האם ומדוע ויתרו הערבים על הפלסטינים
עבאס, בעת תפילה בעזה, 2005 (רויטרס)
Below are share buttons

האם ומדוע ויתרו הערבים על הפלסטינים

משורת מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות הערבית עולה שהנכבה חדלה לעניין את העולם הערבי, כשאפילו עסקת המאה ותוכניות הסיפוח של נתניהו אינן מצליחות לרתום כותבים שאינם פלסטינים להתייחס אליה. למה בעצם? ואיך זה קשור לכישלון האביב הערבי?

בחודש מאי 2020 התפרסם באתר הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד מאמר מאת העיתונאי המצרי מוחמד טולבה רדואן, שכותרתו "ירידת קרנה של הבעיה הפלסטינית", ומאמר מאת הכותב והחוקר הפלסטיני ח'אלד אל־חרוב, תחת הכותרת "קומץ סעודים ושלושת החטאים של שיח הוויתור על פלסטין", ביומון אל־קודס אל־ערבי. במאמרו, עומד רדואן על הסיבות לכך שהנכבה הפלסטינית אינה מעסיקה את הערבים, ואת המצרים בפרט, כפי שהעסיקה אותם בעבר. אל־חרוב מצידו, טוען כי "קומץ של אנשי תקשורת וצייצני טוויטר סעודים שניתן לראותם כמייצגי 'שיח הוויתור'" על פלסטין" זוכים בתשומת לב יתרה בשל הפרובוקטיביות של דבריהם, גם אם הם אינם מייצגים את הלך הרוח הרווח בממלכה.
 
במאמרו על המצב במצרים, מסביר רדואן ש"הנכבה חדלה מלהיות יום זיכרון", ואפילו עסקת המאה ותוכניות הסיפוח של נתניהו לא הצליחו לגרות ולדחוף כותבים שאינם פלסטינים להתייחס אליה. לדבריו, "הסוגיה הפלסטינית הפכה מנושא מרכזי וחשוב למשכילים הערבים, לעניין שולי ברשימת האסונות היומיומית."
 
הכותב מציין שבעבר היה העניין הפלסטיני חשוב יותר לערבים מאשר ענייניהן הפנימיים של מדינותיהם, וכל ביטוי של נרמול היחס לישראל נתפס כמוקצה מחמת מיאוס. בהקשר זה מזכיר טולבה את כותב התיאטרון המצרי עלי סאלם, שדיבר על הצורך להתפייס עם ישראל ואף ביקר בה ב־1994. סאלם הותקף בחריפות על ידי התקשורת המצרית, נזרק מהתאחדות הכותבים, ושילם מחיר אישי כבד על דעותיו.
 
רדואן טוען שגם בתחילת האביב הערבי נמשכה מגמת התמיכה בפלסטינים, ו"לראשונה מאז קמפ דייויד הצהיר נשיא מצרים בנאום רשמי, תוך שהוא צועק: לא ננטוש את עזה". עם זאת, המהפכות במדינות ערב נכשלו, ו"המשטרים הישנים שבו בגרסה אכזרית יותר", ונזקקו לתמיכת ישראל לשם הישרדותם. רדואן מסביר שפלסטין הפכה ליריבה בעיניהם של המשטרים הללו, בהיותה "שותפה למזימת המהפכה", ואילו ישראל הפכה לבעלת בריתם. למגמה זו, לטענתו, לא הייתה התנגדות משמעותית כיוון שמי שניסה להתקומם ולעמוד לצד הפלסטינים מצא את מותו, נכלא, או הוגלה.
 
רדואן מסכם באומרו שמצבם הקשה של המצרים אינו מותיר מקום לפריטה על נימי הרגש והסולידאריות, והבעיה הפלסטינית יכולה לחזור למרכז הדיון הערבי רק דרך חיזוק המודעות.
 
ההסבר של רדואן להיעדר העניין בסוגיה הפלסטינית סביר לגמרי, אך תיתכן סיבה נוספת למצב זה: מגזרים רחבים במדינות ערב חונכו לראות בישראל את התגלמות הרשע המוחלט. במשך שנים עלו בתקשורת הפלסטינית טענות שישראל מבצעת רצח עם בשטחים, וקריקטורות בעיתונים ערביים הציגו את מנהיגי ישראל כזוללי ערבים וכנאצים. ההרג והרדיפה הפוליטית שאפיינו את התקופה שלאחר האביב הערבי ורצח העם הנורא בסוריה, באו לערבים מידי המנגנונים של משטריהם. האחראים הישירים להם לא היו אויבים, גם אם מדינות זרות בחשו בקלחת. מבלי להמעיט או לזלזל בסבלם של הפלסטינים מהכיבוש הישראלי, יש בוודאי ערבים שמעשי הזוועה של שליטיהם, בשר מבשרם, מיתנו את השקפתם בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
 
אל־חרוב, לעומת זאת, מעלה השערה מעניינת אחרת. לדבריו, קומץ של "מוותרים" על הסוגיה הפלסטינית משפיע על תפיסותיהם של הצעירים בסעודיה ובאזור, שלדעתו אינם מכירים את ההיסטוריה ואינם קוראים באופן מעמיק על הסכסוך עם ישראל והציונות. הוא מבחין בין שלושה "חטאים" של שיח הוויתור על פלסטין, והם: החטא המדיני, החטא ההיסטורי והחטא הערכי.
 
החטא המדיני, הוא מסביר, מתבטא בטענה לגבי ענייני הפנים והחוץ של המדינה. לדברי ה"מוותרים", על המדינה הסעודית לעסוק בענייניה שלה בלבד. הוויתור על פלסטין, ואולי גם על סוגיות נוספות, יפנה משאבים לטובת המולדת. במה שנוגע לקשרי החוץ, הם גורסים שהאינטרס הסעודי מצריך לפלס נתיבים חדשים במדיניות האזורית, גם אם הם סותרים את המחויבות המסורתית של סעודיה לבעיה הפלסטינית. אחד הנתיבים האלה הוא כמובן נרמול היחסים עם ישראל. אל־חרוב אינו סבור שסעודיה עשויה להרוויח משהו ממדיניות כזאת. לדבריו, סעודיה תזכה לכל היותר בשבחים מישראל ומארה"ב, אך לא יהיה להם ביטוי ממשי בשטח, בדיוק כפי שהיו פני הדברים בשנים האחרונות. מצד שני, בהתייצבה לצד ישראל, תדחוף סעודיה את עצמה לבידוד אזורי, שכן העמים השכנים עודם תומכים בפלסטין. כראיה לדבריו, מביא הכותב את ירדן ואת מצרים כדוגמה למדינות שהתמורה להסכמי השלום שחתמו עם ישראל "קרובה לאפס ואף שלילית אם לוקחים בחשבון את פעולות ההתפשטות הביטחונית של ישראל."
 
החטא ההיסטורי, לדברי אל־חרוב, מתבטא בהתייחסות שטחית וקצרת רואי המהללת את מדינת ישראל ואת מנהיגיה "שהתירו את דמם של הפלסטינים". הוא אומר שישראל רואה במדינות ערב כר אזורי להגשמת שאיפותיה הציוניות. על מרחב זה להישאר תמיד מפגר מבחינה תרבותית, מדעית, טכנולוגית, וכלכלית, כדי להבטיח את קיומה של ישראל. אל־חרוב מפנה לספרו של אבי ליפקין Return to Mecca"", שלדבריו מדגים היטב דוקטרינה זאת. הוא מציין בהקשר זה גם את "עסקת המאה" של ארה"ב כביטוי מעשי שלה, את כתביו של תיאודור הרצל, שייעד למדינה היהודית תפקיד של מוצב קדמי מערבי באזור נחשל ואת ספרו של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש", המבטא את השאיפה הישראלית להנהיג את האזור.
 
את החטא הערכי מתאר אל־חרוב כנטישת הקורבן וכהתייצבות לצד האחראי לסבלו, מדעת או שלא מדעת. החוטאים ערכית, אומר אל־חרוב, משתמשים בציטוטים טיפשיים של פלסטינים שונים כדי לנקום בפלסטין ובסוגייתה הצודקת באמצעות הצהרות פרו־ישראליות. הוא מסביר שבכל עם היו תמיד בוגדים שהתייצבו לצד האויב, ומזהיר שאין לראות את המיעוט הקטן של סעודים ופלסטינים פרו־ישראלים כמייצג את דעת הרוב, שעודו תומך בפלסטינים.
 
טענותיו של אל־חרוב מעלות כמה שאלות: כיצד קרה שה"מוותרים" החלו להעז להשמיע את דעתם? האם זו ההבנה שלא יבולע להם היות שהשלטון הסעודי מחזיק בדעה דומה? גם אם מדובר במיעוט מבוטל, במה מתבטאת השפעתו של הרוב שלכאורה תומך בפלסטינים? סעודיה היא מהתורמות הגדולות לאונר"א, כך שגם אם מנהיגי פלסטין אינם רווים נחת מההתקרבות בין ישראל וסעודיה, הם נאלצים לבלוע את הצפרדע הזאת. גם אם נקבל את טענתו של אל־חרוב שלפיה סעודיה אינה מרוויחה דבר מכינון יחסים עם ישראל, איזו תועלת מדינית או אחרת תצמח לה מהתייצבות בלתי מתפשרת לצד הפלסטינים? רוב מדינות האזור טרודות בבעיות פנים, וגם אם בקרב עמיהן רווחים עדיין רגשות סולידאריות עם הפלסטינים, קשה לראות מה ביטויים בשטח.
בחודש מאי 2020 התפרסם באתר הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד מאמר מאת העיתונאי המצרי מוחמד טולבה רדואן, שכותרתו "ירידת קרנה של הבעיה הפלסטינית", ומאמר מאת הכותב והחוקר הפלסטיני ח'אלד אל־חרוב, תחת הכותרת "קומץ סעודים ושלושת החטאים של שיח הוויתור על פלסטין", ביומון אל־קודס אל־ערבי. במאמרו, עומד רדואן על הסיבות לכך שהנכבה הפלסטינית אינה מעסיקה את הערבים, ואת המצרים בפרט, כפי שהעסיקה אותם בעבר. אל־חרוב מצידו, טוען כי "קומץ של אנשי תקשורת וצייצני טוויטר סעודים שניתן לראותם כמייצגי 'שיח הוויתור'" על פלסטין" זוכים בתשומת לב יתרה בשל הפרובוקטיביות של דבריהם, גם אם הם אינם מייצגים את הלך הרוח הרווח בממלכה.
 
במאמרו על המצב במצרים, מסביר רדואן ש"הנכבה חדלה מלהיות יום זיכרון", ואפילו עסקת המאה ותוכניות הסיפוח של נתניהו לא הצליחו לגרות ולדחוף כותבים שאינם פלסטינים להתייחס אליה. לדבריו, "הסוגיה הפלסטינית הפכה מנושא מרכזי וחשוב למשכילים הערבים, לעניין שולי ברשימת האסונות היומיומית."
 
הכותב מציין שבעבר היה העניין הפלסטיני חשוב יותר לערבים מאשר ענייניהן הפנימיים של מדינותיהם, וכל ביטוי של נרמול היחס לישראל נתפס כמוקצה מחמת מיאוס. בהקשר זה מזכיר טולבה את כותב התיאטרון המצרי עלי סאלם, שדיבר על הצורך להתפייס עם ישראל ואף ביקר בה ב־1994. סאלם הותקף בחריפות על ידי התקשורת המצרית, נזרק מהתאחדות הכותבים, ושילם מחיר אישי כבד על דעותיו.
 
רדואן טוען שגם בתחילת האביב הערבי נמשכה מגמת התמיכה בפלסטינים, ו"לראשונה מאז קמפ דייויד הצהיר נשיא מצרים בנאום רשמי, תוך שהוא צועק: לא ננטוש את עזה". עם זאת, המהפכות במדינות ערב נכשלו, ו"המשטרים הישנים שבו בגרסה אכזרית יותר", ונזקקו לתמיכת ישראל לשם הישרדותם. רדואן מסביר שפלסטין הפכה ליריבה בעיניהם של המשטרים הללו, בהיותה "שותפה למזימת המהפכה", ואילו ישראל הפכה לבעלת בריתם. למגמה זו, לטענתו, לא הייתה התנגדות משמעותית כיוון שמי שניסה להתקומם ולעמוד לצד הפלסטינים מצא את מותו, נכלא, או הוגלה.
 
רדואן מסכם באומרו שמצבם הקשה של המצרים אינו מותיר מקום לפריטה על נימי הרגש והסולידאריות, והבעיה הפלסטינית יכולה לחזור למרכז הדיון הערבי רק דרך חיזוק המודעות.
 
ההסבר של רדואן להיעדר העניין בסוגיה הפלסטינית סביר לגמרי, אך תיתכן סיבה נוספת למצב זה: מגזרים רחבים במדינות ערב חונכו לראות בישראל את התגלמות הרשע המוחלט. במשך שנים עלו בתקשורת הפלסטינית טענות שישראל מבצעת רצח עם בשטחים, וקריקטורות בעיתונים ערביים הציגו את מנהיגי ישראל כזוללי ערבים וכנאצים. ההרג והרדיפה הפוליטית שאפיינו את התקופה שלאחר האביב הערבי ורצח העם הנורא בסוריה, באו לערבים מידי המנגנונים של משטריהם. האחראים הישירים להם לא היו אויבים, גם אם מדינות זרות בחשו בקלחת. מבלי להמעיט או לזלזל בסבלם של הפלסטינים מהכיבוש הישראלי, יש בוודאי ערבים שמעשי הזוועה של שליטיהם, בשר מבשרם, מיתנו את השקפתם בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
 
אל־חרוב, לעומת זאת, מעלה השערה מעניינת אחרת. לדבריו, קומץ של "מוותרים" על הסוגיה הפלסטינית משפיע על תפיסותיהם של הצעירים בסעודיה ובאזור, שלדעתו אינם מכירים את ההיסטוריה ואינם קוראים באופן מעמיק על הסכסוך עם ישראל והציונות. הוא מבחין בין שלושה "חטאים" של שיח הוויתור על פלסטין, והם: החטא המדיני, החטא ההיסטורי והחטא הערכי.
 
החטא המדיני, הוא מסביר, מתבטא בטענה לגבי ענייני הפנים והחוץ של המדינה. לדברי ה"מוותרים", על המדינה הסעודית לעסוק בענייניה שלה בלבד. הוויתור על פלסטין, ואולי גם על סוגיות נוספות, יפנה משאבים לטובת המולדת. במה שנוגע לקשרי החוץ, הם גורסים שהאינטרס הסעודי מצריך לפלס נתיבים חדשים במדיניות האזורית, גם אם הם סותרים את המחויבות המסורתית של סעודיה לבעיה הפלסטינית. אחד הנתיבים האלה הוא כמובן נרמול היחסים עם ישראל. אל־חרוב אינו סבור שסעודיה עשויה להרוויח משהו ממדיניות כזאת. לדבריו, סעודיה תזכה לכל היותר בשבחים מישראל ומארה"ב, אך לא יהיה להם ביטוי ממשי בשטח, בדיוק כפי שהיו פני הדברים בשנים האחרונות. מצד שני, בהתייצבה לצד ישראל, תדחוף סעודיה את עצמה לבידוד אזורי, שכן העמים השכנים עודם תומכים בפלסטין. כראיה לדבריו, מביא הכותב את ירדן ואת מצרים כדוגמה למדינות שהתמורה להסכמי השלום שחתמו עם ישראל "קרובה לאפס ואף שלילית אם לוקחים בחשבון את פעולות ההתפשטות הביטחונית של ישראל."
 
החטא ההיסטורי, לדברי אל־חרוב, מתבטא בהתייחסות שטחית וקצרת רואי המהללת את מדינת ישראל ואת מנהיגיה "שהתירו את דמם של הפלסטינים". הוא אומר שישראל רואה במדינות ערב כר אזורי להגשמת שאיפותיה הציוניות. על מרחב זה להישאר תמיד מפגר מבחינה תרבותית, מדעית, טכנולוגית, וכלכלית, כדי להבטיח את קיומה של ישראל. אל־חרוב מפנה לספרו של אבי ליפקין Return to Mecca"", שלדבריו מדגים היטב דוקטרינה זאת. הוא מציין בהקשר זה גם את "עסקת המאה" של ארה"ב כביטוי מעשי שלה, את כתביו של תיאודור הרצל, שייעד למדינה היהודית תפקיד של מוצב קדמי מערבי באזור נחשל ואת ספרו של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש", המבטא את השאיפה הישראלית להנהיג את האזור.
 
את החטא הערכי מתאר אל־חרוב כנטישת הקורבן וכהתייצבות לצד האחראי לסבלו, מדעת או שלא מדעת. החוטאים ערכית, אומר אל־חרוב, משתמשים בציטוטים טיפשיים של פלסטינים שונים כדי לנקום בפלסטין ובסוגייתה הצודקת באמצעות הצהרות פרו־ישראליות. הוא מסביר שבכל עם היו תמיד בוגדים שהתייצבו לצד האויב, ומזהיר שאין לראות את המיעוט הקטן של סעודים ופלסטינים פרו־ישראלים כמייצג את דעת הרוב, שעודו תומך בפלסטינים.
 
טענותיו של אל־חרוב מעלות כמה שאלות: כיצד קרה שה"מוותרים" החלו להעז להשמיע את דעתם? האם זו ההבנה שלא יבולע להם היות שהשלטון הסעודי מחזיק בדעה דומה? גם אם מדובר במיעוט מבוטל, במה מתבטאת השפעתו של הרוב שלכאורה תומך בפלסטינים? סעודיה היא מהתורמות הגדולות לאונר"א, כך שגם אם מנהיגי פלסטין אינם רווים נחת מההתקרבות בין ישראל וסעודיה, הם נאלצים לבלוע את הצפרדע הזאת. גם אם נקבל את טענתו של אל־חרוב שלפיה סעודיה אינה מרוויחה דבר מכינון יחסים עם ישראל, איזו תועלת מדינית או אחרת תצמח לה מהתייצבות בלתי מתפשרת לצד הפלסטינים? רוב מדינות האזור טרודות בבעיות פנים, וגם אם בקרב עמיהן רווחים עדיין רגשות סולידאריות עם הפלסטינים, קשה לראות מה ביטויים בשטח.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה