מאמרים

ניתוח ופרשנות
28.10.2019

לאזרח הערבי מגיע שחרור אמיתי

עווד עבד אל־פתאח, מזכ"ל בל"ד לשעבר, כותב על הכשלון המוסרי של חמאס וחיזבללה. לדבריו, שתיהן לא מציגות גישה חדשה שתשחרר באמת את האזרחים, אלא נוהגות באותן דרכי דיכוי של המשטרים הישנים
במאמר שפורסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ביולי 2019 עוסק עווד עבד אל־פתאח, פלסטיני אזרח ישראל ומזכ"ל בל"ד לשעבר, בשינוי שחל במוקד ההתעניינות של תנועות ההתנגדות בעולם הערבי. לדברי עבד אל־פתאח, עד לפני שמונה שנים, אז התחיל האביב הערבי, תנועות ההתנגדות הערביות והפלסטיניות החמושות שהופיעו עם הסדקים בעמדות במרחב הערבי התמקדו במאבק נגד ישראל. את המאבק הזה הובילו חמאס וחיזבאללה, ששימרו את הגישה הערבית והפלסטינית האנטי־קולוניאלית והאנטי־ציונית. הדגש ניתן כאן על שתי התנועות האלה משום שפתח צידדה בנורמליזציה עם הישות הציונית בהסכמי אוסלו.

הכותב מציין את היכולת של חיזבאללה ללמוד מניסיון ההתנגדות הפלסטינית בלבנון וגם להיעזר בתמיכתה של איראן. בזכות תמיכה זו שיקמה חיזבאללה את מערך ההתנגדות בלבנון ובשנת 2000 הצליחה לגרש את הכובש ללא תנאים מוקדמים. עבד אל־פתאח משווה את ההצלחה של חיזבאללה בשנת 2000 להצלחתם של המצרים ב־1973 (מלחמת יום כיפור) לחצות את קו בר־לב. הוא מוסיף שמה שזיכה את חיזבאללה ואת מנהיגה חסן נסראללה בפופולריות רבה כל כך, כזאת שרק עבד אל־נאצר זכה לה, הוא מלחמת לבנון השנייה, שבה הציגה חיזבאללה יכולות מרהיבות מול האויב התוקפן. חמאס, מצידה, הפכה לתנועת התנגדות מאורגנת ועצמאית בעקבות ההתנתקות הישראלית וההפיכה של חמאס ב־2007 נגד שלטון פתח בעזה. ההפיכה גרמה לפיצול עמוק שיצר שתי ישויות פלסטיניות: האחת בעזה, המנוהלת על ידי חמאס וממשיכה להתקיים בזכות נשק ההתנגדות, והשנייה בגדה המערבית, המוסיפה להתקיים הודות לתיאום הביטחוני עם הכובש.

זניחת המאבק על חרויות הפרט
 
עבד אל־פתאח מציין שלמעשה, חמאס והג'יהאד האסלאמי, ובמידה פחותה גם תנועות חילוניות, הן תנועות ההתנגדות היחידות שנמצאות במאבק עם ישראל. יתרה מזו, הן הכוח הערבי היחיד הממשיך במאבק נגד הכובש הציוני. לעומתן, חיזבאללה מחויבת בהסכם הפסקת אש עם ישראל שנערך בחסות האו"ם. היא גם שקועה במלחמת האזרחים בסוריה, אף שמיליוני ערבים ציפו ממנה לעמוד לצד העם הסורי או לפחות להיות ניטרלית.
 
ההתנגדות הפלסטינית שונה מההתנגדות הלבנונית משתי סיבות. הראשונה היא שבהשוואה ללבנון, רצועת עזה היא אזור קטן הנתון במצור יבשתי, ימי ואווירי, המעצים את דרישות המאבק ואת הסכנות הטמונות בו. השנייה היא שידיה של חמאס אינן מגואלות בדם סורי כמו ידי חיזבאללה; להפך, חמאס העדיפה לצאת מסוריה לאחר כישלון מאמציה לתיווך עם המשטר הסורי.
 
לדברי הכותב, המאבק בין ישראל לחיזבאללה והחשש של ישראל מהתעצמות כוחה בלבנון אינם סיבה מספקת ומוצדקת להעלים עין ממעורבות חיזבאללה בסוריה. עד שנות התשעים, שבהן הגיע השבר בעולם הערבי לנקודה קריטית, תירצו המשטרים הערביים את הזנחת הדמוקרטיה וחירויות הפרט בכך שהם עסוקים במאבק בישראל. אך התברר שהאמירות האלה היו מזויפות כאשר מדינות ערב השלימו עם הנוכחות הציונית – למשל בהסכמי השלום בין ישראל לירדן ולמצרים, שכללו נורמליזציה מלאה, או בהסכמים בין ישראל לפתח שהוכתבו על ידי ארצות הברית מבלי לקדם כלל את זכויות הפלסטינים ואת הפיתוח הכלכלי והדמוקרטיה שייטיבו עימם. משטר אסד קיים גם הוא משא ומתן עם ישראל, בתיווך ארצות הברית, אך הוא כשל בסופו של דבר. באשר למדינות המפרץ, ובמיוחד סעודיה, הנורמליזציה החשאית עם ישראל נהפכה לפומבית.
 
לאור התבוסה הכוללת שהביאו עלינו המשטרים הלאומיים החילוניים, הצטרפה למאבק ההתנגדות האסלאמית. זו אתגרה את תפיסת התבוסתנות וניסתה להציג דפוס חדש של התנגדות בלבנון ובפלסטין. אולם המשבר של תנועות אלו טמון באידאולוגיה הדתית שלהן. אומנם הן הצליחו לפתח את ההתנגדות, ואף לתמוך בחלק מהמהפכות בעולם הערבי, אך הן נכשלו בהבנת ההיבט העיקרי במהפכות האלה – המאבק על חירויות הפרט – ובהבנת מניעיהן החברתיים והכלכליים. התנועות האסלאמיות ראו במהפכות האלה מזימה, הזדמנות עבורן לתפוס את השלטון, או הזדמנות לסיים משטרים שגילו חוסר אונים במאבק נגד ישראל. נושא החירויות והדמוקרטיה לא עמד ולא יעמוד בראש סדר העדיפויות שלהן, לא יהיה חלק מחזונן התרבותי והפוליטי ולא ייכלל בתוכניות ההכשרה של חבריהן.
 
בחינה של שני המקרים, זה של שלטון חמאס בעזה וזה של השתתפות חיזבאללה בפוליטיקה הלבנונית, מגלה בהם כשלים מבניים המנוגדים לניסיונן להוות תנועות שחרור. שתי התנועות לא הציגו גישה חדשה שתשחרר את האזרח מעול השלטון, אלא נהגו באותן דרכי דיכוי שהיו נהוגות במשטרים הישנים. כך הן הגיעו למצב שבו רק הנשק שלהן מגן עליהן מפני זעמם של האזרחים ומפני ישראל. שתי התנועות חסרות מצפן שיכוון אותן: בלבנון שולטת השחיתות, וחמאס אינה מצליחה לנהל את שלטונה ולייצר שלטון לדוגמה שיוכל להחליף את שלטון הרשות הכנועה ברמאללה.

חיזוק הכוח הצבאי במקום דמוקרטיה
 
הצהרות מנהיגי חמאס על רצונם להחיות את הקשרים עם המשטר הסורי משקפות את הבלבול ואת העדר האיזון בין העמדה המוסרית ובין ההכרח המעשי של ה"ריאל פוליטיק". עבור תנועת התנגדות, במיוחד לנוכח מה שעובר העולם הערבי בעשור האחרון, לא מקובל וגם לא מוסרי לחזק את כוחה הצבאי בשעה שהיא מתעלמת ממציאות החיים של האזרח, הן ברמה המקומית והן ברמה הכלל־ערבית.
 
ללא שחרור מהרודנות והפיכתן של הדמוקרטיה והעצמאות לחלק אורגני מסדר היום, אי אפשר לנצח את הכובש. תנועות אלו יכולות לעמוד בפני הישות הציונית ואף להגיע לעומק השטח שלה, אך כל עוד לא ייצרו קשר אסטרטגי עם עמי ערב שוחרי החופש בעולם, העימותים עם האויב ימשיכו להיות סיזיפיים; מאמץ רב יושקע בהם ומאמץ רב יושקע בשיקום מה שהחריב האויב, וחוזר חלילה. האזרח הערבי זקוק לניצחון אמיתי, וזה יקרה רק כאשר החופש מבחוץ יחבור לחופש מבפנים. וזה מה שעושים חלוצי השחרור שהתעוררו עם המהפכות בסודאן ובאלג'יריה.
 
מערבית: צאלח עלי סואעד
מאמרים נוספים