מאמרים

מאמר
העבודה Hot spot, מ-2006 (צילום: נחלת הכלל)
15.03.2020

מערבים מדברים עליה, ערבים פשוט מרגישים אותה

משפחתה גורשה מחיפה בנכבה והגיעה לביירות. כשהיא עצמה הייתה בת 23 עזבה ללונדון בעקבות מלחמת האזרחים, והפכה לשֶם דבר בעולם האמנות. האם היצירה של מונא חאטום היא מוצר צריכה של מערבים בניסיון לחוש אותנטיים, או הדבר האמיתי?
יזן א־לוג'מי, יליד דמשק, למד ארכאולוגיה והיסטוריה של האמנות בסורבון בפריז והוא כותב קבוע במגזין העוסק במוזיקה קלאסית. ביולי האחרון פרסם מאמר באתר הירדני הליברלי חבּר (דיו) שבו הוא דן בעבודותיה של האמנית מונא חאטום ובמעמדה בעולם המערבי.

משפחתה של חאטום גורשה מחיפה בנכבה והגיעה לביירות. כשהייתה בת 23, עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, מצאה עצמה חאטום בלונדון. היא למדה אמנות והתחילה ליצור במהלך שלטונה של תאצ'ר. בהדרגה הפכה לאחת האמניות הנחשבות בעולם המערבי. היא נחשבת לנציגה בולטת של המעבר מהאמנות הרדוקציוניסטית של שנות השבעים לזו הפוסט-רדוקציוניסטית, ושל השילוב בין מחויבות פוליטית לאמנות האבסטרקטית של המאה העשרים. חאטום הציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד במרכז פומפידו בפריז, בגלריית טייט מודרן בלונדון, בהלסינקי, בבוסטון ובברצלונה.

ולמרות כל זאת, אומר א־לוג'מי, מבקרי אמנות מערביים עדיין מתקשים לעכל את חאטום. בקטלוג של התערוכה האחרונה שלה במרכז פומפידו נכתב שהיא "אינה מפיקה את העבודות שלה כפלסטינית גולה בלונדון" אלא כ"אמנית הפועלת בהווה, בהרמוניה עם המודרניות שלנו", כאילו הפלסטינים הגולים אינם עניין של ההווה. א־לוג'מי מבקש לערער על הטענות הללו, הן מתוך התרסה והן מתוך סירוב להיכנע לנטייה הרווחת להגדיר את עבודותיה של חאטום כמוצר מערבי בעל ניחוח "אותנטי".

עבודותיה של חאטום אינן זוכות להכרה משמעותית בעולם הערבי, טוען א־לוג'מי, אולם היא מעוררת רגש עמוק אצל הקהל הערבי והוא מוקסם מיד מעבודותיה, ללא צורך בהקדמות והסברים. עם זאת, עבודותיה חוצות לאום ומולדת ואי־אפשר להגביל אותן להקשר מסוים של זהות או טריטוריה. קסמן נעוץ גם בזרותן ובנוכחות המיוחדת של המולדת בהן – נוכחות מטושטשת וחולמנית עד כדי סכנת כלייה, לדברי אל־לוג'מי.

לשם דוגמה הוא מתאר את עבודתה של חאטום "כאפייה", שבה היא אורגת את שערותיה בתוך כאפייה פלסטינית. התוצאה מטרידה: האם זוהי עבודה פמיניסטית? הלוא נשים ארגו את הכאפיות עבור גברים שניכסו לעצמם את המאבק הלאומי. ומה עם השערות? האם הן עדיין נחשבות לערווה אם הן סרוגות אל תוך האובייקט שמשמש לכיסוין? הכאפייה של חאטום, כותב א־לוג'מי, היא בסופו של דבר אובייקט נוכח, לא שואל, גם אם קיומו מטריד ומעורר תהיות אצל הצופה. הכוח בעבודותיה של חאטום הוא בהתנגדותה לניסיונות לפרש אותה ובהתעקשותה להעביר את מסריה באופן בהיר, מוחשי וברור כשמש.

חאטום משתמשת בעבודותיה באובייקטים יומיים וביתיים. אדוארד סעיד טען באחד ממאמריו כי הם מסמלים תלות במולדת ונושאים את הצלקות והפחדים של בעליהם. הבית בגלות הוא דבר לא מוכר, מפחיד ושונה ממה שהורגלנו בו. הגלות פועלת על הזיכרון באלימות; חפצים ביתיים מוכרים הופכים להיות מנוכרים ואגרסיביים ומאבדים מתחושת הבית. אי־אפשר להצילם ואי־אפשר לתקנם. הכתובת הישנה עדיין קיימת, אך היא מחוץ להישג יד.

הנקודה הזאת באה לידי ביטוי ברבות מעבודותיה של חאטום, למשל בעבודה הנקראת T42 (תה עבור שניים) מ־1999. ספלי התה דבוקים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה. כדי לשתות את התה יש לקחת את הספל בכוח מידיו של האחר, ואי־אפשר ששני הצדדים ישתו יחד. צד אחד יזכה כאן על חשבון השני. זוהי עבודה רגישה ושברירית ביותר שמעוררת רגשות רבים.

בעבודה אחרת שיתפה חאטום פעולה עם פליטות פלסטיניות בלבנון. הפליטות ארגו יריעות בד שחאטום תלתה באמצעות אטבים על חבל כביסה באולם התצוגה. ביצירה זו, הנקראת 12 חלונות, חאטום מפעילה את קסמה וכל עבודה היא חלון לעיר פלסטינית אחרת. האמן והתאורטיקן האיטלקי בטיסטה אלברטי טען כי עבודת אמנות טובה היא חלון שמבעדו אנחנו מביטים בהתרחשות. זהו העיקרון שעליו התבססה האמנות המערבית עד המאה העשרים. עבודתה של חאטום, כותב א־לוג'מי, מגיבה בציניות לאלברטי ומציגה 12 חלונות בלתי אפשריים הצופים על מולדת אבסטרקטית, עשויה מצבעים, שהאופק שלה אטום. עפרה מכוסה בסמלי פולקלור המעניקים לה קצת חום בשעה שהיא חונקת אותנו בשקט. כל החלונות של חאטום אטומים וחסומים לאוויר, מזכיר א־לוג'מי, כמו חדר התצוגה הסגור שהם נמצאים בו.

גם בעבודה זו נוכח הממד הפמיניסטי. אריגה נחשבה לאורך השנים כאומנות משנית ונחותה לעומת אמנות, שנשים הודרו ממנה. עבודה זו של חאטום מתקשרת להצעתה של הסופרת והפעילה הפמיניסטית אליס ווקר לראות במיומנויות "משניות" כאלה עדות לכישרון שהוגבל. בהקשר של העולם הערבי, עד למאה העשרים מקומן של נשים בכתיבת ההיסטוריה ובאמנות היה משני ושולי. האריגה היא דרך אלטרנטיבית להסתכל על המולדת, כותב א־לוג'מי. היא אינה כרונולוגיה של אירועים שנכתבו על ידי גברים, אלא קשר חושי עם הצבעים והחומרים שקושרים בין האדמה למשפחה ולמסורות שהוגלו.

לחאטום יש גם אובססיה למפות. בעבודתה "זמן הווה" מ־1996 ציירה את מפת אוסלו בחרוזים על גבי יותר מ־2000 חתיכות סבון שיוצר בשכם. הריח העולה מהסבונים מעורר וגם מטשטש את זיכרונו של הצופה. הגבולות ברורים אך מתמוססים כמו סבון. הריח מעורר תחושה של מולדת, כזאת המשוחררת ממפות, גבולות ואדמות. המולדת הופכת לדבר המורגש באוויר וחודר אלינו.

חאטום שואבת את ההשראה הוויזואלית והרגשית שלה ממקורות ערביים ומשתמשת בהם כדי לחוש שלמה עם עצמה ועם החלל שבו מוצגות עבודותיה. ברור מאוד שזהותה הפלסטינית, הערבית והנשית הן חלק בלתי נפרד מעבודותיה. טבעי שמבקרים מערביים חשים צורך להשתלט על הערביות של העבודות ולנכס אותן, כותב א־לוג'מי, כי כך עשתה האמנות המערבית לאורך השנים. אולם חאטום קנתה את פרסומה דווקא בגלל מעמדה כאמנית גולה בלונדון, ובתוך כך הצליחה לחלץ את האמנות המערבית ממבוי סתום ולהשתמש באמנות ככלי המסייע לקבוצות שוליים בחברה.

אמנותה של חאטום שונה מכל אמנות מיושנת, חותם א־לוג'מי, משום שהיא ממשיכה להטיל ספק בעצמה. בידיה, הסמלים הפלסטיניים האינטימיים ביותר מעוררים דיון בנושאים הנוגעים לכולם מבלי לאבד מייחודיותם. מטרת העל של חאטום אינה להפריד בין החוויה הערבית לחוויה המערבית אלא למצוא את המכנה המשותף בין הטוב והרע בכלל החוויה האנושית, והיא מזכירה לנו עד כמה הדבר אינו פשוט לביצוע.
 
מערבית: דימה דראושה

בשיתוף עם מאמרים נוספים