אופק

מאמר
אילוסטרציה: מהומות בחברון, 2014 (צילום: רויטרס)
11.05.2020

האם האינתיפאדה השנייה הביאה לרוח פייסנית כלפי דמות היהודי בספרות הערבית?

שנת 2000 בישרה מפנה בייצוג דמויות היהודים והפלסטינים בספרות הערבית: אם לפניה יחס חיובי ליהודים היה עניין נדיר, בעוד הפלסטינים תוארו תמיד כקורבנות, הרי שאחריה, עיצוב הדמויות היהודיות התאפיין ברוח של פיוס, ואילו הפלסטינים החלו להיות מוצגים באופן ניטרלי ומציאותי יותר
אילו שינויים חלו לאורך השנים בייצוג דמות הפלסטיני בספרות הערבית? שאלה זו מעסיקה באחרונה את עאדל אל־אסטה, מרצה באוניברסיטת א־נג'אח בשכם ובעל טור בעיתון הפלסטיני אל־איאם. במאמר שפרסם ב־5 בינואר, דן אל־אסטה בשינוי שחל בייצוג הפלסטינים בספרות הערבית לפני שנת 2000 ולאחריה, ושבוע לאחר מכן הוא בחן את הנושא דרך נקודת המבט הספציפית של הרומן "המתרגם הבוגד".
 
בטור הראשון, סוקר הכותב את ההיסטוריה של העיסוק בדמות הפלסטיני בספרות הערבית. הרומן הראשון שנכתב בנושא זה לאחר שנת 1948 היה "פליטה" של ג'ורג' חנא הלבנוני, ואחריו באו נוספים, למשל של חלים ברכאת ושל אדיב נחוי. הנושא תפס את עינם של הכותבים. באופן מעניין, חלק מהם החלו להציג ביצירותיהם דווקא את דמותו של היהודי, למשל ב"השיבה לחיפה" של כנפאני, שלפניו היה נדיר שהציגו דמות יהודי בספרות הפלסטינית. הדבר אף עורר את סקרנותו של החוקר שמעון בלס, שכתב על כך בספרו: "הספרות הערבית בצל המלחמה: 1948-1973", שבו הוא התייחס לדמות היהודי בספרות הערבית וייחד חלק לדמות הלוחם הפלסטיני המוכן להקריב את חייו, שכותבים שונים ראו בו גיבור.
 
אל־אסטה ממשיך לפתח מסקנה זו ולדון בה בטורו השני. הוא מציין שלוש סיבות לכך שנושא זה מעסיק אותו במיוחד בחודש האחרון: גיליון כתב העת אל־ג'דיד העוסק ב"דמות היהודי בספרות הערבית"; מחקר שאל־אסטה הגיש לאחרונה לכנס אקדמי שיתקיים השנה; וכן קריאת הספר "א־נבידה" של העיראקית אנעאם כג'הג'י. נוסף על אלו, כתב העת אל־ג'דיד ביקש ממנו לכתוב התייחסות לפרסום על דמות היהודי בספרת הערבית, מה שגרם לו לתהות – אם העיתון מקדיש מאמר לייצוג דמות היהודי, למה שלא יעשה כך גם לדמות הפלסטיני?
 
אל־אסטה מציין נקודת מפנה בולטת שחלה בשנת 2000 בגלגוליהן של דמות הפלסטיני ושל דמות היהודי בספרות הערבית. לפני כן, היה נדיר שכותב ערבי התייחס ליהודים באופן חיובי – הם הוצגו תמיד כאויב. הכותבים תיארו את הפלסטינים כקורבנות, והקוראים הזדהו בשקיקה עם דמות הפליט והעריצו את דמות הלוחם. לאחר שנת 2000, הלכו והתרבו הדמויות היהודיות בספרות הערבית, ועיצובן התאפיין ברוח של פיוס – היהודים לא תוארו עוד רק כציונים עושקים, אלא כבני אדם שניתן להזדהות עימם. יתר על כן, התגברו הקולות שקראו לתרגם לערבית ספרות יהודית, ובתי הדפוס נעתרו לבקשות להוציאה לאור. חלק מן הכותבים אף החלו לכתוב סיפורים על תקופות טובות שהיו לאורך השנים בין אוכלוסיות יהודיות וערביות כדי להראות שדו־קיום בשלום הוא דבר אפשרי שיש לו תקדים.
 
המגמה החיובית בהצגת דמות היהודי, מציין אל־אסטה, אין פירושה שהכותבים אינם מציגים גם את דמות הפלסטיני באור חיובי. ביצירות מודרניות ניתן לראות ייצוגים מגוונים של דמות הפלסטיני: בחלק מהן מוצגת דמותו באור חיובי מאוד, למשל ביצירותיהם של חידר חידר, אליאס חורי, אנעאם כג'הג'י ועוד. לעומת זאת, ישנן יצירות המציגות תמונה מורכבת יותר, למשל הרומן "קללת הפלסטיני" של מחמד אל־קואסמה, שמתרחש בכפר בעל השם הבדוי "ערובה". רומן זה מציג שתי עמדות מנוגדות בכל הנוגע לדמות הפלסטיני. הפלסטיני ברומן מתארס לבחורה, וחברתה מתפלאת ומביעה עמדה שלילית על היותו פלסטיני. מנגד, הבחורה המאורסת מסרבת לקבל את הביקורת של חברתה, וגאה בכך שארוסה אינו מתנכר לזהותו הפלסטינית, דבר שאף מעלה את ערכו בעיניה. רומן זה מסתיים בסוף אכזרי שבו השלטונות חוטפים את הפלסטיני ואת ארוסתו ורוצחים אותם, ולאחר מכן שיטפון מטביע את העיר, ולא נותר ממנה דבר פרט לשלט שכתוב עליו "קללת הפלסטיני". מאידך גיסא, ישנן גם יצירות המציגות דימוי שלילי מאוד של הפלסטיני, למשל הרומן המצרי של נאצר עראק "המובטל", שבו הפלסטיני מוצג כאופורטוניסט.
 
ברוב המקרים, עיון בספרות הערבית במאה ה־21 מעלה כי הפלסטיני אינו מוצג באור שלילי או חיובי במובהק, אלא באופן מציאותי וניטרלי יותר – נדמה כי זהו השינוי המשמעותי ביותר שחל בספרות בתקופה זו. לדוגמה, כמה יצירות העוסקות באירועי טבח שהתרחשו באוכלוסיות פלסטיניות, למשל בא־טנטורה או בלבנון, חושפות בפני הקורא את דמות הלוחם הפלסטיני בסבלותיו, וגורלו המר מעורר קינה וכאב ולא בהכרח הערצה כמו בספרות המוקדמת יותר.
 
בחקירתו את דמות הפלסטיני בספרות הערבית, נתקל אל־אסטה בין היתר ברומן "המתרגם הבוגד" מאת פואז חדאד, שבו מוצגת דמות הפלסטיני באור שלילי. ניתן לסכם ייצוג זה בכותרת של אחד מהפרקים בספר המתאר את היחסים בין הפלסטיני לבחורה סורית: "מהפכה שלא תסתפק בחצאי פתרונות, תצעד לעבר עולם של נסיגות ופשרות". כותרת זו תואמת את מה שקורה לדמויות בסיפור – החלק הראשון של הכותרת - "מהפכה שלא תסתפק בחצאי פתרונות" מייצג את הפלסטיני עצמו – הבחורה הסורית מתחתנת עם הלוחם הפלסטיני על אפם ועל חמתם של בני משפחתה, מתנתקת מהם ומצטרפת בעקבותיו למאבק הפלסטיני. אלא שאז מגיע החלק השני, שמייצג את סופן המר של התקוות: "עולם של נסיגות ופשרות" – הפלסטיני נהרג בידי פלסטיני אחר בגלל מחלוקת פוליטית.
 
ייצוג שלילי זה של דמות הפלסטיני ושל המאבק הפלסטיני מזכירים לאל־אסטה יצירות פלסטיניות אחרות שקרא שמציגות את הפלסטינים כך. הדבר מעלה אצלו את השאלה: מהם המניעים שעומדים מאחורי אופן ייצוג זה של הפלסטינים, בניגוד לייצוג של דמות היהודי שהולך ונעשה אנושי וחיובי יותר?
 
יש לזכור, מסייג אל־אסטה את דבריו, שברומן של חדאד גם הסורים מוצגים באופן שלילי, ולא רק הפלסטינים. בעת הקריאה, עלו בראשו שאלות שונות, כגון: מיהו הסופר ומהן עמדותיו הפוליטיות? איך יש להסתכל על רומן כזה, שגדוש בציניות מכאיבה כלפי המציאות הפוליטית בסוריה? האם התמונה שהוא מצייר באמת שונה מזו שייצגו אומנים קודמים? ואם נסתכל ברומנים של סופרים שנחשבים אוהדים לפלסטינים, כמו אליאס ח'ורי – האם לא נמצא גם שם תיאור של כישלונותיו של הפלסטיני?
 
אל־אסטה משאיר שאלות אלה כנושאים פתוחים למחשבה ולדיון, ומעלה גם סוגיה נוספת שמעניינת אותו כעת – היחס החיובי כמעט לחלוטין של כותבות ערביות לדמות הפלסטיני, כפי שבא לידי ביטוי ברומנים שנכתבו בידי נשים במאה ה־21. לסיום, מדגיש אל־אסטה שנית כי הדמות של הפלסטיני בספרות הערבית החדשה אינה מיוצגת תמיד באופן שלילי, וכי יש גם דוגמאות לייצוג חיובי מאוד שלה.

בשיתוף עם מאמרים נוספים