תגיות
מאמר
צילום ראש השב"כ: ניב אהרונסון, מתוך ויקימדיה
07.06.2021

מכתב פתוח לראש השב"כ

אתם בשב"כ בוודאי ידעתם היטב מה מתרחש בחברה הערבית. הבנתם שהמצב עומד בפני קריסה מוחלטת שתשטוף בוודאות את המדינה כולה. מומחים רבים התריעו שוב ושוב שלא מדובר בבעיה של הערבים לבדם אלא בשאלה של ביטחון לאומי, ובכך שהמשטרה פשוט איננה הגורם המתאים לביצוע המשימה
זה אולי ייראה מוזר שאני מפרסם את המכתב הזה וממען אותו לצמרת השב"כ. הרי זה לא רצוי ולא מקובל שאזרח ערבי כמוני כותב למנגנון ביטחוני, וכשזה כבר קורה, לא ייתכן ולא מקובל שהשפה תהיה טבעית ומכובדת. בייחוד בתקופה כזו שבה הקהילות הערביות ברוב הערים והכפרים במדינה נתונות למבצע דיכוי כבד הכולל מעצרים ורדיפות חמורות, בביצוע המשטרה ובתיאום מלא עם השב"כ וגיבוי שלו.
 
יש שיאשימו אותי שאני תמים או חולם, אבל אני לא אף אחד מאלה. יש לי שאלה ברורה ופשוטה אליכם, גם אם התשובה, כפי שעוד תראו, ברורה מאליה: מי לדעתכם הוא הסכנה הגדולה ביותר לגורלה של מדינתכם ישראל, זו שהשב"כ קם כדי להגן על ביטחונה ועל שלום אזרחיה, ולהבטיח את עתידה ויציבותה? האם אלה הפורעים היהודים האלימים הרודפים אחרי הערבים בשכונות וברחובות ומסיתים בפומבי לרצח שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף? אלה המודיעים על כוונתם לחסל את המשטר הפוליטי הקיים לטובת הקמת ממלכת יהודה החדשה? או שמא הסכנה הגדולה ביותר לעתיד ישראל הם דווקא אזרחי המדינה הערבים, נציגיהם בכנסת והנהגת הקהילות המקומיות?
 
אכתוב כפי שמצופה ממני, גם אם זו לא מטרת מכתבי זה: מסע המעצרים וההפחדות של מספר גדול כל כך של צעירים לא יפחית מנחישותם, ויחזק את כושר העמידה והאומץ של רוב האזרחים הערבים. הם לא ייכנעו, בייחוד משהתבררה זהותן של רוב קבוצות הימין הקיצוניות שעמדו מאחורי הפלישות לשכונות הערביות בערים המעורבות, ומאמציהן לסלק את האזרחים הערבים או לכל הפחות להחדיר אימה בלבם ולאלף אותם.
 
אירועי החודש האחרון חשובים מאוד, אבל לא אדון כאן בהשלכותיהם ובתוצאותיהם הראשוניות, הניכרות בחזיתות הרבות. כן אזכיר לכם את מה שהואשמתם בגינו בפומבי לפני שנים ספורות, לאחר הרצח הנפשע בכפר דומא.
 
במקומות היישוב הערביים בישראל באותה תקופה אזרחים הלכו לישון לקול יריות והתעוררו כדי לספור את אבידותיהם בנפש וברכוש. הרבה לפני סבב האלימות האחרון חיינו בסיוט מתמשך של הידרדרות ביטחונית וחברתית, ורוב האזרחים הערבים מן השורה איבדו את האמון במוסדות המדינה, ובראשם משטרת ישראל. היא הואשמה בשיתוף פעולה או העלמת עין ממוקדי האלימות וכנופיות הפשע המאורגן בחברה הערבית, שהתעצמו בהדרגה במקום המדינה ובשמה. תחושות ההשפלה והייאוש היו בכל מקום. הלבה בעבעה מתחת לפני השטח וחיכתה רק להתפרצות.
 
זה עתה חזינו ברגע ההתפרצות. אתם בשב"כ בוודאי ידעתם היטב מה מתרחש בחברה הערבית. נדמה לי שמתוך ניתוח ביטחוני מדויק הבנתם שהמצב עומד בפני קריסה מוחלטת, שאולי תתחיל בכפרים ובערים הערביות אבל תשטוף בוודאות את המדינה כולה. אנשי מקצוע ומומחים רבים בשורה הארוכה של מוסדות ללימודי ביטחון במדינה התריעו שוב ושוב, וכתבו לקברניטים ללא הרף, שהאלימות בחברה הערבית היא מכת מדינה ואיום קיומי על ביטחונה ושלום כלל אזרחיה. היו אף מומחים שהלכו רחוק יותר ותבעו טיפול שורש במדיניות הממשלה, קץ למסע ההסתה הרואה באזרחים הערבים "גיס חמישי" ואויבי המדינה, ויחס שוויוני אליהם כאזרחים.
 
ד"ר אבנר ברנע, מומחה לביטחון ואיש אקדמיה ששרת בתפקיד בכיר בשב"כ, פרסם מאמר בווינט ב-19 בינואר תחת הכותרת "זה צעד קיצוני, אבל כך תמוגר הפשיעה בחברה הערבית". הוא קרא לשב"כ לקחת אחריות על המאבק בפשיעה בחברה הערבית, בטענה שבנסיבות הקיימות המשטרה אינה מסוגלת, מבחינה מקצועית ומבצעית, להבטיח הגנה מספקת לאזרחים הערבים. אני יודע שאזרחים ערבים ויהודים רבים יתנגדו להצעה הזו, מסיבות טובות. הדיון בנושא חשוב והיריעה קצרה כאן. אבל רציתי להראות שמומחים רבים לביטחון הכירו, ראשית, בכך שלא מדובר בבעיה של הערבים לבדם אלא בשאלה של ביטחון לאומי, ושנית, בכך שהמשטרה פשוט איננה הגורם המתאים לביצוע המשימה.
 
גם לאחר שנים רבות של סבל בחברה הערבית, שתי המסקנות הללו לא היו מובנות מאליהן. קיוויתי שהן משקפות שינוי מה בחשיבה הגזענית בממסד, בקרב מומחי ביטחון וחלק מהאליטה השלטונית בעלת ההשפעה. בשנת 2015 חקרתם את החשודים בביצוע הפיגוע בדומא וחשפתם את זהות המתנחלים שהציתו ושרפו את בני משפחת אל-דוואבשה. לאחר פרסום תוצאות החקירה התנפלו עליכם בימין הקיצוני וכינו אתכם "טרוריסטים", מה שהוביל, לראשונה בהיסטוריה למיטב זכרוני, לפרסום הכחשה תקיפה מצדכם. תיארתם את הטרוריסטים היהודים, ואלה שעומדים מאחוריהם, כקבוצות יהודיות קיצוניות החותרות להרס המשטר הפוליטי הקיים והקמת ממלכה יהודה החדשה תחתיו.
 
דעת הקהל הערבית בישראל לא הפגינה עניין בפרטי המאבק שהתחולל לנגד עיניה באותם ימים, אבל אני כתבתי על כך. פירשתי זאת כסיבוב מכריע במאבק בין הימין הקיצוני לבין השב"כ על השליטה במוקדי הכוח בממסד, הנמשך למעשה עד עצם היום הזה. אף כתבתי ש"התהליך הזה תובע מאתנו, הערבים, לעצור ולעיין מחדש בכמה מוסכמות. אין זה הגיוני שאש להבה מתפשטת סביבנו ואנחנו מתעלמים ממנה". אלא שהכוחות הימניים הקיצוניים, הפאשיסטים והגזענים התחזקו בינתיים, והתקדמו במאמציהם לחסל את המנגנון שלכם בצורתו הנוכחית, כנציג האחרון של הממסד הפוליטי הישן בישראל.
 
סברתי אז שהאזרחים הערבים זקוקים לתוספת אומץ ויוזמה: עליהם להתעורר ולהעריך מחדש את יחסיהם עם היהודים באופן אחראי וברור. האם מה שהיה הוא גם מה שיהיה? האם השב"כ עדיין מחשיב אותנו כאויב הוודאי והמסוכן ביותר של המדינה? השאלות שהעליתי אז עדיין נכונות היום, ואף דחופות יותר. אי אפשר להמשיך לקונן על העבר ולהסתפק בתקווה לעתיד אחר.
 
אולם מה אומר היום ועל איזה חלום אדבר? כולנו ראינו שהשב"כ הצטרף למשטרה ומבצע את מדיניותה. זו בדיוק אותה משטרה שתיארתם רק אתמול ככושלת וקצרת יד. אנשיה יגנו על ממלכת ישראל העתידית; הם ידרסו בכוח ובאלימות לא רק את הצעירים הערבים, בכל מקום שבו יהיו, אלא את כל מי שיעמוד בדרכם.
 
קיוויתי לסיים את מכתבי בתקווה לעתיד ורוד, אך אני חש שהוא עדיין רחוק וחושש מן העימות שעוד יבוא.
 
בכבוד,
 
ג'ואד
 
עו"ד ג'ואד בולוס הוא אינטלקטואל ופרשן פוליטי פלסטיני אזרח ישראל. גירסה מורחבת של מאמר זה התפרסמה ביומון "אל-קודס אל-ערבי" ב-27 במאי 2021. תרגם מערבית: אסף דוד.
מאמרים נוספים