כן לצבא, לא למנגנוני הביטחון והמודיעין
חייל מצטרף אל המפגינים בסודן באפריל השנה. רויטרס
Below are share buttons

כן לצבא, לא למנגנוני הביטחון והמודיעין

"הגל השני" של האביב הערבי בצפון אפריקה מוכיח את מה שניכר כבר בגל הראשון ששטף את המזרח התיכון: הצבאות עוברים בהדרגה לצד של דורשי השינוי, ומנגנוני הביטחון והמודיעין נותרים בצד של המשטרים המושחתים

במאמר שפורסם ביומון אל־קודס אל־ערבי בסוף אוגוסט 2019, מציע הכותב המרוקני חוסין מג'דובי ניתוח של "הגל השני של האביב הערבי" – כך הוא מכנה את המחאות העממיות שהתרחשו בסודאן ובתוניסיה ואת זו שעדיין מתרחשת באלג'יריה. לטענתו, הצלחת המחאות בעולם הערבי, גם אלו הנוכחיות וגם הקודמות, קשורה באופן ישיר לתפקידיהם של גורמי הצבא והמודיעין. בכל מקום שבו התרחשה מהפכה מוצלחת, חל תהליך מקדים של צמצום כוחו של המודיעין, לרוב על ידי הדחת ראש המודיעין, ושל התערבות הצבא לטובת המפגינים.
 
מג'דובי מתאר את התהליך שהתרחש בסודן לאחרונה כהצלחה כבירה של העם הסודני, אשר לאחר מחאות והפגנות נחושות והדחתו של הדיקטטור עומר אל־בשיר, הצליח לחתום על הסכם היסטורי לגבי חלוקת השליטה במדינה. לדעת הכותב, אותו תהליך צפוי לקרות בתקופה הקרובה גם באלג'יריה, שבה המחאות הצליחו להביא להדחתו של הנשיא עבד אל־עזיז בותפליקה, אך עדיין לא הגיעו להסכם שיבטיח את המעבר לדמוקרטיה.
 
הכותב מאמין ששתי הצלחות אלו קשורות באופן ישיר לתפקידיהם של גורמי הצבא והמודיעין. הוא מאשים חוקרים מהמערב וערוצי תקשורת רבים מהעולם הערבי בניתוח שגוי של המתרחש. לטענתו, הם אינם בקיאים מספיק בהתפתחויות העמוקות המתחוללות בעולם הערבי. קשה להם לעקוב אחר המתרחש בממסדים הצבאיים הערביים, ולכן הם מחמיצים התרחשויות קריטיות ואינם מצליחים לנתח נכון את המציאות. הוא מביא כדוגמה את התופעה של החיילים, שהיו באופן היסטורי סגורים במחנות הצבא, והיום עוברים תהליך של היפתחות לחברה. רבים מהם מחזיקים חשבונות אנונימיים ברשתות החברתיות, שם הם מבקרים את השלטון, ועם הציבור מייחלים לבואו של שינוי.
 
פער זה מוביל לכך שרבים מהפרשנים מתארים את המתרחש בסודאן ובאלג'יריה כחזרה על מקרה ההפיכה של א־סיסי במצרים. ניתוחים כאלו הלכו והתרבו לאחר שנחשף שסעודיה ואיחוד האמירויות מילאו תפקיד מסוים בשני המקרים. מכיוון שידוע שגם ההפיכה הצבאית של א־סיסי במצרים נתמכה ומומנה על ידי סעודיה ואיחוד האמירויות, היה קל לפרשנים השונים לקשר בין שני המקרים.
 
לטענת הכותב, ניתוחים אלו של המציאות שגויים מכיוון שאינם נשענים על היכרות ועל הבנה של החברה הערבית, אלא מתבססים על תפיסה דוגמטית המניחה איזושהי אמת נצחית. כל הפרשנים שכחו שחברות אנושיות ומוסדות הם גופים דינמיים, המשתנים מדור לדור, ולכן לא ניתן להניח שמה שקרה במקום אחד יקרה במקום אחר.
 
מג'דובי מבקש מקוראיו להשתהות בטרם ישפטו את מידת הצלחתן של מהפכות דמוקרטיות. כהוכחה הוא מביא את הניסיון הספרדי, שם, לאחר מותו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, נדרשו שנים כדי להשלים את המעבר לדמוקרטיה, ובמהלכן עברה ספרד שורה של ניסיונות כושלים להפיכות צבאיות. כאן ראוי לציין כי הכותב מציין את היותה של ספרד מדינה אירופאית כדי להדגיש את טענתו; לא ברור אם הוא עושה זאת כתשובה להנחה המובלעת שרק במדינות ערביות ישנו חוסר יציבות שלטונית או כדי להוכיח שגם במדינה שהתהליך הדמוקרטי בה היה רצוף קשיים, ניתן להגיע בסופו של דבר לדמוקרטיה יציבה כמו שניתן למצוא במדינות אירופאיות.
 
מג'דובי מדגיש כי ההסכם שנחתם בסודאן הוכיח בשלות אמיתית של החברה האזרחית הסודאנית. בשלות זו היא במידה רבה תוצר של האמון שרחשה החברה האזרחית לממסד הצבאי במדינה, אותו ממסד שבאמצעות טיהור שורותיו מגורמים מהפכניים הוכיח כי הוא מנסה לחפש את הדרך הטובה ביותר למימוש המעבר לדמוקרטיה. גם הצבא התוניסאי עובר תהליך של שינוי, והוא איננו הצבא של 1992, אשר השתתף בניסיון לדכא את הקבוצות שביקשו לחולל דמוקרטיה במדינה.
 
מג'דובי מדגיש כי שינויים אלו מתחוללים בכל מקום בעולם הערבי. הממסדים הצבאיים הערביים מתחילים להבין שהגיע הזמן לשינוי וכי המנהיגים שעליהם הם מגינים מדברים בסיסמאות בזמן שהם עסוקים בהעשרת כיסם וכיסי מקורביהם על חשבון כספי הציבור.
 
הצבאות הערביים, לטענת מג'דובי, הבינו שהם נתפסים בעיני העם באופן המזכיר את הדימוי של חברת הביטחון הצבאית האמריקאית הפרטית "בלקווטר". בלקווטר מעסיקה שכירי חרב באזורי סכסוך – חיילים שהצבא האמריקאי מספק להם עבודה במיקור חוץ והם ידועים במעשי רצח אכזריים, בגניבות כספים ובהשתלטות על רכוש. החברה התפרסמה בעקבות מעורבותם הידועה לשמצה של אנשיה במלחמות בעיראק ובתימן.
 
הכותב מתאר את השינוי שחל בחיילים הפשוטים בצבאות הערביים. הם מבינים שאינם רוצים יותר לשרת את האינטרסים הצרים של השליטים, ומפתחים מודעות פוליטית החותרת תחת המסרים שספגו מהממסד מאז ומתמיד. אם בעבר לימדו את החייל הערבי שהאויב הכי גדול שלו הם אנשי העם המתקוממים ודורשים דמוקרטיה ושקיפות, כותב מג'דובי, היום הוא כבר לא רואה אנשים אלו כאויבים.
 
המאמר כולו מתאר את הגופים הצבאיים ואת גופי המודיעין כשני מוסדות שונים שפועלים בנפרד ושחלים עליהם תהליכים שונים. לעולם הערבי אין מודיעין לאומי אשר מטרתו להגן על האינטרסים של המדינה, כמו זה המערבי. מצד שני, המודיעין במדינות הערביות אינו דומה למודיעין של רוסיה ושל סין, שם משלבים את הדיכוי העממי עם פעולה למימוש מטרות לאומיות כמו ריגול תעשייתי וכלכלי. לגופי המודיעין בעולם הערבי, לעומת זאת, יש מטרה אחת ויחידה – להגן על המשטרים המושחתים. מטרה זו שונה ממטרתו של הצבא בעולם הערבי, שמהותו היחידה היא הגנה על העם, מדגיש מג'דובי.
 
הכותב מסביר את הצלחת המהפכה בסודאן ואף את ההצלחה שהוא צופה למהפכה באלג'יריה, בכך שבשני המקרים הצבא לקח את האחריות שהייתה בידי גורמי המודיעין, עצר את העומדים בראשם, וצמצם והחליש את תפקיד המודיעין.
 
מג'דובי טוען כי חיזוק הצבא והחלשת המודיעין מקדמים תהליכי דמוקרטיזציה גם במקומות אחרים. הוא מביא לדוגמה את המקרה של מצרים. אין זה מקרי, לדעתו, שלא קמה כל התנגדות מקרב קציני הצבא לנשיא מצרים המנוח מוחמד מורסי. אלו הם אותם הקצינים שאילצו את הנשיא לשעבר חוסני מובארכ לפרוש ושתמכו בכוחות שדרשו דמוקרטיה. מי שהנהיג את ההתנגדות ואת ההפיכה הצבאית כנגד מורסי, שנבחר באופן דמוקרטי, היה עבד אל־פתאח א־סיסי, שהגיע משורות המשטרה הפוליטית הצבאית המצרית ולא מקרב הצבא. דוגמה נוספת היא המקרה התוניסאי שהצית את האביב הערבי. שם הצבא התוניסאי עמד אל מול המודיעין התוניסאי ויצא לרחובות כדי להגן על האנשים מפני משטרו של בן עלי.
 
מג'דובי מבקש, אם כן, להבחין בין התפקידים השונים שממלאים הצבא ומנגנוני הביטחון והמודיעין בתהליכי דמוקרטיזציה ברחבי העולם הערבי. "אם לשפוט לפי הניסיון הסודני והאלג'יראי ולפי הניסיון של תוניסיה שהתרחש לא מזמן, השלב החדש של האביב הערבי החל לשאת עימו צמצום של תפקיד המודיעין במשמעותו הקודמת המדממת", הוא כותב. "עמים שרוצים להוביל מהפכות במדינות הסובלות מדיקטטורה צריכים לפעול באופן דומה – לצמצם את תפקיד המודיעין ולהידרש לתפקיד המשמעותי שהצבא יכול לקחת במעבר לדמוקרטיה".
במאמר שפורסם ביומון אל־קודס אל־ערבי בסוף אוגוסט 2019, מציע הכותב המרוקני חוסין מג'דובי ניתוח של "הגל השני של האביב הערבי" – כך הוא מכנה את המחאות העממיות שהתרחשו בסודאן ובתוניסיה ואת זו שעדיין מתרחשת באלג'יריה. לטענתו, הצלחת המחאות בעולם הערבי, גם אלו הנוכחיות וגם הקודמות, קשורה באופן ישיר לתפקידיהם של גורמי הצבא והמודיעין. בכל מקום שבו התרחשה מהפכה מוצלחת, חל תהליך מקדים של צמצום כוחו של המודיעין, לרוב על ידי הדחת ראש המודיעין, ושל התערבות הצבא לטובת המפגינים.
 
מג'דובי מתאר את התהליך שהתרחש בסודן לאחרונה כהצלחה כבירה של העם הסודני, אשר לאחר מחאות והפגנות נחושות והדחתו של הדיקטטור עומר אל־בשיר, הצליח לחתום על הסכם היסטורי לגבי חלוקת השליטה במדינה. לדעת הכותב, אותו תהליך צפוי לקרות בתקופה הקרובה גם באלג'יריה, שבה המחאות הצליחו להביא להדחתו של הנשיא עבד אל־עזיז בותפליקה, אך עדיין לא הגיעו להסכם שיבטיח את המעבר לדמוקרטיה.
 
הכותב מאמין ששתי הצלחות אלו קשורות באופן ישיר לתפקידיהם של גורמי הצבא והמודיעין. הוא מאשים חוקרים מהמערב וערוצי תקשורת רבים מהעולם הערבי בניתוח שגוי של המתרחש. לטענתו, הם אינם בקיאים מספיק בהתפתחויות העמוקות המתחוללות בעולם הערבי. קשה להם לעקוב אחר המתרחש בממסדים הצבאיים הערביים, ולכן הם מחמיצים התרחשויות קריטיות ואינם מצליחים לנתח נכון את המציאות. הוא מביא כדוגמה את התופעה של החיילים, שהיו באופן היסטורי סגורים במחנות הצבא, והיום עוברים תהליך של היפתחות לחברה. רבים מהם מחזיקים חשבונות אנונימיים ברשתות החברתיות, שם הם מבקרים את השלטון, ועם הציבור מייחלים לבואו של שינוי.
 
פער זה מוביל לכך שרבים מהפרשנים מתארים את המתרחש בסודאן ובאלג'יריה כחזרה על מקרה ההפיכה של א־סיסי במצרים. ניתוחים כאלו הלכו והתרבו לאחר שנחשף שסעודיה ואיחוד האמירויות מילאו תפקיד מסוים בשני המקרים. מכיוון שידוע שגם ההפיכה הצבאית של א־סיסי במצרים נתמכה ומומנה על ידי סעודיה ואיחוד האמירויות, היה קל לפרשנים השונים לקשר בין שני המקרים.
 
לטענת הכותב, ניתוחים אלו של המציאות שגויים מכיוון שאינם נשענים על היכרות ועל הבנה של החברה הערבית, אלא מתבססים על תפיסה דוגמטית המניחה איזושהי אמת נצחית. כל הפרשנים שכחו שחברות אנושיות ומוסדות הם גופים דינמיים, המשתנים מדור לדור, ולכן לא ניתן להניח שמה שקרה במקום אחד יקרה במקום אחר.
 
מג'דובי מבקש מקוראיו להשתהות בטרם ישפטו את מידת הצלחתן של מהפכות דמוקרטיות. כהוכחה הוא מביא את הניסיון הספרדי, שם, לאחר מותו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, נדרשו שנים כדי להשלים את המעבר לדמוקרטיה, ובמהלכן עברה ספרד שורה של ניסיונות כושלים להפיכות צבאיות. כאן ראוי לציין כי הכותב מציין את היותה של ספרד מדינה אירופאית כדי להדגיש את טענתו; לא ברור אם הוא עושה זאת כתשובה להנחה המובלעת שרק במדינות ערביות ישנו חוסר יציבות שלטונית או כדי להוכיח שגם במדינה שהתהליך הדמוקרטי בה היה רצוף קשיים, ניתן להגיע בסופו של דבר לדמוקרטיה יציבה כמו שניתן למצוא במדינות אירופאיות.
 
מג'דובי מדגיש כי ההסכם שנחתם בסודאן הוכיח בשלות אמיתית של החברה האזרחית הסודאנית. בשלות זו היא במידה רבה תוצר של האמון שרחשה החברה האזרחית לממסד הצבאי במדינה, אותו ממסד שבאמצעות טיהור שורותיו מגורמים מהפכניים הוכיח כי הוא מנסה לחפש את הדרך הטובה ביותר למימוש המעבר לדמוקרטיה. גם הצבא התוניסאי עובר תהליך של שינוי, והוא איננו הצבא של 1992, אשר השתתף בניסיון לדכא את הקבוצות שביקשו לחולל דמוקרטיה במדינה.
 
מג'דובי מדגיש כי שינויים אלו מתחוללים בכל מקום בעולם הערבי. הממסדים הצבאיים הערביים מתחילים להבין שהגיע הזמן לשינוי וכי המנהיגים שעליהם הם מגינים מדברים בסיסמאות בזמן שהם עסוקים בהעשרת כיסם וכיסי מקורביהם על חשבון כספי הציבור.
 
הצבאות הערביים, לטענת מג'דובי, הבינו שהם נתפסים בעיני העם באופן המזכיר את הדימוי של חברת הביטחון הצבאית האמריקאית הפרטית "בלקווטר". בלקווטר מעסיקה שכירי חרב באזורי סכסוך – חיילים שהצבא האמריקאי מספק להם עבודה במיקור חוץ והם ידועים במעשי רצח אכזריים, בגניבות כספים ובהשתלטות על רכוש. החברה התפרסמה בעקבות מעורבותם הידועה לשמצה של אנשיה במלחמות בעיראק ובתימן.
 
הכותב מתאר את השינוי שחל בחיילים הפשוטים בצבאות הערביים. הם מבינים שאינם רוצים יותר לשרת את האינטרסים הצרים של השליטים, ומפתחים מודעות פוליטית החותרת תחת המסרים שספגו מהממסד מאז ומתמיד. אם בעבר לימדו את החייל הערבי שהאויב הכי גדול שלו הם אנשי העם המתקוממים ודורשים דמוקרטיה ושקיפות, כותב מג'דובי, היום הוא כבר לא רואה אנשים אלו כאויבים.
 
המאמר כולו מתאר את הגופים הצבאיים ואת גופי המודיעין כשני מוסדות שונים שפועלים בנפרד ושחלים עליהם תהליכים שונים. לעולם הערבי אין מודיעין לאומי אשר מטרתו להגן על האינטרסים של המדינה, כמו זה המערבי. מצד שני, המודיעין במדינות הערביות אינו דומה למודיעין של רוסיה ושל סין, שם משלבים את הדיכוי העממי עם פעולה למימוש מטרות לאומיות כמו ריגול תעשייתי וכלכלי. לגופי המודיעין בעולם הערבי, לעומת זאת, יש מטרה אחת ויחידה – להגן על המשטרים המושחתים. מטרה זו שונה ממטרתו של הצבא בעולם הערבי, שמהותו היחידה היא הגנה על העם, מדגיש מג'דובי.
 
הכותב מסביר את הצלחת המהפכה בסודאן ואף את ההצלחה שהוא צופה למהפכה באלג'יריה, בכך שבשני המקרים הצבא לקח את האחריות שהייתה בידי גורמי המודיעין, עצר את העומדים בראשם, וצמצם והחליש את תפקיד המודיעין.
 
מג'דובי טוען כי חיזוק הצבא והחלשת המודיעין מקדמים תהליכי דמוקרטיזציה גם במקומות אחרים. הוא מביא לדוגמה את המקרה של מצרים. אין זה מקרי, לדעתו, שלא קמה כל התנגדות מקרב קציני הצבא לנשיא מצרים המנוח מוחמד מורסי. אלו הם אותם הקצינים שאילצו את הנשיא לשעבר חוסני מובארכ לפרוש ושתמכו בכוחות שדרשו דמוקרטיה. מי שהנהיג את ההתנגדות ואת ההפיכה הצבאית כנגד מורסי, שנבחר באופן דמוקרטי, היה עבד אל־פתאח א־סיסי, שהגיע משורות המשטרה הפוליטית הצבאית המצרית ולא מקרב הצבא. דוגמה נוספת היא המקרה התוניסאי שהצית את האביב הערבי. שם הצבא התוניסאי עמד אל מול המודיעין התוניסאי ויצא לרחובות כדי להגן על האנשים מפני משטרו של בן עלי.
 
מג'דובי מבקש, אם כן, להבחין בין התפקידים השונים שממלאים הצבא ומנגנוני הביטחון והמודיעין בתהליכי דמוקרטיזציה ברחבי העולם הערבי. "אם לשפוט לפי הניסיון הסודני והאלג'יראי ולפי הניסיון של תוניסיה שהתרחש לא מזמן, השלב החדש של האביב הערבי החל לשאת עימו צמצום של תפקיד המודיעין במשמעותו הקודמת המדממת", הוא כותב. "עמים שרוצים להוביל מהפכות במדינות הסובלות מדיקטטורה צריכים לפעול באופן דומה – לצמצם את תפקיד המודיעין ולהידרש לתפקיד המשמעותי שהצבא יכול לקחת במעבר לדמוקרטיה".
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה