מאמרים

מאמר
פוטין יושב עם המנהיג הצ'צ'ני רמזאן קדירוב, 2015 (צילום: רויטרס)
08.03.2020

צ'צ'ניה: הרפובליקה שהסבה לפוטין מפלה

רוסיה של פוטין נתפסת כמי שהכריעה את הטרור מבית ומחוץ באמצעות אלימות ברוטלית וחסרת הבחנה. אבל המקרה של הפחתת האלימות בצ'צ'ניה מספר סיפור אחר לגמרי
המזרח התיכון וספיחיו שופע אלימות פוליטית, ובכלל זה גרילה וטרור. לא פלא אפוא שבחברות רבות במזרח התיכון מככב מיתוס הגישה הקשוחה – דהיינו המיתוס שמנהיג חזק המפעיל אלימות קיצונית וחסרת הבחנה הוא הדרך היעילה להיאבק בטרור. כחלק מהשיח הזה השתרש המיתוס שאגרוף הברזל האכזרי של רוסיה הוא האחראי לדיכוי המוצלח של האלימות שיצאה מצ'צ'ניה. האומנם מדיניות קשוחה לבדה הביאה לכך?

אפילו סקירה תמציתית של העובדות ההיסטוריות יכולה ללמד על תמונה מורכבת בהרבה: בעקבות שאיפתה לעצמאות מהפדרציה הרוסית ידעה צ'צ'ניה שתי התקוממויות שהפכו למלחמות. המלחמה הראשונה, בין 1994 ל־1996, הסתיימה בהסכם חסוויורט (Khasavyurt Accord), ולאחריו בנסיגת הכוחות הרוסים ובהשגת עצמאות דה־פקטו לצ'צ'ניה. את הניצחון הזה רשמו הצ'צ'נים לזכותם למרות תקיפות חסרות הבחנה של הצבא הרוסי, שהובילו למספר לא ידוע אך עצום של הרוגים (ההערכה היא40,000-30,000  אזרחים מתו בצ'צ'ניה במהלך המלחמה). לקראת סוף המלחמה, קרה דבר נוסף: המורדים, שנשענו לרוב על רעיונות ועל רטוריקה בגוון לאומי־חילוני, נדחפו לזרועות המעגלים המוסלמיים הווהאביסטיים, בשל היותם ממומנים יותר ומאומנים יותר, וכן בשל הלהט שהם הציעו להמונים אחרי דיכוי ארוך שנים של הדת בתקופת ברית המועצות הקומוניסטית, וגם לנוכח האכזבה מאי־ההתערבות של המערב לטובת המיעוט המופגז באכזריות מהאוויר.

ההתקוממות האלימה הבאה הייתה שונה במהותה: ב־1999 עברו בדלנים אסלמיסטים קיצוניים מצ'צ'ניה לרפובליקה השכנה, דאגסטן, שבה ביקשו להקים מדינה מוסלמית עצמאית. רוסיה דיכאה את הניסיון הזה בהצלחה, ואף ראתה בו תירוץ לפתוח במתקפה מחודשת נגד צ'צ'ניה.

אולם המלחמה השנייה לא הייתה מלחמה לאומית של העם הצ'צ'ני נגד רוסיה, אלא מלחמה בעלת אופי דתי יותר. היה זה מאבק של קבוצות ג'יהדיסטיות השנויות במחלוקת גם בתוך החברה הצ'צ'נית פנימה, שרובה מעדיפה את האסלאם הסופי המתון (המכונה גם אסלאם צ'צ'ני מסורתי), על הווהאביזם הסעודי. גם מהלך המלחמה מדגים תהליכי פיצול פנימי: בתחילת המלחמה עבר אחד המורדים הבולטים, איש הדת הבכיר (שהיה המופתי הסופי של צ'צ'ניה) אחמד קדירוב, לצד הרוסים לאחר שהביע ביקורת כלפי הווהאביזם של המורדים הג'יהדיסטים (אף על פי שהוא, ועוד יותר ממנו בנו־ממשיכו, ביטאו בעצמם גרסה ייחודית ומאוד לא מתונה של סופיזם, שהייתה דומה יותר לגישתם של אסלמיסטים נוקשים ושאבה השראה ממנה). בסוף שנת 2000 השתלטו הכוחות הרוסים על צ'צ'ניה, אך לוחמת הגרילה נגד השלטון הרוסי נמשכה. בשלב הזה מינה פוטין את אחמד קדירוב לראש המחוז המנהלי הצ'צ'ני, ובסוף 2003 הוא כבר הוגדר נשיא הרפובליקה הצ'צ'נית. אחרי שהג'יהדיסטים התנקשו בקדירוב, ואחרי אי אלו מאבקי שליטה, ירש אותו בנו, רמזן קדירוב.

ב־2009 הצליחו כוחות רוסיים, ובעיקר כוחות צ'צ'ניים פרו־רוסיים, לדכא את מרבית ההתנגדות האלימה הג'יהדיסטית. התהליך הזה התבסס על שתי אסטרטגיות: האחת, מדיניות של פיוס האוכלוסייה הצ'צ'נית הרחבה באמצעות שדרוג הזכויות הקולקטיביות והפוליטיות של הצ'צ'נים לכיוון אוטונומיה מורחבת (או ליתר דיוק, העברת הדיכוי שלהם לשליטים צ'צ'ניים סמכותניים – הקדירובים – והימנעות מדיכוי רוסי ישיר); והשנייה הייתה ברכישת נאמנותם של המורדים הבכירים לשעבר, הקדירובים, באמצעות הטבות וסמכויות מופלגות, כדי שיקימו מיליציות פרו־רוסיות שיילחמו בעבורם נגד המורדים הג'יהדיסטים.

חוקר מדע המדינה אמיל אסלאן סולימנוב (Souleimanov) טוען כי המורדים לשעבר, המכירים לוחמת גרילה, היו יעילים בהרבה מהצבא הרוסי במאבק המזוין נגד המורדים הג'יהדיסטים, ושהחיילים הרוסים, למרות "הפצצות השטיח" המאסיביות, היו עסוקים בעיקר בהגנה עצמית. תמיכה מסוימת בפרשנות זו אפשר למצוא בעובדה שהרוסים הסיגו את כוחותיהם בהדרגה מצ'צ'ניה והסתמכו יותר ויותר על מיליציות צ'צ'ניות תומכות הקרמלין. אפשר לומר שרק באמצעות פיוס ורתימת חלק מהצ'צ'נים הצליחו הרוסים לנצח חלק אחר של העם הצ'צ'ני.

במשמרת של קדירובים, האב והבן, זכתה צ'צ'ניה לשדרוג משמעותי של האוטונומיה שלה מרוסיה, והגיעה עד סף־עצמאות. ראשית כול, היא החלה להיות מוגדרת רפובליקה אוטונומית במסגרת הפדרציה הרוסית, הזוכה לאוטונומיה נרחבת. במסגרת זו זוכים הצ'צ'נים להגדרה עצמית במישור התת־מדינתי, כנהוג ביחס למיעוטים במערב (לרבות ייצוג בבית העליון של הפרלמנט הרוסי). עם זאת, האוטונומיה של צ'צ'ניה רחבה הרבה יותר: באפשרותה להחיל חקיקה אסלאמית הסותרת את החוק הרוסי (על בסיס הסופיזם הקיצוני של קדירוב); באפשרותה לקיים מדיניות חוץ עצמאית, וכך פרסמה הרפובליקה, בין היתר, הצהרה הסותרת הצהרה רוסית רשמית ביחס לרדיפת הרוהינגיה במיאנמר; ויש לה גם אוטונומיה ביטחונית. כאמור, כוחות ביטחון צ'צ'ניים מקומיים החליפו בהדרגה כוחות צבא רוסיים, אבל עצמאות בוטה יותר מגולמת באיומים של קדירוב הבן שהוא יורה לירות בכוחות משטרה רוסים שיפעלו ברפובליקה שלו ללא אישור ותיאום. מבקרים רוסים של המהלכים האלה גורסים שמדובר בוויתור למעשה על חבל הארץ הצ'צ'ני, שזכה למעין עצמאות. קדירוב הבן, אומרים המבקרים, יכול לעשות שם כמעט כל מה שבא לו.

אף שברמה הקולקטיבית זוכים הצ'צ'נים לאוטונומיה משמעותית מרוסיה, בה בעת הם נרמסים תחת שלטון קדירוב הבן, ולכן הכתובת לזעם כעת היא פחות מוסקבה ויותר גרוזני. בהשוואה לעריצות של קדירוב רוסיה מציעה לצ'צ'נים מרחב דכאני פחות שהם יכולים לעבור אליו, ואף ערוצי השתלבות בחברה. ברוסיה עצמה חיים צ'צ'נים רבים, ובכלל זה בערים הגדולות, כמו מוסקבה, שבה חיים כ־14,000 צ'צ'נים, ואולי אף יותר. לא מעטים מהצ'צ'נים משרתים בצבא הרוסי, גם ביחידות מובחרות. מערכת יחסי הציבור של צבא רוסיה אף ניצלה מקרה של חייל רוסי שהוצב בסוריה והמיר את דתו לאסלאם בעזרת איש דת צ'צ'ני בצבא, כדי להתחבב על המקומיים במדינה הערבית. גם במובן הזה זוכים הצ'צ'נים למעמד ולהכרה בדתם. אפשר להגדיר את הגישה של רוסיה כלפי הצ'צ'נים "הכלה אימפריאליסטית", דהיינו שימוש בכלי דיכוי לצד פלורליזם לא מבוטל כדי לשלוט בקבוצות רבות.

לבסוף, לא יהיה מדויק לטעון שהמורדים הג'יהדיסטים הצ'צ'נים דוכאו וחדלו מאלימות, אלא שהם מצאו לעצמם מטרות אחרות, שנחשבו דחופות יותר, למימוש האידיאולוגיה שלהם – בעיקר במזרח התיכון. במיוחד כיכבו לוחמים צ'צ'נים ג'יהדיסטים במלחמת האזרחים בסוריה, ומאוחר יותר בקרב שורות דאע"ש. הלוחם הבכיר והידוע בהם הוא אבו עומר א־שישאני. לא מן הנמנע שהזוועות שחוו הצ'צ'נים הווהאביסטים מצד הצבא הרוסי תרמו גם הם הקצנה של הגורמים הג'יהדיסטים.

לסיכום, המלחמה שבה הפעילה רוסיה את הגישה הקשוחה בלבד – מלחמת צ'צ'ניה הראשונה – הסתיימה במפלה ובעצמאות דה־פקטו לצ'צ'נים, ואילו במלחמת צ'צ'ניה השנייה הצליחו הרוסים רק באמצעות גיוס בעלי ברית מקרב הנהגת המורדים (לשעבר) ובאמצעות המלכתם על הרפובליקה והענקת אוטונומיה מופלגת לחבל הארץ, שבו הם שולטים עד כדי אובדן חלק ניכר מהשליטה של השלטון הפדרלי המרכזי. רק במחיר הזה הצליחו הרוסים להביא למצב שבו מיליציות צ'צ'ניות (פרו־רוסיות) נושאות בעיקר נטל המאבק הצבאי במורדים הצ'צ'נים הג'יהדיסטים ומנצחות. אם כן, קשה לטעון שהמאבק הרוסי בצ'צ'נים מדגים את ניצחון הגישה הקשוחה.
מאמרים נוספים