המזרח התיכון ועוד


תגיות
מאמר
אילוסטרציה. צילום: Pixabay
08.12.2019

באסלאם הסוני רק הורות ביולוגית היא הורות אמיתית

האסלאם הסוני מערים קשיים על מי שרוצה לאמץ או נזקק לטיפולי פוריות. זוגות סוניים שמתקשים להרות נאלצים לנסוע למדינות כמו איראן – שדווקא היא מתירנית יחסית בכל הנוגע לאימוץ ולשימוש בטכנולוגיה לצורכי הולדה
השימוש בהפריה חוץ־גופית ובטכנולוגיות אחרות המסייעות לזוגות ויחידים להגשים את שאיפתם לילדים משלהם, נפוצות ומקובלות ברחבי העולם. טכנולוגיות אלו נועדו להגשים את הכמיהה לצאצא גם למי שאינם יכולים לממשה ללא סיוע: זוגות חד־מיניים, הורים יחידניים ובני זוג שאובחנה אי־פוריות אצל אחד מהם. בישראל, למשל, פועלות 25 יחידות להפריה חוץ־גופית, והן פזורות ברחבי הארץ (אף שרובן מרוכזות בצפון הארץ ובמרכזה; בדרום פועלת יחידה אחת בלבד, בבית החולים סורוקה).

כידוע, במדינת ישראל ובמדינות רבות אחרות זוגות המתקשים ללדת יכולים לפנות גם לאימוץ ולאומנה. אולם עבור מוסלמים סונים, הזרם המרכזי באסלאם, שעימו נמנים כ־85% מהמוסלמים בעולם, אפשרות זו נותנת מענה חלקי בלבד.

בישראל
(ובמדינות רבות אחרות) אימוץ משמעו הורה מקבל לידיו ילד או ילדה שאינם בנו או בתו הביולוגיים ומגדל אותם ללא סייגים. הילד או הילדה זכאים לכל מה שילדים ביולוגיים זכאיים להם: לשאת את שם ההורה, טיפוח, כלכלה וסביבה תומכת. לעומת זאת, תפיסת האסלאם הסוני את האימוץ – אחרת. בראש ובראשונה, לפי תפיסה זו, ילד מאומץ אינו זכאי לשאת את שם הוריו המאמצים, והוא אינו יורש טבעי שלהם (אף שהוריו המאמצים יכולים להסדיר את הירושה בצוואה). כמו כן, יש פוסקים הדורשים לשמור על כללי הצניעות וההפרדה המגדרית בין המאומץ או המאומצת לבין ההורה בן (או בת) המין הנגדי.

במגזר הערבי בישראל פועלת עמותה לקידום האימוץ (ניצני תקווה), אך אין בנמצא מספרים עדכניים בנוגע להיקפי האימוץ. המידע הזמין (דוח השירות למען הילד) מביא נתונים משנת 2010, ולפיהם במהלכה פנו 155 משפחות בישראל בבקשה לאמץ, רק שלוש מהן היו משפחות מהמגזר הערבי־מוסלמי.

מרסיה אינהורן, אחת החוקרות המובילות בתחום הפריון במזרח התיכון, טוענת שאימוץ הוא נתיב מקובל ונפוץ פחות ברוב המדינות המוסלמיות. למעשה, המדינה המוסלמית היחידה המאפשרת אימוץ נוסח המערב (כלומר, אימוץ שבו הילד המאומץ מקבל מעמד שווה למעמד של ילד ביולוגי) היא איראן, מדינה מוסלמית שיעית.

אם כך, נראה שהנתיב המועדף על זוגות מוסלמים סונים המבקשים להביא ילדים לעולם כרוך בהתערבות רפואית. גם בעניין זה יש פערים חשובים בין עמדתם של פוסקים סונים לעמדתם של פוסקים שיעים. בשני הזרמים יש פסקי הלכה בסיסיים, ורוב הפוסקים בימינו נשענים עליהם או מגיבים אליהם.

במרס 1980 פרסם השייח' ג'אד אל־חק עלי ג'אד אל־חק, המופתי של המוסד המוביל לפסיקת הלכה בעולם המוסלמי הסוני, אל־אזהר, פסק הלכה (פתווה) המגדיר את גבולות המותר והאסור בתחום זה. פסק הלכה זה התפרסם שנים ספורות לאחר הולדתו של תינוק המבחנה הראשון (לואיס בראון, בשנת 1978), ולכן חלק מהדיון בפתווה זו היה תאורטי והמידע שהיה זמין לשייח' אז היה חלקי, בוודאי לעומת הידוע לנו היום בתחום זה. עם זאת, פסיקתו נחשבת לנקודת המוצא עבור רוב הפוסקים, ורוב פסקי הלכה החדשים ממשיכים את הקו הכללי שהתווה.

לפי שייח' אל־אזהר, שימוש בטכנולוגיות מסייעות־רבייה מותר לזוגות הנשואים בנישואין על פי ההלכה המוסלמית בתנאים מסוימים. למשל, מבצע הליך חייב להיות מקצועי, בקיא בכל השלבים ואמין – כל זאת כדי למנוע טעויות אפשריות. עוד מגדיר הפסק שהחומר הגנטי חייב להגיע משני ההורים ומהם בלבד. דרישה זו נובעת מהגדרת נישואין באסלאם, שלפיה נישואין הם חוזה בין גבר לאישה, ואסור שלזוגיות זו ייכנס גורם נוסף. תרומת זרע או ביצית של אדם אחר, אף שאינה כרוכה במגע פיזי, משמעה ניאוף ושהצאצא יהיה ממזר.

ההתנגדות העזה באסלאם הסוני לשימוש בתרומת זרע ובתרומת ביצית ולפנייה לאם פונדקאית מקורה אפוא בתפיסת הנישואין ובתפיסות המשפחה וקשרי שארות. כאמור, רק הורות ביולוגית נחשבת הורות, ואימוץ אינו מביא ליצירת מחויבות או להקניה של זכויות זהות. חשיבותה של ילודה במסגרת לגיטימית והחשש מממזרות הובילו לפסיקה של פוסקים מהאסכולה החנפית, ולפיה עדיף לקבל היריון שאורכו שנתיים, כלומר שיש פער של שנתיים מרגע שהבעל והאישה פגשו זה את זו ועד להולדת התינוק, ובלבד שלא להכריז על הילוד ממזר.

לזוג שיעי מגוון רחב יותר של אפשרויות בזכות פסקי הלכה של אייתולה עלי חמנאי מסוף שנות התשעים של המאה ה־20. בפסקי הלכה אלו חזר חמנאי על רוב הסייגים והדרישות שהציב שייח' אל־אזהר, אולם הוא הציג עמדה שונה מאוד בכל האמור בתרומת ביצית. למעשה, חמנאי התיר תרומת ביצית בתנאים מסוימים. למשל, הוא התיר לגבר לשאת את תורמת הביצית לאישה לפרק זמן קצוב – ב"נישואי מוטעה" (נישואי הנאה), האסורים לפי האסלאם הסוני. עם זאת, גם חמנאי הוטרד משאלות של קשרי דם, והדגיש שהילד שייוולד מתרומת ביצית לא ייחשב צאצא ביולוגי של היולדת אלא של התורמת. לפיכך, האם המגדלת אותו ומי שנשאה את ההיריון לא תיחשב למשל בכל האמור לירושה, ויהיה צורך לשמור על הפרדה מגדרית בין האם ליילוד אם נולד בן.

איראן היא, כאמור, המדינה המוסלמית היחידה המתירה אימוץ נוסח המערב, בסייגים מסוימים, והיתר זה מוביל להיתר אחר – תרומת עובר. הליך זה מתאפשר מפני שהאימוץ מותר ומפני שבמקרה הזה עובר שנוצר במסגרת נישואין לגיטימית אחת עובר למסגרת נישואין לגיטימית אחרת.

אם כן, מה יעשו בני זוג סוניים הזקוקים לתרומת ביצית או עובר? מוכרים מקרים של זוגות סונים הנוסעים למדינות אחרות (כמו איראן ולבנון) שיש בהן מרפאות הפועלות על פי הנחות היסוד של פסק ההלכה של חמנאי ומאפשרות תרומת ביצית. "תיירות פריון" זו כוללת טיפול במרפאות וגם מעטפת של אפשרויות לינה ושהיה לפרקי זמן ארוכים.

נראה אפוא שבכל האמור בשימוש בטכנולוגיות המסייעות ברבייה איראן שמרנית ונוקשה פחות ממה שמקובל לחשוב
, ולמעשה, פסקי הלכה של חכמי הלכה שיעים מאפשרים מגוון רחב יותר של הליכים רפואיים. ייתכן שהסיבה לכך היא שהדיון בנושא התרחש בשלב מאוחר יותר (בשנות התשעים), כשהטכנולוגיות התבססו ונעשו פופולריות. סיבה אפשרית נוספת היא סגנון פסיקת ההלכה בשיעה, המתיר שימוש בתבונתו האישית של הפוסק, כלומר מתירות לו לבחון את הנושא המובא לפניו ולפסוק בלא מחויבות לפסיקת קודמיו
מאמרים נוספים