אופק
מאמר
כרזת הסרט
15.11.2020

הסרט מ-99' שביקר את החברה הלבנונית ונפסל, רלוונטי מאי פעם

"אנשים מתורבתים" יצא לאקרנים תשע שנים לאחר תום מלחמת האזרחים בלבנון. הוא הוקרן פעם אחת ומאז נאסר להקרנה בתירוץ הישן והרע שהוא "מציג את לבנון בצורה שלילית". בקורונה הוא עלה לרשת וכותבים ערבים ליברלים נדרשו אליו. המסקנה: רלוונטי מתמיד
"אנשים מתורבתים" (المتحضرات, ובצרפתית Civilisées), סרט לבנוני בבימויה של רנדה א־שהאל, יצא לאקרנים בשנת 1999, תשע שנים אחרי סוף מלחמת האזרחים בלבנון. הוא הוקרן בלבנון פעם אחת ומאז נאסר להקרנה ולהפצה. ביולי 2020 פורסמו שני מאמרים העוסקים בסרט באתר הירדני הליברלי חיבר ובשבועון הלבנוני א־ספיר אל־ערבי. עם עלייתו לצפייה בחינם בימים אלה (כאן אפשר לצפות בחתיכה קטנטנה ממנו), נראה שדיון בסרט הוא רלוונטי מתמיד.
 
לאחר ש"אנשים מתורבתים" הוקרן בפסטיבל בירות הבין־לאומי בשנת 1999, התקיים משא ומתן בין הרשויות בלבנון לבין יוצרי הסרט, ובסופו נאסרו הקרנתו והפצתו. הביטחון הכללי התעקש לצנזר 37 דקות מהסרט אך א-שהאל העדיפה בסופו של דבר למנוע את הקרנתו בלבנון על פני ריקונו מתוכן. הטענות כנגד הסרט היו רבות, וכללו "הצגתם של הלבנונים כחסרי נימוס", טענה כי הסרט גס ו"הציבור לא יוכל לשאת אותו", וכמובן ההאשמה הקבועה והגרועה ביותר: הסרט "מציג את לבנון בצורה שלילית כלפי העולם".
 
א־שהאל נולדה בטריפולי בשנת 1953 למשפחה סונית קומוניסטית. היא למדה בימוי בסורבון ויצרה סרטים דוקומנטריים וסרטים עלילתיים. סרטה הדוקומנטרי "حروبنا الطائشة" (מלחמותינו המיותרות) על מלחמת האזרחים בלבנון, הדן במעשיהם של בני משפחתה במהלך המלחמה ובאחריותם האישית, נחשב ליצירה קולנועית חשובה ביותר. א־שהאל ידועה בכך ששמרה על עמדותיה השמאליות גם אחרי שרבים איבדו אמונה בשמאל בלבנון. היא הלכה לעולמה בשנת 2008, לאחר מאבק במחלת הסרטן. כעת, עם משבר הקורונה, החליטו האחראים לרכושה להעלות את סרטיה לצפייה בחינם באתר Vimeo.
 
א־שהאל עסקה רבות במלחמת האזרחים בלבנון ובאחריות האישית של כל אדם ובתפקידו במלחמה. בסצנת הפתיחה של "אנשים מתורבתים" מנסים שני ילדים להתקין מטען נפץ על גור חתולים, אך רימון יד נופל מאחד מהם והוא מתפוצץ על שני הילדים ועל הגור. הסצנה הזו מצמררת אך עשויה גם בהומור רב, ואחריה מחזיקה אחת הדמויות שלט ועליו כתוב "שום חיה לא נפגעה בזמן העבודה על סרט זה", ולאחריו שלט נוסף שעליו כתוב "אולם 270 אלף בני אדם איבדו את חייהם במלחמת האזרחים". זה בעצם הבסיס של הסרט: עובדה שאי־אפשר לייפותה או להתכחש לה. בריאיון עם א־שהאל בניו יורק טיימס משנת 2000, היא אמרה "כל הלבנונים אחראים למלחמה, ועליהם להכיר באחריות שלהם לכל כדור שנורה, אחרת לא נהפוך לאומה אף פעם". במילים אחרות, "אנשים מתורבתים" הוא כתב אישום ארוך ביותר שאותו א־שהאל מגישה כנגד החברה הלבנונית. 
 
"מתורבתים" על רקע קריסה תרבותית
רידא חרירי כותב באתר "חיבר" כי הסרט הופך לזמין לצפייה בעת הרלוונטית ביותר שבה נמצאת לבנון במשבר פוליטי, חברתי וכלכלי, ונראה שהמדינה מתמוטטת על ראשי אזרחיה. נראה כאילו הסרט הופק עתה, כותב חרירי, ולא לפני 20 שנה, ובמרכזו השאיפה לענות על השאלה "מה זה להיות לבנוני?" 
 
א־שהאל אינה מראה את הסבל ואת הטראומה ואינה מנסה לסחוט דמעות מהצופים, כך שלא מדובר בסרט מלחמה קלאסי. היא כן מבקשת לתעד את המצב הנפשי והקוגניטיבי של חברה הרוסה ומושחתת שאנשיה דבקים בחיים באופן נואש. היא אינה מטשטשת את הכאב, ולא מזמרת "הבה נשכח מהעבר" או "נבנה את העתיד על חורבות העבר". סרטה חושף את האמת בצורה הכי קשה ומעוותת שלה, והוא מנסה לגרום לצופים להתמודד עם השנאה ועם הגזענות הקיימים אצלם דרך הומור שחור, ציניות ותסריט שנכתב לפני עידן התקינות הפוליטית. 
 
אין בסרט קו עלילתי אחיד או גיבורים במובן הקלאסי של המילה. הציר שמחבר את הדמויות יחד הוא סיפור אהבה בין לוחם מוסלמי ממערב בירות לעובדת משק בית נוצרייה ממזרח בירות, אך קשה למסגר אותו כסרט אהבה או כטרגדיה על אהבה בין־עדתית. א־שהאל משתמשת בקו העלילה הזה כדי לחשוף את הגיבורים האמיתיים של הסרט שהם דווקא הדמויות הסובבות את האוהבים: ארבע משרתות מהפיליפינים ומסרי לנקה שמעסיקיהן ברחו לחו"ל והשאירו אותן בבית; שתי תופרות לסביות מצריות שנתקעו בבירות וחיות בבניין שבו חיה משפחת מוסטפא אחרי שהוגלתה מהדרום; וכן נהג נוצרי, שתי עובדות משק בית (לבנונית וצרפתייה) ופועל אפריקאי החיים בארמון שבעליו עזבו אותו ועברו לצרפת. 
 
א־שהאל עוברת הלוך וחזור בין הדמויות ומראה טיפוסים שונים של לבנונים ששונאים זה את זה ומתנהגים בגסות, אלימות וגזענות זה כלפי זה, בעוד שעמוק בפנים הם דומים מאוד זה לזה. אף שכולם חיים בעוני ובמחסור ואיבדו את חבריהם, את בני משפחותיהם ואת הסיכוי לחיים טובים, כולם מלאים בשנאה ובגזענות איש כלפי רעהו ואפילו בנקם ובטירוף. הם מנותקים מהמציאות של המלחמה ועסוקים באופן אובססיבי ביומיום העלוב שלהם: צפייה במשחקי כדורגל, ריבים על לא דבר וחתולים מתפוצצים. דמות אחת מדברת בגועל ובעונג על כדור שרוצץ את גולגולתו של חברו, על צלף שמשחק קלפים עם גופה מפוררת שמונחת בבניין שהוא אינו יוצא ממנו, על נהג אכול שנאה שבנו נחטף והוא כבר לא נרתע מרצח, על שני לוחמים שיכורים בבית קברות שמגרשים בצעקות ובקללות רופא מ"רופאים ללא גבולות" שניסה לעזור לאחד מהם שנפצע. ולצד כל אלה, אזרחים רבים שהתרגלו לרעשי ההפגזות, לאלימות הברוטאלית ולמחסומים; כולם נבהלים לרגע ובמשנהו ממשיכים את חייהם כאילו לא קרה כלום. "מדובר במלחמה קטנה בינינו", אומרת אחת הדמויות. 
 
להביט על החברה הלבנונית דרך הדחויים שבה
א־שהאל מוסיפה רובד נוסף לכל הכאוס בסיפור הלבנוני, הלא הוא הרובד המעמדי ויחסם של הלבנונים לעובדים הזרים השקופים. עובדות משק הבית למשל הן גיבורות הסרט לא פחות מאזרחי לבנון. הן מקבלות קול עצמאי משלהן ואינן נופלות לסטריאוטיפ של הקורבן האילם וקשה היום, כמו דמות העובדת הזרה בסרט "כפר נחום" של הבמאית הלבנונית הידועה נדין לבקי. א־שהאל מתרחקת מקונבנציות חיוביות או שליליות ומאנישה את הדמויות. עוזרות הבית אינן מפחדות לדבר בפתיחות ובאופן בוטה, מספרות בדיחות גסות ואף מתארות זו את זו בצורה גזענית. למרות זאת, הן תומכות זו בזו בעיתות מצוקה; קשר אנושי עמוק מאחד ביניהן, בניגוד ליחסים בין הלבנונים לבין עצמם. 
 
במילים אחרות, לא זו בלבד שהבמאית אומרת ללבנונים שהם בו־זמנית האחראים למלחמה ולקורבנותיה, מדכאים ומדוכאים, אלא שהיא מביטה על החברה הלבנונית דרך השקופים והדחויים שבה, העובדות הזרות, ודרך עיניהן משדרת שהן היחידות שמבינות את רמת הטירוף שאחזה בלבנונים. אזרחיה של המדינה הם אלה "שאינם מכבדים שום דבר ורחוקים מלהיות מתורבתים", כמו שמתאר עובד בית מסרי לנקה אחרי שלבנונים יורים עליו ועל חבריו שחגגו את נצחון קבוצתם במשחק כדורגל. מיהו ה"מתורבת"? מיהו אחוז הטירוף האמיתי? מהם יחסי הכוח המעמדיים? אלה השאלות ששואל הסרט בעת שהוא מטיח את האמת בפרצופם של הלבנונים וחושף את רמות השנאה המפעפעות בחברה המשוסעת.
 
שני המאמרים על הסרט נכתבו בזמן משבר פוליטי וכלכלי עמוק בלבנון. סבאח ג'לול מזכירה בשבועון אל־אח'באר כי בחודשים האחרונים פרצו מחאות, האינפלציה גואה ועשרות אלפי אנשים איבדו את מקומות עבודתם. אף שישנן מחאות בעד אחדות ונגד עדתיות, אנשים יצאו להפגין נגד מוסלמים וקיללו את אשתו של הנביא, והיו גם הפגנות שבהן הונף דגל טורקיה ונקראו סיסמאות בגנות הארמנים. 
 
השנאה הישנה, המלובה על ידי גורמים שונים, הורדה שוב ממדף ההיסטוריה. המציאות, כמו בסרט של א־שהאל, היא מלחמת הכול בכול: כולם תליינים וכולם קורבנות. הציניות בסרט חוגגת משום שגם במציאות היא חוגגת, ונראה כי דבר לא השתנה מאז מלחמת האזרחים. הסרט מאפשר לראות כיצד גלש העבר של לבנון אל תוך ההווה, והוא חושף את הקשר המפותל בין כאוס, אלימות, ציניות והומור. א־שהאל מפרקת לגורמים את הגאווה הלבנונית, את ההתעקשות של הלבנונים על הצורך להיות "מתורבתים" אף שהם מתנהגים באלימות, בגזענות ובגסות, את ההתעלמות מהעדתיות ומהפילוג בחברה הלבנונית. הסרט שוב ושוב שואל מי מתורבת, והתשובה לשאלה בהחלט לא תמצא חן בעיני הלבנונים. משום כך הוא נאסר להקרנה בלבנון מאז 1999 ועד עצם היום הזה.

בשיתוף עם מאמרים נוספים