מאמרים
מאמר
הכנות להפגנת המחאה החברתית, יולי 2011 (צילום: רויטרס)
02.05.2021

כך הרימו הרשתות החברתיות את המחאות הגדולות, וכך הן קברו אותן

2011 הייתה שנה של מחאות בכל העולם: האביב הערבי, אוקיופיי וול סטריט, מחאות בכל אירופה וכמובן המחאה החברתית אצלנו. ועם זאת, חרף כמה וכמה הישגים, המחאות הללו לא הצליחו לקצור שינויים מערכתיים בולטים. אז מה בעצם עשה את ההבדל בינן לבין התנועות החברתיות של המאה ה-20 ששינו את העולם? ואיך זה קשור ליכולת ההתארגנות?
שנת 2011 הייתה שנה פרועה. אולי השנה הכי פרועה וסוערת שידע העולם מאז תחילת האלף, להוציא, אולי, את השנה האחרונה. האביב הערבי היה בשיאו, ורוח השינוי התחילה להתפשט בעולם כולו ממחאות גזי בטורקיה (2013), המחאות נגד הצנע ביוון, פורטוגל וספרד ועד אוקיופיי בארה"ב. אפילו באיסלנד הפגינו (אומנם עוד מ־2009, אך באותו הקשר פוליטי-חברתי-כלכלי). מובן שהרוח לא פסחה עלינו, וב־2011 מצאנו את עצמנו עשרות ומאות אלפים ברחובות. 
 
כל מקרה וייחודו, אך לרוח שנשבה בין כל המחאות הללו והוציאה את ההמונים לרחובות, מכאן ועד מעבר לים ולאוקיינוס, היה כיוון אחד ברור ומשותף מאוד: רוצים לשנות את השיטה, להחליף את הקיים במשהו חדש, אחר, טוב יותר. למרות הצלחות ברמות שונות, לא קרה השינוי הרצוי שאליו חתרו כל כך בלהט. בניגוד למאבקים קודמים בסדר הגודל הזה, כמו תנועת הסופרג'יסטיות, התנועה לזכויות האזרח או התנועה נגד המלחמה בוויטנאם והמאבקים לדה־קולוניזציה או להפלת רודנים ודיקטטורות, המחאות של תחילת המילניום לא הצליחו לקצור שינויים מערכתיים בולטים. זה לא אומר שלא הייתה להם השפעה מכרעת על המציאות העולמית והמקומית, אך את ההישגים שקצרו, כאשר הצליחו, כמעט שלא הצליחו לשמר: במצרים עלו האסלאמיסטים לשלטון ואחריהם השתלט הצבא על המדינה; בטורקיה המחאה שהחלה נגד הריסה של פארק גזי והפכה למחאה נגד שלטון ארדואן שהלך ונהיה סמכותני ואלים יותר, גם היא דעכה בזמן שארדואן התחזק; בארה"ב הם לא הצליחו "לשנות את השיטה", וגם פה בישראל, למרות המחאה, יוקר המחייה המשיך לעלות, משבר הדיור המשיך להחריף ודרישות המחאה מוסמסו לתוך עוד עשור של שלטון נתניהו. 
 
מה עשה את ההבדל בין מחאות העשור הקודם לתנועות של המאה הקודמת, שהשיגו שינויים מערכתיים מהותיים, כמו זכויות הצבעה לנשים ולשחורים, שינוי משטרים, דמוקרטיזציה ודה־קולוניזציה של העולם השלישי מידי המעצמות הגדולות בעולם? מובן שאין תשובה אחת, אבל יש תשובה אחת שמעניינת אותנו לדון בה והיא התארגנות. או יותר נכון התארגנות אזרחית למאבק. זיינפ טופקג'י (Tufekci) היא סוציולוגית טורקייה-אמריקאית שהחלה את דרכה האקטיביסטית ב־1999 במחאות בסיאטל נגד ארגון הסחר העולמי (WTO). כיום היא ד"ר לסוציולוגיה שחוקרת את ההצטלבות בין מחאות אזרחיות ורשתות חברתיות. בספר מדהים שכתבה בנושא ("טוויטר וגז מדמיע", וזמין חינם ברשת), היא מעלה נקודה מאוד מעניינת וחשובה בעינינו שאפשר לסכם במשפט הבא: הכוח של הרשתות החברתיות ככלי לייצור מומנטום ענק ומהיר למחאת המונים, הוא גם החולשה שלהן בכך שהן גורמות למחאות לדלג על כל התהליך המגבש של בניית התנועה על המוסדות ועל המנגנונים הדמוקרטיים והמשותפים שמאפשרים לתחזק אותה לטווח ארוך ואל מול קשיים ואתגרים פנימיים וחיצוניים. זה מסביר יפה מדוע מחאות בזק-ענק שהצליחו להרעיד את האדמה ואולי אפילו להביא לשינויים, מתקשות להמשיך הלאה משלב המחאה אל שלב יצירת השינוי, וכאשר הן מצליחות לשנות, הן מתקשות לשמר את ההישגים. 
 
מומנטום VS התארגנות קהילתית
מנגד לגישת המומנטום, עומדת גישה שבמהלך ההיסטוריה נחשבה לגישה היריבה לגישת המומנטום והיא גישת ההתארגנות הקהילתית. בגישה זו, שינוי מגיע דרך בנייה איטית, יציבה ובטוחה של מוסדות ושל ארגונים קהילתיים, מקומיים, שיכולים להביא לשינויים קטנים ומקומיים לשיפור תנאי הקהילה. היתרון הגדול של גישה זו הוא שהמוסדות האלו יכלו להחזיק עשרות שנים, הקהילות התחזקו דרכם, והם היוו עוגן יציב בהבאת שינוי. אלא שנדיר שדרך התארגנות קהילתית נעשו שינויים גדולים ומהותיים ברמת המדינה והחברה – פשוט כי אין את המומנטום, זה לא חלק מהדנ"א של התארגנות קהילתית ולא חלק מהשיטה. 
 
מומנטום הוא חשוב ואפילו הכרחי לכל שינוי חברתי – הוא טומן בחובו כוח עצום של ההמונים (שבישראל טרם השכלנו למצות אפילו חצי ממנו), לצד בשורות מעודדות של השתתפות אזרחית ותקוות לדמוקרטיה, אבל הכוח שלו הוא גם החולשה: הוא מומנטום, זמני. הבסיס של מומנטום הוא התקווה לשינוי והעוצמה של הרגע, ועם הזמן, במיוחד כאשר השינוי אינו נראה לעין לאורך זמן, הרגע דועך וכך גם הכוחות להמשיך במאבק. אנו כבר רואים זאת במחאה נגד נתניהו – אומנם ישנם רגעי שיא, כמו מוצ"ש שלפני הבחירות, אך פחות הפגנות, פחות אנשים ופחות סיקור של המחאה בתקשורת המיינסטרים וברשתות החברתיות ניכרים. זאת מפני שללא הישגים קונקרטיים או מבנה תומך שעליו ניתן להישען ולבנות את ההישגים מלמטה על בסיס הישגים קודמים, הכוח הזה פשוט מתפזר כמו עשן אחרי פיצוץ, ולרוב מביא איתו עוד ייאוש, בדידות ותחושת כישלון. אז מה האלטרנטיבה? אם מאות אלפים שמפגינים ברחובות ובכיכרות זה לא מספיק – מה כן?
 
כמו כל דבר בתחומים של מדעי החברה, אין נוסחה אבל יש עקרונות, רעיוניים והצלחות היסטוריות וסטטיסטיות, ובמקרה של שינוי חברתי, התנועות שהכי הצליחו להביא שינוי, שילבו באיזשהו אופן בין שתי הגישות – גישה היברידית. בגישה זו, התנועה בונה את עצמה דרך מוסדות קהילתיים, סניפים ותאים שפועלים בתוך הקהילות שלהם, מנגנונים לקבלת החלטות ויישומן, קביעת מטרות ארוכות טווח ותכנונן האסטרטגי ומערך לגיוס כספים, ולא פחות חשוב – פעילים שימשיכו וייקחו חלק במנגנונים וירחיבו את היקף הפעילות ואת כוחה של התנועה. מאידך, פעילות התנועה מתמקדת ביצירה ובניצול של מומנטום לקידום האג'נדה שלה. הסוד הוא להצליח לבנות על בסיס היסודות של התארגנות קהילתית מומנטום שהתנועה תוכל לנצל לגיוס ההמונים וליצירת לחץ אמיתי, מאורגן ומתוכנן היטב מצד אחד, ומצד שני - גם לגייס עוד ועוד פעילים מתוך הגל ולשמר אותם. ככה כאשר הגל דועך התנועה הצליחה לקצור הישגים, לגדול ולשמר מעט מהאימפקט שיצרה, והציורים שלה בחול לא נמחקים בגלל מים וקצת מלח. 
מאמרים נוספים