יחסי יהודים ערבים

ניתוח ופרשנות
משפחתה של ליזה בלבנון. אתר Vice
25.10.2019

סיפורה של ליזה, היהודיה האחרונה בלבנון

"התאהבתי בבחור מוסלמי משגע... החלטתי שאני רוצה להתחתן איתו". מפגש עם אחת היהודיות האחרונות בלבנון, שסירבה לברוח מביירות בשנות ה־60, ונשארה לבנונית־יהודיה גאה עד יום מותה
בבית קטנטן, בשכונת אל-אשרפייה במזרח ביירות, מתגוררת לבדה יהודייה בת שבעים וחמש. במאי לבנוני נסע לפגוש אותה על מנת להבין מדוע סירבה לעזוב את ביירות עם שאר משפחתה בשנות השישים. בתחקיר מרתק שהתפרסם בחודש יולי באתר Vice בערבית, הבמאי רביע דמג' מגולל את סיפור חייה, ואף מבקר את יחסה של החברה הלבנונית כלפי הקהילה היהודית בתקופה שלאחר 1967.

"בשנת 2016 החלטתי לצלם סרט דוקומנטרי על מה שנותר מהקהילה היהודית בלבנון" הוא כותב, "אבל בהתחלה, לא הצלחתי למצוא אף אחד שיסכים להתראיין. פניתי אל באסם אל-חות, אחד ממנהיגי הקהילה, והוא הפנה אותי אל ליזה. אחרי שפגשתי אותה, ידעתי מיד שהיא תהיה הסיפור של הסרט כולו."

כשדמג' נכנס לביתה של ליזה, היא אמרה לו לפני שהספיק לשאול: "נשארתי בביירות כי הייתי מאוהבת", ואז צחקה וגלגלה את עיניה. "הסיפור שלי מתחיל בחודש יולי, 1969. לא אשכח את החודש הזה עד יום מותי. הייתי אז בת עשרים ואחת, ואבא שלי החליט שאי-אפשר לחיות בלבנון יותר. שכל המשפחה שלנו מוכרחה לעזוב."

חולמת על סלאח בלילות

ליזה סיפרה שבשנים ההן, בכל יום רביעי, עגנה בנמל ביירות אונייה סודית שהבריחה יהודים לאירופה. השכנים הנוצרים והמוסלמים שלה הופתעו, בכל שבוע מחדש, לגלות שחבריהם היהודים נעלמים. אביה מכר בשקט את מרבית רכוש המשפחה וקנה לכולם כרטיסים על האונייה האחרונה. ליזה גילתה על כך יום אחד בלבד לפני מועד ההפלגה, והבינה היטב שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלהם לעזוב.

"אבל אני הייתי טיפשונת" היא אומרת לדמג' בקריצה, "התאהבתי בבחור מוסלמי משגע - כתפיים רחבות, שחום וגבוה. משגע. קראו לו סלאח. הייתי חולמת עליו בלילות. החלטתי שאני רוצה להתחתן איתו ולהישאר בביירות. כך, שעות ספורות לפני שעת ההפלגה, ארזתי כמה חפצים אישיים, והלכתי להתחבא בדירה של חברה שלי. דרך חבר נוסף, העברתי להורים שלי מכתב התנצלות. ידעתי שהם יעלו על האונייה, כי אבי כבר מכר את הרכוש שלנו, וכך אכן קרה."

ליזה הוסיפה שסיבה נוספת למעשיה הייתה הערצתה לזמרת והשחקנית הלבנונית המפורסמת סבאח, אשר בשנות השישים עלתה לכותרות לא פעם הודות לקשרים הרומנטיים הרבים שניהלה. "סבאח הייתה מושא לחיקוי עבורי. ראיתי בה דוגמה לאישה חופשיה, משוגעת, ואלגנטית בעת ובעונה אחת. לכן החלטתי להישאר. לצאת להרפתקה. אפילו אם בסוף אצא מופסדת מכל הסיפור."

כעבר זמן-מה בן זוגה של ליזה, סלאח, החליט ללמוד במכללה צבאית. בתקופה ההיא, בלבנון היה אסור לקצינים להינשא לאישה אשר מוצאה מאחת מעדות המיעוט במדינה, ובהן העדה היהודית. "הוא היה צריך לבחור: או אני, או החלום שלו, ובסוף הוא בחר בחלום שלו, ונהיה קצין. אבל הוא לא עזב אותי, זכרונו לברכה. למרות שלא התחתנו, נשארנו יחד שנים רבות." 

אולם כאשר התחילה מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 75', נקטעו המגעים בין סלאח לליזה, והם לא ראו זה את זו במשך שנתיים. כשלבסוף נפגשו שנית, סלאח אמר לה שהוריו רוצים לחתן אותו עם בחורה מוסלמית. כך קרה, ומאז הם לא התראו

בקיץ של 1982, בזמן המצור שהטיל הצבא הישראלי על ביירות, ניסו קצינים ישראלים לשכנע את היהודים שנותרו בלבנון לחזור איתם לישראל, אך ליזה סירבה. "אני אוהבת את לבנון, ולא מתחרטת שנשארתי כאן. הנשמה שלי קשורה למקום הזה. אני נותרתי יהודיה, ואני גאה ביהדות שלי, ולא מפחדת מאף-אחד, אפילו כשאני שומעת קללות ברחוב נגד היהודים בגלל המצב הפוליטי בפלסטין ולפני כן בגלל הפלישה הישראלית אל דרום לבנון. אלו שטויות. כל לבנוני צריך לדעת שלא כל יהודי ציוני, כמו שלא כל מוסלמי הוא מדאעש, ולא כל נוצרי הוא גזען."

עניין מחודש ב'יהודים הערבים'

בשנות השישים מנתה קהילת יהודי לבנון כ-5,000 אלפים נפש. מתוכם כעשרים אחוז היגרו לישראל. כיום, על-פי דמג', ישנם חמישה לבנונים בלבד אשר רשומים באופן רשמי כיהודים במדינה. הוריה של ליזה היגרו לקפריסין ונפטרו, אחותה התחתנה ועברה לגור בארה"ב, ואחיה מוריס מתגורר כיום בחיפה. "אני ומוריס חלוקים אחד על השנייה מבחינה פוליטית, אבל אני אוהבת אותו מאד. הוא בשר מבשרי."

במאמרו זה דמג' מצטרף לשורה של אמנים ואינטלקטואלים מהעולם הערבי אשר מגלים עניין מחודש בסיפורם ובגורלם של 'היהודים הערבים'. מגמה מקבילה ניכרת גם בישראל, בה בני הדור השלישי להגירה ממדינות ערב חוקרים את שורשי משפחותיהם ושואבים מהם השראה ליצירות אמנותיות.

דמג' התייחס בתחקיר גם להקשר הפוליטי הרחב שהוביל את משפחתה של ליזה לעזוב את לבנון. הוא ציין שלאחר הנכבה הפלסטינית של 48', החל מעמדם של יהודי לבנון להפגע, ושמצב זה הלך והחריף בעקבות ההפסד המוחץ במלחמת 67'. הוא זוכר כיצד יצאו תומכיו של הנשיא המצרי ג'מאל עבד אל-נאצר אל רחובות ביירות וקראו: 'פלסטין שלנו, היהודים כלבים'. תושבים רבים אחרים, כמובן, התנגדו למגמה זו, אולם זה לא הספיק. על-פי דבריו בסוף שנות השישים הוצתו חנויות של סוחרים יהודים אמידים, חלקם הותקפו מילולית ברחובות, ובית הכנסת הגדול של ביירות - 'מגן אברהם' - הושחת

למרבה ההפתעה, פסקה נוקבת זו שכתב דמג', המתארת את הדיכוי של יהודי לבנון בידי שאר תושבי המדינה, הושמטה מן הגרסה הנוכחית של המאמר. איני יודע מה הסיבה, אך נוספה כעת שורה אחת בסוף המאמר בה נכתב ש"הטקסט נערך מחדש לאחר שהתברר לצוות Vice שליזה סרור נפטרה לפני כשנה בביירות."

טרם הלכה לעולמה, ליזה אמרה לדמג': "כשאמות לא ארצה לקחת איתי לקבר כלום. אני גרה עכשיו בבית קטן ודל. נותרנו פה רק אני והחתולים. כשאסתלק מן העולם, ארצה להיקבר בבית הקברות היהודי של ביירות, לצד סולטאנה, דודתי האהובה".

מערבית: יובל אברהם

מאמרים נוספים