אופק
מאמר
ארדואן עם פאיז א-סראג', אוקטובר 2020 (צילום: רויטרס)
03.11.2020

כשהריבונות המפוצלת בלוב חתמה על הסכם בין-לאומי

לפני שנה חתמו ממשלת טורקיה וממשלת ההסכמה הלאומית בלוב, אחת משתי הריבונויות במדינה, על מזכר הבנות שמגדיר את גבול המים הכלכליים בין שתי המדינות. המזכר עורר באזור סערה. מדוע בעצם? ומה הוא מגלה על השפעות מלחמת האזרחים בלוב על המתחולל במזרח התיכון כולו?
בסוף נובמבר 2019, חתמו ממשלת טורקיה וממשלת ההסכמה הלאומית בלוב על מזכר הבנות שמגדיר את גבול המים הכלכליים בין שתי המדינות. מסמך זה מגדיר שטחים ימיים שבהם יכולות שתי המדינות, ורק הן, לבצע פעולת שונות כמו קידוחים ימיים והפקת אנרגיה. הן בשיח הפנים־לובי, הן בקרב מדינות מזרח הים התיכון, עורר מזכר ההבנות הזה סערה. מה משמעותו, ומדוע הוא מעורר מחלוקות כה עזות? מהן השלכותיו על מלחמת האזרחים המתחוללת בלוב ועל היחסים בין מדינות מזרח הים התיכון? נייר עמדה של המרכז הערבי למחקרי מדיניות - צוות חשיבה קטרי, מבקש להשיב על שאלות אלה.
 
בהקשר הלובי, משמעות מזכר ההבנות טמונה בגורם שחתם עליו: ממשלת ההסכמה הלאומית. בלוב פועלים בשנים האחרונות כמה מוקדי כוח שנאבקים ביניהם על הריבונות במדינה. בין החשובים שבהם נמנים שניים: ממשלת ההסכמה הלאומית - ממשלה בהכרת האו"ם בראשות פאיז א־סראג' ששולטת במערב המדינה ובכלל זה בבירה טריפולי; וכוחות בפיקוד הגנרל בדימוס ח'ליפה חפתר, שלצד פרלמנט שמושבו בעיר טוברוק, שולט בדרום המדינה ובמזרחה. מצב זה של ריבונות מפוצלת הוא שהניע את חילוקי הדעות בתוך לוב באשר למזכר ההבנות. דוברו של הגנרל חפתר הוקיע את מזכר ההבנות כפגיעה בריבונותה של לוב, וחברי הפרלמנט של טוברוק קראו למדינות העולם לבטל את ההכרה בממשלת ההסכמה הלאומית. לעומת זאת, חברי הפרלמנט של טריפולי, שנוטה יותר כלפי ממשלת א־סראג', דחו את הטענות הללו מכול וכול. אומנם, דיון כזה לא אמור היה להתקיים שכן חלוקת הסמכויות בין גורמי הכוח השונים במדינה כבר נקבעה בהסכם שנחתם בדצמבר 2015 בעיר סח'יראת שבמרוקו. אלא שלכל אחד משני הצדדים פרשנות משלו להסכם זה, וממילא קיומם של שני פרלמנטים מקבילים - בטוברוק ובטריפולי, איננו מקל על הסכמה.
 
הקשר נוסף ברקע הסערה שחוללה חתימת מזכר ההבנות הוא מלחמת האזרחים בלוב. מאז שנת 2014 נלחמים במדינה כוחות שונים, בפרט כוחות של חפתר וממשלת ההסכמה הלאומית. הלחימה החריפה באביב 2019, עת השיקו כוחות חפתר מתקפה רחבה על הבירה טריפולי במטרה להפיל את ממשלת ההסכמה. מתקפה זו נסמכת באופן מובהק על סיוען של מדינות זרות: טנקים וכטב"מים מאיחוד האמירויות, אמל"ח ויועצים צבאיים ממצרים ומצרפת, שכירי חרב מרוסיה, אנשי מיליציית הג'נג'וויד מסודן וסיוע בתעמולה ממדינות עלומות באזור - הם רק חלק מהדוגמאות שמביא הכותב. אומנם, המתקפה של חפתר לא הצליחה להביא לנפילת הבירה טריפולי, אולם העיר עדיין נמצאת בטווח של פגזי הכוחות של חפתר ושל ההפצצות של מטוסיו.
 
לנוכח מצב זה, ממשלת ההסכמה הלאומית לא נותרה חייבת. היא ביקשה מטורקיה סיוע ונענתה: טורקיה הביעה מעל במות תקשורתיות שונות את מחויבותה לממשלת ההסכמה הלאומית ואת נכונותה לסייע לה להדוף את מתקפת הכוחות של חפתר. בין היתר, הגיעו לנמלים במערב המדינה משוריינים ורכבים טורקיים ואף טילי קרקע-אוויר מתקדמים. ב־26 בדצמבר 2019 הודיע נשיא טורקיה ארדואן על כוונתו לשלוח אל לוב כוחות טורקיים שיסייעו לכוחות ממשלת ההסכמה הלאומית בלחימה. על רקע זה, מתפרשת חתימת מזכר ההבנות כניסיון לחזק ולהבליט את יחסי הקרבה בין טורקיה לבין ממשלת ההסכמה הלאומית ולהדגיש את הגיבוי שמעניקה טורקיה לאחרונה לנוכח הסכנה שמציבה לפתחה המתקפה של כוחות חפתר.
 
הסערה שחולל מזכר ההבנות אינה מסתכמת בלוב; הפניית הזרקור אל טורקיה ואל מדינות מזרח הים התיכון מגלה שגם שם הוא עורר התנגדות רבה בשל סוגיות של כלכלה ושל גיאופוליטיקה. בקרקעית הים התיכון טמונים מאגרים עשירים של נפט ושל גז טבעי ששאיבתם עשויה להניב רווח כלכלי עצום. חלוקת השטחים הימיים בין טורקיה ללוב מקנה לשתיהן זכות להפיק משאבים באזור באופן שמקטין את חלקן של מדינות אחרות באזור – ישראל, יוון, קפריסין ומצרים בין היתר. נטען אף שאחד ממניעיה של טורקיה במזכר ההבנות היה לפגוע בכוונה תחילה בשכנותיה. על רקע זה, מובנת התנגדותן הקולנית של מדינות האזור להסכם, התנגדות שבוטאה בגינויים פומביים והגיעה לשיאה כששגריר לוב ביוון גורש מהמדינה. עם זאת, למחבר חשוב לציין שמזכר ההבנות הטורקי-לובי איננו תקדימי: רבות ממדינות האזור כבר חתמו הסכמים כאלה בעבר בינן לבין עצמן.
 
מעבר לרווח הכלכלי הגלום בקרקעית הים התיכון, בחתימת מזכר הבנות כזה יש גם מסר המופנה לסביבה הגיאופוליטית. טורקיה, שחשה מבודדת באזור מזרח הים התיכון, ביקשה להבהיר באמצעות מזכר ההבנות שיש לה בנות־ברית בסביבה, ושכל הניסיונות של מדינות האזור לבודד אותה ולהפחית את ההשפעה האזורית שלה – דינם להיכשל. הנשיא ארדואן אף הצהיר על כך באופן מפורש, ואמר: "מצרים, קפריסין, יוון וישראל מבקשות לכפות את ריבונותן על האזור תוך התעלמות מטורקיה", אולם מזכר ההבנות, לדבריו, "סיכל את המזימות נגד טורקיה". במובן זה, חתימת מזכר ההבנות היא בגדר ביטוי למאבק להשפעה של ממש שמתחולל בין טורקיה לבין מדינות אחרות במזרח הים התיכון.
 
במבט לעתיד, סבור מחבר המאמר שהמתחים שליבה מזכר ההבנות עוד יחמירו. טורקיה מתכננת להתחיל בחיפושים אחרי שדות אנרגיה במים הטריטוריאליים שזה עתה היא קבעה עליהם בעלות, ובהמשך להתחיל בקידוחים – חרף מחאותיהן של שכנותיה. מדרום לטריפולי, מתכוננים כוחות חפתר למתקפה חדשה על הבירה ועל מחוזות המדינה שבשליטת ממשלת ההסכמה הלאומית. נוסף על אלה, בזירה הלובית הולך ומתבלט שחקן חדש – רוסיה שמגבירה את השפעתה באזור. כלל הגורמים הללו מלמדים כי לפנינו תקופה מתוחה אף יותר בלוב ובמימי הים התיכון גם יחד.

בשיתוף עם מאמרים נוספים