להתערב לטובת האינטרסים שלהם.

בשיתוף עם מאמרים נוספים