מאמרים

ניתוח עומק
מפגין בלבנון (צילום: רויטרס)
05.01.2020

כל עם והאביב שלו

האם מה שמכונה "האביב הערבי" הוא באמת תנועת מחאה חוצת גבולות, שלה מסר משותף? או שאולי מדובר באוסף של מחאות לאומיות פרטיקולריות שמזניחות את האתגרים המשותפים לכל המדינות?
כבר תשע שנים שוטף גל מחאה נרחב את המזרח התיכון. תחת הכותרת "האביב הערבי" נכללו המהפכות בתוניס ובמצרים, מלחמות האזרחים בסוריה ובלוב, ואף ההפגנות הנרחבות בבחריין. גם המהפכות האחרונות באלג׳יריה ובסודאן והמחאות הנרחבות בעיראק ובלבנון מכונות "הגל השני" של אותו "אביב ערבי". אולם, אף שהתהליכים בכל המקומות דומים במידת מה וכוללים התארגנות אזרחית, מחאה נגד השלטון ופירוק הסדר הישן, עולה שאלה בדבר הכותרת המשותפת – "האביב הערבי" – המייחסת תנועות ספורדיות ומקומיות לחלק מאותה תופעה אזורית נרחבת

כמובן
, מבחינה גאוגרפית, כל המדינות הקשורות לאירועי "האביב הערבי" נמצאות במזרח התיכון, וידועות כארצות האסלאם. גם מבחינת נושאי המאבקים יש קשר ודמיון בין המקרים, שכן בכל המדינות התחילו ההפגנות במחאה נגד יוקר המחייה, שילבו מסרים נגד השחיתות, ובסופו של דבר נהפכו להפגנות נגד האליטות והסדר השלטוני. כחלק מהתופעה, בניגוד לאופי המסורתי והאוטוריטרי של המדינות האלה, קמו בהן התארגנויות חברתיות רבות במרחב הציבורי, לנשים היה חלק מרכזי בארגון, והמחאות נשאו מסרים רבים, ולעיתים סותרים, תחת אותה מסגרת כללית של רצון בשינוי.

הנפת דגלים ותמיכה בכוחות הביטחון

אולם למרות החוט הגאוגרפי והנושאי המשותף התמקדו כל תנועות המחאה בשיח מקומי, דרשו שינויים בגבולות המדינה הלאומית והתעלמו מההיבט האזורי. גם במצרים ובתוניס ב־2011, וגם בעיראק ובלבנון היום, השיח של המוחים היה ועודנו שיח לאומי פרטיקולרי. השיח הלאומי מתבטא בשירת ההמנון ברחובות, בהנפת דגלי הלאום, בתמיכה בכוחות הביטחון, ובמיוחד בצבא, בתנועות חדשות שמדגישות את המשותף בין הקהילות, ואפילו בסרטונים המדגישים את רעיון האחדות. אפילו במדינה מולטי־אתנית כלבנון הלאומיות מוצגת כגורם המאחד של הקהילות השותפות במחאה.

מגמה זו היא כנראה תוצאה של תהליכים שקידמו את רעיון הלאומיות הפרטיקולרית בעשורים האחרונים, החל במערכות החינוך, דרך השלטונות הריכוזיים, ועד מעקב צמוד אחרי נבחרות הכדורגל, שהפכו למרחבים של גאווה לאומית. מכל מקום, ברור שאחרי שנים רבות של התכחשות להסכמי סייקס פיקו נראה שהאביב הוא לאו דווקא ערבי, אלא אביב של רעיון הלאומיות עצמו במזרח התיכון. כלומר, אביב העמים דגם שנות האלפיים

ההתמקדות בשיח הלאומי גרמה להזנחת ההתמודדות עם אתגרים אזוריים חוצי גבולות, ולהיעדר עיסוק בגורמי הליבה שלהם. כך, הסוגיות האזוריות שהביאו למשברים מלכתחילה, כמו עליית המחירים וצמצום הסובסידיות על דלק, המחסור במים, המדבור של שטחי חקלאות, תהליך העיור וגלי ההגירה של הפליטים, נדחקו לשוליים או נענו בדרישות לפתרון מקומי ולעיתים זמני בלבד (ראו "מזרח תיכון נקי" או "מחאות סביבתיות בעולם הערבי"). גם המחאות שהתמקדו בשחרור המדינה מהשפעתו של גורם זר, איראן או סעודיה, לא אימצו אסטרטגיה אזורית כדי להביא לשינוי אזורי כולל נגד הכוחות האלה.

כך, המחאות התנהלו בזמנים שונים ואפשרו לממשלות המקומיות להיעזר במעצמות אזוריות כדי לדכא אותן, כל אחת בתורה, ולהשאיר את המצב על כנו. כך החזיר א־סיסי את הגלגל לאחור לאחר המהפכה במצרים, המחאה בבחריין דוכאה לחלוטין, אסד יכול לחזור לשלוט בסוריה, לוב ותימן נקרעו לגזרים בסיוע מעורבות ישירה של מעצמות האזור, והמוחים היום בעיראק ובלבנון מתמודדים עם מיליציות שיעיות הנתמכות בידי איראן.

באזור כמו המזרח התיכון, המאופיין בקשרים הדוקים בין המדינות והקהילות השונות, במעברים תכופים בין הגבולות, בשפה משותפת ובתרבות משותפת, ובתלות ביטחונית וכלכלית של המדינות זו בזו ובמעצמות; אזור המתמודד עם גל פליטים נרחב יותר מאירופה, שרוב מקורות המים שבו משותפים לכמה מדינות ומקורות האנרגיה שלו הם אותם המקורות, יש חשיבות בקידום אסטרטגיה אזורית. האתגרים המרכזיים, ובהם המדבור, העיור, ההגירה, השחיתות, האבטלת צעירים גואה, ואפילו המעורבות הזרה, משותפים ומחייבים מענה אזורי, ולמולם מתבהרת החולשה שבכינון תנועות מחאה הקוראות למענה מקומי ולאומי בלבד.

הישגים שבריריים, על חשבון השכנות

נראה אפוא שהיום דווקא, כשהמדינות נעשות תלותיות יותר והמשבר הסביבתי מחייב מענה אוניברסלי, מדינות שונות, החל בהודו, דרך המזרח התיכון ועד אירופה וארצות הברית, נשבות בשיח לאומי פופוליסטי, ומתמקדות באינטרסים של גבולות הלאום או של האליטה המקומית בלי לתת את הדעת להשלכות שבכךאומנם המחאות החברתיות בגבולות הלאומיים המצומצמים מצליחות לעיתים להשיג הישגים, אך הם הישגים מקומיים זמניים, שבריריים, ולעיתים על חשבון המדינות השכנות.

לעומת זאת, לא מזמן כל כך הסתיים עידן אחר של שינויים כלכליים מרחיקי לכת, שהובילו גם הם למלחמות אזוריות נרחבות ולגלי פליטים, בהסכמים אזוריים ששאפו לקידום אינטרסים אזוריים ולהחלשת הלאומיות הפרטיקולרית. בסוף מלחמת העולם השנייה, שהביאה לקריסתה של היבשת, התכנסו נציגיהן של מדינות אירופה המערבית לדון בעתיד שבו יש תלות נרחבת בין המדינות, וכבר בסוף שנות הארבעים נחתמו הסכמים אזוריים למעבר פתוח של פלדה ופחם, ואחריהם נחתם הסכם רומא שהביא להסכם סחר אזורי.

דוגמה נוספת היא הקמתו של הגוף הבין־ממשלתי לפיתוח במזרח אפריקה (IGAD) שכבר יותר מ־20 שנים מחבר שמונה מדינות הסובלות בקביעות ממלחמות אזרחים לאיגוד הקובע תוכניות פיתוח ומדיניות מסחר אזורי. לגוף הזה היה חלק בהחלשת סכסוכים בין המדינות, בקביעת אסטרטגיה כלכלית ומדיניות להתמודדות עם פליטים ולמציאות של צפי צמיחה של כמעט 6% בשנה.

מתי יגיע המזרח התיכון למשבר חמור כל כך שיקודמו בו מסרים אזוריים משותפים? מתי, והאם אפשרי בכלל, שתנועות המחאה המקומיות באזור הזה יתאגדו לתנועת מחאה אחת שתדרוש שינוי שכזה? תנועה כזאת תוכל לשרת נאמנה את הכותרת "האביב הערבי", ויותר מכך, היא תוכל להתמודד עם משברים דחופים וחוצי גבולות. מכל מקום, כל עוד לא תקום מחאה כזאת יהפוך האביב במהרה לקיץ יבש, והפתרונות שיציע יהיו ספורדיים וזמניים ויאפשרו לאליטות, פער אחר פעם, לשמור על הסטטוס קוו ולהדוף כל ניסיון לשינוי. כמו בהתמודדות עם משבר האקלים, המעבר מהרמה הלאומית לרמה האזורית הוא קריטי, השאלה היא אם החברות באזור העובר תחייה לאומית מוכנות לכך.

 
ליאל מגן הוא מנהל-שותף בארגון IPCRI. מגן הוא בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח תיכון ומדע המדינה ותואר שני בלימודי פיתוח קהילות, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושליםבשנים האחרונות הוא עוסק בערים מעורבות, בזהות מקומית אזורית וביישוב סכסוכים.
מאמרים נוספים