מאמרים


תגיות
ניתוח ופרשנות
זאקי באני ארשיד, ממנהיגי האחים המוסלמים בירדן, לאחר שחרורו מהכלא בעמאן ב-2016. מאג’ד ג’אבר, רויטרס
05.11.2019

הדו-קוטביות של האחים המוסלמים בירדן

ד"ר חסן אבו הניה, מומחה לתנועות אסלאמיות, כותב על המסמך המדיני החדש של תנועת האחים המוסלמים בירדן. לדבריו, המסמך רצוף סתירות הנובעות מהניסיון לשלב שמרנות דתית עם ערכים ליברליים
ד"ר חסן אבו הניה, מומחה לתנועות אסלאמיות ולאסלאם פוליטי, מציע במאמר שפורסם באתר הירדני הליברלי חׅבְּר ניתוח ופרשנות של המסמך המדיני החדש שפרסמה תנועת האחים המוסלמים בירדן בחודש יוני.

אבו הניה מצביע על סתירות בסעיפי המסמך ועל חוסר בהירותו האידאולוגית, וטוען כי זהו ביטוי נוסף בעיניו למשבר האידאולוגי והזהותי המתמשך שבו נתונה התנועה, בשל המתח המובנה בה בין הקו השמרני לקו הרפורמיסטי והפרגמטי. המסמך עוקף סוגיות חיוניות רגישות, דוגמת יחסי דת ומדינה והקשר בין התנועה הירדנית לבין תנועת האם של האחים המוסלמים, ולכן התנועה אינה מצליחה להציג בו קו אידאולוגי פוליטי קוהרנטי ולתת מענה הולם לאתגרי השעה הניצבים לפניה ולפני החברה הירדנית.
 
כבכל "תנועת בת" של האחים המוסלמים בעולם, חברי האחים המוסלמים בירדן נקרעים בין נאמנות ל"תנועת האם" של האחים המוסלמים וחזונה הפאן־אסלאמי לבין זהותם הפרטיקולרית כתנועה פוליטית ירדנית שיש לה מפלגה בפרלמנט. המחנה השמרני בתנועה קורא לסור למרות הארגונית של תנועת האם ומרגיע את הפעילים בהצהרת נאמנות לעקרונות שטבע מייסד האחים המוסלמים, חסן אל־בנא, ואילו לפי גישתם של הרפורמיסטים, הם פועלים כתנועה פוליטית ב"מדינה ליברל־דמוקרטית" כביכול. התוצאה היא טקסט שנראה יותר כמו קוד אתי ופחות כמסמך פוליטי.

אורח חיים מוסלמי וגם עקרונות ליברליים
 
בשל מתח אידאולוגי זה, סבור אבו הניה, התנועה מתקשה לגבש חזון פוליטי־מדיני קוהרנטי והמסמך מכיל סתירות פנימיות. מצד אחד, למשל, היא שואפת לפעול בשיתוף פעולה כלל־ירדני לטובת קידום המולדת, אך מבקשת לעשות זאת באמצעות קידום מטרות אסלאמיסטיות מובהקות, כמו החלת אורח החיים המוסלמי במדינה. מצד שני, היא מדגישה במסמך כי היא מחויבת לחוקי המדינה ומכבדת את החוקה ואת כללי המשחק הדמוקרטי ותומכת בעקרונות ליברליים, כמו זכויות, חירויות ושיפור מעמד האישה – קו אידאולוגי האופייני לזרם הרפורמיסטי בתנועה, המבקש לפייס את המשטר ואת יחסו לתנועה.
 
ככלל, אבו הניה טוען כי סעיפי המסמך עוסקים ברובם במושגים כלליים, כמו צדק, חירות, פלורליזם ועוד. הוא מבחין בכמה סעיפים מעניינים המעידים על קו פרגמטי ורפורמיסטי יותר ביחסה של התנועה לדמוקרטיה ולערכיה: היא מצהירה כי היא מקבלת עקרונות כמו חילופי שלטון בדרכי שלום, קיום בחירות דמוקרטיות כהלכתן, הפרדת רשויות, הגדרת השלטון בירדן כמונרכיה פרלמנטרית העוברת בירושה (כמנוסח בחוקה), ושמירה על חירויות וזכויות אדם שונות. עם זאת, אבו הניה מצביע על כך שמהלכי פרגמטיזציה בתנועה נובעים לא אחת מלחץ מצד הממשלה.
 
אבו הניה טוען כי חוסר הקוהרנטיות האידאולוגית הוא דפוס פעולה אופייני לתנועה בשלושת העשורים האחרונים. מאז הסתיימה המלחמה הקרה ב־1989 החלה ירדן לעבור תהליך של דמוקרטיזציה. התהליך הניע את התגבשותו של זרם באחים המוסלמים שתבע "ירדניזציה" של התנועה והתעמת עם הזרם שתבע חיבור לתנועת האם ולסוגיה הפלסטינית המחלוקת האידאולוגית והזהותית בין הצורך בפרגמטיות ובוויתורים אידאולוגיים ובין שמירה על הקו האידאולוגי הנוקשה מלוָוה את התנועה מאז, וגרמה לכמה מחבריה לנטוש אותה ולהקים תנועות פוליטיות אסלאמיות נפרדות (כמו "מפלגת המרכז האסלאמית"; התנועות האלה, אגב, זוכות להתעלמות במסמך החדש). פיצולים אלו נעשו לא אחת גם בעידודה של הממשלה, שנקטה צעדים פוליטיים וחוקיים כדי להעמיק את הפער בין שני המחנות ולדחוף גורמים מתונים ורפורמיסטיים בתנועה לאמץ קו מתון יותר ולהזדהות עם מדיניות הממשלה.
 
אבו הניה מציין שככל שהתנועה מעמיקה בעשייתה הפוליטית, כך היא מתרחקת מהקו האידאולוגי הנוקשה ונדרשת לעדכן את עמדותיה ואת השיח שלה ולערוך שינויים ארגוניים – מהלכים שהיא מבצעת בזהירות רבה, וכפועל יוצא מכך גם באיטיות, באיחור ובאופן בלתי קוהרנטי. כך קרה בעקבות אירועי ספטמבר 2011, כאשר לקח לתנועה חמש שנים לגבש חזון חדש – וגם הוא הושפע במידה מסוימת מהממשלה: זו שאפה לקרב אליה את תנועת האחים המוסלמים כתנועה מתונה ולבצר את מעמדה כ"חומת מגן" מפני אידאולוגיות רדיקליות של תנועות ג'יהאדיסטיות. כך קרה גם ב־2016, כאשר רגע לפני שהממשלה החלה בפירוקה החליטה התנועה לנתק את קשריה עם תנועת האם (תהליך שהחל אך נפסק לבסוף כאשר הממשלה רצתה להסתייע בהשפעתה של התנועה כדי להרגיע את הרחוב הירדני לנוכח "עסקת המאה"). ברוח זו, מעיר אבו הניה בביקורתיות, גם המסמך המדיני החדש מגיע באיחור, כשש שנים לאחר הפלת משטר האחים המוסלמים במצרים ולאחר שהתנועה הוגדרה כארגון טרור במצרים, בסעודיה, ובקרוב אולי גם בארצות הברית.

מערכת יחסים הפכפכה עם המשטר
 
המתח הפנימי בתוך התנועה, הוא טוען, הוליד מערכת יחסים דו־קוטבית עם המשטר והמערכת הפוליטית. פעם התנועה משתתפת בבחירות ופעם מחרימה אותן; פעם השלטון מחבק אותה ורואה בה גורם ממתן ומרסן של הרחוב הירדני (בשנות השישים והשבעים – מול אידאולוגיות אלימות של שמאל רדיקלי בשנות השישים והשבעים; בעשורים האחרונים – מול ג'יהאדיסטים פונדמנטליסטים), ופעם הוא מוקיע אותה כארגון קיצוני.
 
אולם כיום התנועה נמצאת במצב בעייתי. הממשלה הירדנית אינה תופסת אותה עוד כגורם ממתן ורואה בה איום (בעקבות אירועי האביב הערבי, שבהם הובילה התנועה מחאות קולניות ובוטות יותר מבעבר), אבל היא אינה מחליטה כיצד לנהוג בה: מצד אחד, הממשלה אינה שוללת את הלגיטימיות של התנועה ואינה מגדירה אותה כארגון טרור, בניגוד למצרים ולסעודיה, מצד שני, היא גם אינה מחבקת אותה או מעודדת את שילובה המלא במערכת הפוליטית כפי שעשתה מרוקו.
 
אבו הניה בוחן את התנועה הירדנית לעומת תנועות ומפלגות אסלאמיסטיות אחרות במזרח התיכון בכלל ובירדן בפרט. הוא טוען כי התנועות האחרות הכריעו בבירור בדבר זהותן והאידאולוגיה שלהן וערכו שינויים מהותיים בשיח הפוליטי ובמסמכי העקרונות שלהן. הוא מביא לדוגמה את מפלגת השותפות וההצלה ומפלגת הכינוס הלאומי, שצמחו שתיהן מתוך תנועת האחים המוסלמים בירדן, אך בניגוד אליה התנתקו מהמושגים "המסורתיים" של האסלאם הפוליטי, כמו החלת השריעה במדינה והקמת מדינה אסלאמית, ואימצו תחתיהם ערכים פוליטיים מודרניים, כמו שלטון החוק, פלורליזם דתי, מדינה אזרחית ואחדות לאומית.
 
בניגוד לתנועות האלה, אבו הניה מסכם, תנועת האחים המוסלמים בירדן בוחרת להלך בין הטיפות, ועל כך מעיד גם המסמך המדיני החדש, המבקש לשפר את יחסיה עם הממשלה ולזכות מחדש בתיוגה כתנועה מתונה שיכולה לבלום קיצוניות ואלימות. בנסיבות הקיימות, כשהאחים המוסלמים נתפסים במדינות רבות כגורם מעודד קיצוניות ואלימות, יקשה על התנועה להשיג את המטרות האלה.
 
מערבית: און דגן
מאמרים נוספים