מאמרים


תגיות
מאמר
מעיפים עפיפון על גגות אל-מוניב (רויטרס)
09.08.2020

לשכונת העוני אל־מוניב ליד קהיר חוקים משלה

אל־מוניב נראית כמו שכונה שמצרים מעוניינת להסתירה מעיני הציבור. היא מוקפת חומות גבוהות ובמדרגות הרבות שמקשות את הכניסה והיציאה. תושבי השכונה סובלים מבעיות אקוטיות רבות – ביניהן צפיפות איומה, אבטלה חריגה, תשתיות מחפירות ועוד – והמדינה אינה נותנת להן מענה. על כן הם נאלצים למצוא פתרונות בעצמם
הרחק מעיני המצלמות, שכונת העוני אל־מוניב שבקרבת קהיר מתנהלת תחת חוקים משלה. במאמר שפורסם בעיתון העצמאי א־ספיר אל־ערבי, מסביר העיתונאי המצרי חסאם רביעו כיצד מפצים תושבי השכונה על הזנחה מתמשכת מצד המדינה. 
 
שכונת אל־מוניב במחוז אל־ג'יזה נראית כמו שכונה שהמדינה מעוניינת להסתירה מעיני הציבור. עובר אורח יוכל להבחין בחומות הגבוהות שמקיפות אותה ובמדרגות הרבות שמובילות אליה ומקשות את הכניסה אליה ואת היציאה ממנה. בפתחה, ניתן להבחין במבניה המיושנים ובנהגי הטוקטוק (כלי רכב תלת־גלגלי) המסיעים את התושבים לתוך השכונה. בוקע ממנה רעש חזק - תמהיל של פסוקי קוראן ושל קריאותיהם של רוכבי הטוקטוק ושל בעלי הבסטות המעוניינים למשוך לקוחות.
 
תושבי השכונה סובלים מבעיות אקוטיות רבות שהמדינה אינה נותנת להן מענה. לכן, הם נאלצים למצוא פתרונות בעצמם. צפיפות האוכלוסין, לדעת רביעו, היא אחת הבעיות הקשות שעימן מתמודדים התושבים. בעיה זו החריפה בעקבות הגירה מסיבית של תושבים מהכפרים הדרומיים אל פרברי קהיר מאז שנות השבעים, עת ירדה ההכנסה מהחקלאות והידרדרה רמת השירותים בכפר. מיקום השכונה היה אז נוח עבור הכפריים המהגרים למציאת עבודה בבירה קהיר. במפקד האוכלוסין אין נתונים מדויקים לגבי מספר התושבים בשכונה.
 
כדי לספק פתרונות דיור לכל התושבים, החלו הקבלנים לאמץ בנייה צפופה מאוד לגובה תוך ניצול כל מטר בצורה יעילה. כמו כן, הדירות שנבנות קטנות מאוד. אחד התושבים סיפר בריאיון לכתבה כי הוא גר עם אשתו ועם שלושת ילדיהם בדירת 50 מ' שבה שני חדרים ומקלחת. למרות זאת, המצב הכלכלי מאלץ חלק מהמשפחות להציע חדרים מהדירה להשכרה כדי להגדיל את הכנסת המשפחה. הצפיפות הרבה פוגעת בפרטיות ויוצרת חיכוכים רבים עם השכנים. סכסוכים רבים מתגלעים על רקע יחסים שבינו לבינה ומובילים לרצח או לפציעות.
 
תושבי השכונה סובלים גם מבעיות הולכות ומחריפות בתשתיות וממחסור בשירותים בסיסיים. הפסקות החשמל מתקיימות בשכונה על בסיס יומיומי ונמשכות שעתיים ביום. הפסקות מים נמשכות שעות ארוכות במהלך היום ומאלצות את התושבים לאחסן מים בכלים מפלסטיק. לאורך השנים, נשמעו מפי בכירים ומפי חברי פרלמנט הבטחות כי ישקיעו בפיתוח השכונה, אך כולן העלו חרס והמדינה מצידה ממשיכה בהעלאת המיסים. מִנהלת השכונה מגלה גם היא אוזלת יד במתן פתרונות מהירים לבעיות.
 
קופה קטנה לשכונה
בעקבות התעלמותה של המדינה, החליטו התושבים ביוזמתם להקים גוף לאיסוף כספים כדי לטפל בליקויים השונים. כספי הקופה הציבורית מיועדים, למשל, למפני הזבל ולקניית תאורה שחסרה ברחובות. כאשר יש סתימות במערכת הביוב או בעיות בצנרת, התושבים לעיתים ניגשים לתקן אותן בכוחות עצמם. המצב הקשה מעורר גם יוזמות שונות של סולידאריות. אחת המשפחות מנדבת את דירתה הגדולה למורים לצורך העברת שיעורים פרטיים לתלמידי השכונה.
 
רביעו סבור כי חוסר התעניינות הממשלה בשכונות אלו נובע מכך שהן אינן מהוות סכנה למשטר הקיים. תושבי אל־מוניב אינם מפנים את זעמם כלפי השלטון, אלא זה כלפי זה. תלונותיהם אינן בעלות אופי פוליטי, וכל עניינן הוא שיפור רמת השירותים הניתנים לשכונה. משיחות חולין של הכותב עם תושבי השכונה עולה כי התושבים מאמינים בהישגי המשטר ובעתיד המזהיר שמצפה להם תחת כהונתו של סיסי.
 
מצב האבטלה בשכונה גם הוא בכי רע. הגברים, שמהווים את רוב האוכלוסייה, אינם מצליחים למצוא עבודה שתבטיח להם ולמשפחותיהם הכנסה מספקת. רבים מהם נשארים לגור בבית ההורים ואינם מתחתנים או אינם מנהלים חיים עצמאיים. כדי להתמודד עם המצב, הם מוצאים דרכים פשוטות ויצירתיות לכלכל את עצמם. יש מי שמוכרים נודלס או כריכים בעגלות; חלקם עובדים כנהגי טוקטוק ומסיעים את התושבים כאשר אין אמצעי תחבורה אחר בשכונה. עבודה זו הפכה למבוקשת מאוד בקרב התושבים, ורכבי הטוקטוק ממלאים את הרחובות ויוצרים עומסי תנועה. מציאת עבודה ומציאת דירה נעשות על בסיס היכרות אישית. מהגרים שמגיעים מאותה שכונה מספקים עבודה זה לזה, אצלם או אצל חבריהם. כך הפכו מהגרים מכל מחוז ומחוז לידועים במשלח ידם הספציפי.

פנייה למקורות בלתי חוקיים
רביעו סבור כי לאבטלה יש גם השלכות שליליות כיוון שחלק מהתושבים פונים למקורות פרנסה בלתי חוקיים. הסחר בסמים בשעות הלילה המאוחרות הפך למקור פרנסה שמזרים כסף קל לעוסקים בו. בנקיטת אמצעי זהירות פשוטים כמו מינוי "בריון" שידווח בעת הגעת המשטרה, יכולים סוחרי הסמים להשתכר טוב יותר מבכל עבודה חוקית אחרת. בהיעדרה של המשטרה, עומד סוחר הסמים כמעט באופן גלוי בכניסה לשכונה, ולקוחותיו מתחרים ביניהם על הסחורה. כמו כן, יש מי שעוסקים בגניבה ובבריונות. אלו שהכותב מכנה "בריונים קטנים", גונבים תיקים או טלפונים סלולאריים כשהם רכובים על אופנועים. אירועי הפשיעה, הרציחות והאונס זוכים לכותרות בעיתונות המצרית. ב־2018 דווח בעיתונות כי בריונים כפו על בני־זוג לעצור את מכוניתם בצידי הדרך, היכו את הגבר ואנסו ללא רחמים את אשתו ההרה.
 
גם השמירה על הביטחון האישי מופקדת בידי התושבים עצמם. המשטרה אינה נוכחת מספיק ברחובות השכונה, ונוהגת להתערב רק במקרים קיצוניים כאשר רמת האיום גבוהה או כאשר אנשי הביטחון עצמם מותקפים. בכירי השכונה המכונים "הבריונים הגדולים", אחראים לביטחון בה, והמשטרה מסתמכת עליהם בטיפול במעשי הפשיעה. הם גם אמונים על יישוב מחלוקות או סכסוכים כספיים בין המשפחות. בתמורה, מאפשרת המשטרה לגורמים אלו להחזיק בעמדות כוח, ומקלה ראש בכל פעילות בלתי חוקית שהם מבצעים. "הבריונים הגדולים" מקיימים קשרים הדוקים עם חברי פרלמנט, דבר שמקנה להם מעמד חברתי גבוה.
 
לכן, כל מהגר חדש שמגיע לשכונה הוא בחזקת "זר", ועליו להוכיח מיידית את כפיפותו לחוקי המקום. בהיעדר אמצעי הגנה ראויים על הבתים, עליו ליצור קשרים עם הבריונים "הגדולים" או "הקטנים" כדי שיספקו לו הגנה במקרים של גניבה או מעשי פשע אחרים. חלק מהתושבים פונים לאימאמים במסגדים לצורך פתרון המחלוקות, אך תפקידם של אלו עדיין נותר שולי. כשהמחלוקות מחריפות, זונחות המשפחות את תיווך האימאם לטובת "הבריונים הגדולים".
 
רביעו מבקר את התנהלות המשטרה, שלמרות נוכחותה הדלילה ברחובות דואגת להזכיר לתושבים כי ידה על העליונה. בעת ביצוע סריקות ומעצרים, נוהגת המשטרה באלימות, מטיחה האשמות בתושבים ומשפילה אותם. סיפור הריגתו של סעד סעיד בשנת 2012 הוא דוגמה לכך. סעיד עונה למוות בתחנת המשטרה לאחר שהיה מעורב בקטטה עם בריונים שפלשו לביתו. לדברי עדי ראייה, סעיד הוכה במקלות ובקתות רובים לעיניהם של תושבי השכונה לאחר שנטען לגביו שהחזיק בנשק קר. הודעה בדבר מותו, שנגרם מאלימות המשטרה כלפיו, נמסרה למשפחתו בשיחת טלפון. על הפרות חוק מעין אלו, מדגיש רביעו, נענשים השוטרים רק לעיתים רחוקות ביותר. לעומת זאת, אם הם הגורם המותקף, הם אינם מהססים ועוצרים כל מי שנקרה בדרכם. בתי המשפט משלימים את המשימה ומטילים עונשים כבדים על הנאשמים.
 
רביעו מתאר כיצד מצליח המשטר לרתום את תושבי השכונה לצרכיו הפוליטיים ולגייסם להצביע עבורו במערכות הבחירות. במהלך מהפכת ינואר, הוטלה על בריוני השכונה המשימה לפזר את המפגינים נגד השלטון בכוח - באמצעות גמלים, סוסים ונשק קר. חלק מתושבי השכונה שהביעו תקווה לשינוי, השתתפו במהפכה ושרפו את תחנת המשטרה בשכונה. עד מהרה, התאכזבו כשראו שדרישותיהם לא נענות ושמחאתם האלימה נוצלה לצרכים פוליטיים.
 
הנשיא הנוכחי עבד אל־פתאח סיסי משתמש בטקטיקה אחרת ומנצל את המצב הכלכלי הקשה של התושבים. במשאל העם האחרון על החוקה החדשה שהתקיים באפריל 2019, העניק סיסי סכומי כסף ועזרה ממשית לכל מי שהצביע בעד החוקה. עדי ראייה מסרו כי שוטרים כיתרו חלק מהבתים וכפו על התושבים להגיע לקלפיות. כמו כן, מי שמביע הזדהות עם משטרו של סיסי, יכול להינצל מעונש. די בתליית תמונתו של הנשיא בפתח הבית או על המכונית כדי למנוע הטרדות. אחד המואשמים בשרפת תחנת המשטרה בשכונה בשנת 2015 כתב על חולצתו את המשפט: "לחיי מצרים, לחיי הנשיא סיסי, הצבא, המשטרה ובית המשפט". הדבר אפשר לו להישפט מחדש, והוא ניצל מעונש של 10 שנים, בניגוד לשותפיו לפשע. 
 
התקשורת, לדעת רביעו, שעושה יד אחת עם השלטון, היא האחראית לגישה האוהדת של תושבי השכונה כלפי המשטר. העיתונאי אחמד מוסא מקדם באופן נמרץ את "הרפורמות הכלכליות של המשטר" ומדבר על "החורבן" שהשאירה "מהפכת ינואר" בשנת 2011 לאחר הדחת הנשיא מובארק. הרטוריקה של מוסא מהדהדת בדבריהם של התושבים, ובריאיון לעיתון, טענו כי עליית המחירים מוצדקת, ומטרתה לסגור את החוב הכספי של הממשלה.
 
הביקורת שמפנה רביעו אל השלטון כפולה. לא זו בלבד שהוא אינו דואג לתנאי מחייתם הבסיסיים של תושבי שכונות העוני, הוא אף מנצל את חולשתם ומגייס אותם לטובתו בדרכים שונות ולעיתים אלימות. התושבים מצידם מציגים דרישות מינימליסטיות ביותר וכל רצונם הוא לזכות בשירותים בסיסיים ולהתפרנס בכבוד. חלקם אחוזי תקווה ומאמינים כי המצב עתיד להשתפר, ואילו חלקם מיואשים ומעוניינים שהממשלה תמשיך לשכוח מקיומם בהיותה  נטל יותר מאשר גוף שאחראי לפתרון בעיותיהם.
 
אל־מוניב לא לבד
אל־מוניב היא שכונת עוני אחת מני רבות שקיימות במחוזות השונים ובפרברי קהיר. שכונות אלו מהוות כ־40 אחוזים מכלל יחידות הדיור במצרים. הן מפוזרות בכ־226 ערים, לעיתים לצד שכונות עשירות מאוד. בדומה לאל־מוניב, תושביהן אינם מקבלים שירותים בסיסיים; צורת המגורים בהן מאולתרת ואחוזי האבטלה בהן גבוהים מאוד. חלקן אפילו מסוכנות ואינן ראויות למגורי אדם.  
 
רביעו אינו מתייחס לפעולות שנוקטת הממשלה המצרית בשנים האחרונות לשיקום שכונות אלו. הנשיא סיסי, שהצהיר בשנת 2016 כי ימגר את התופעה של שלטון הבריונים בשכונות העוני, יזם תוכנית שבמסגרתה השקיעה מצרים בשנים האחרונות כ־3 מיליארד דולר. עשרות אלפי יחידות דיור נבנו במסגרת פרויקטים של פינוי-בינוי בשכונות העוני במצרים. חלק מהפרויקטים מבוצעים בשכונות מסוכנות שאינן ראויות למגורים, כמו שכונת תל אל־עקאריב. תושבי שכונה זו גרו במבנים דמויי חושות בתנאים קשים מאוד וללא כל שירותים בסיסיים, והמדינה החליטה לפנותם ולבנות בַּמקום יחידות דיור מודרניות.
 
שכונת אל־מוניב היא אפוא דוגמה לכך שנפקדות המדינה עשויה להוביל להיווצרות של מעין מובלעות בתוכה שמנהלות את ענייניהן בעצמן. נראה כי במצב זה, נוצרים יחסים של ערבות הדדית שהבסיס שלהם הוא פרסונאלי. התושבים לומדים להסתגל למצבם החדש ומפתחים מערכת של יחסי כוח שכל המעוניין להשתייך אליה צריך לקבל על עצמו את חוקיה. אולם בהיעדר מקורות פרנסה וגורמים האמונים על שמירת החוק, האבטלה והרצון להרוויח כסף קל יכולים לדרדר בקלות את השכונה לפשע, לאלימות ולסמים.

בשיתוף עם מאמרים נוספים