מאמרים

מאמר
סיור של צה"ל בלבנון, 1982 (צילום: סמי מועלם, מתוך ויקיפדיה, רישיון CC BY-SA 3.0)
11.05.2020

"כולנו כאן הלומי קרב": על האיוולת של מלחמת לבנון הראשונה

ציון 20 השנים לנסיגה מלבנון הציף עדויות רבות על הטראומה ועל חוסר התוחלת שבהתבוססות בבוץ הלבנוני. דווקא משום כך כדאי להיזכר בנסיבות האומללות שהביאו את ישראל לפלוש למדינת הארזים
קבוצת פייסבוק חדשה, "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים", נפתחה לציון עשרים שנה ליציאה מלבנון ומעוררת הדים בשבועות האחרונים. בקבוצה כבר מעל 30 אלף חברים, והיא זכתה לסיקור תקשורתי משמעותי. לצד נוסטלגיה, בדיחות וזיכרונות מיופייה של לבנון, רבים מהסיפורים המועלים בקבוצה קורעי לב. הכותבים מספרים על חברים שנהרגו, על פציעות קשות, ועל הטראומה והלם הקרב שנושאים איתם רבים ממי ששירתו שם. "מלבנון", כותב יובל, "לא מצליח להשתחרר". "45 חיילים נהרגו במשך שנתיים רק בחטיבת הנח"ל", כותבת קצינת נפגעים לשעבר, "45 חללים והרבה פצועים. המסע בין בתי החולים דרך בתי העלמין ואז לבתי המשפחות השכולות חרות בי עד היום. שורט". "כולנו כאן הלומי קרב", כותב אילן. "אין כאן בנאדם אחד בריא בנפשו. שרוטים... אין אחד ששרד את מה שעברנו, שלא נדפק". "בהצדעה לכל מי שהשאיר שפיות, דם וחברים על אדמת הלבנון", כותב גיא.
 
סיפורים אלו ואחרים המסופרים לעיתים קרובות, לפי עדות הכותבים, בפעם הראשונה, משקפים את האובדן ואת הצלקות שהטביעה מלחמת לבנון בגופם ונפשם של רבים בישראל. תגובת המדינה הייתה צפויה. כפי שהכריז שר הביטחון נפתלי בנט: "אנחנו נפעל לתת אות לאותה מלחמה כדי לספר לדור הצעיר את סיפור גבורת הלוחמים וכדי לזכור את הנופלים". התשובה הציונית ההולמת לחזרתו של מה שהתאמצנו להדחיק הוא אות גבורה שישתיק את מי שמבקש לפתוח את הפצעים וישמור את סיפורה של מלחמת לבנון בגבולות המותר הפטריוטי.
 
מלחמת לבנון הראשונה ידועה גם בשם "מבצע שלום הגליל", ורק מעטים זוכרים שהגליל היה שקט בשנה שלפני המלחמה בעקבות ההבנה העקיפה בין אש"ף לישראל. אולם בגין, שרון ורפול לא הסתפקו בשקט כפתרון לבעיה הפלסטינית־לבנונית. בעיית לבנון ליוותה את ישראל זמן רב. בן־גוריון חלם על לבנון בשליטה נוצרית. במאי 1955, למשל, הוא הציע שאם עיראק תפלוש לסוריה, או יקום איחוד בין המדינות, תהיה לישראל הזדמנות להמליך את הנוצרים המארונים על לבנון. הרמטכ"ל משה דיין, סיפר משה שרת –
החרה אחריו וגילה צפונות מחשבותיו המרחיקות. לדידו כל מה שדרוש הרי זה למצוא קצין, ולו בדרגת סרן, לרכוש את לבו או לקנותו בכסף, על מנת שיסכים להכריז על עצמו כמושיע האוכלוסיה המרונית. או אז יכנס צה"ל ללבנון, יכבוש את השטח הבא בחשבון ויכונן שלטון נוצרי בברית עם ישראל. השטח שמדרום לליטני יסופח סיפוח גמור לישראל והכל על מקומו יבוא בשלום.
 
ושרת מסכם:
חוסר הרצינות שנתגלה מצד האגף הצבאי של ההתייעצות בכל גישתו לענייני הארצות השכנות וביחוד לבעיה המורכבת ביותר של מצבה הפנימי והחיצוני של לבנון היה פשוט מבהיל. ראית בעליל כיצד אלה שהצילו את המדינה בגבורתם ובחרוף נפשם במלחמת הקוממיות מסוגלים להמיט עליה שואה אם תותר להם הרצועה בימים כתיקונם.
 
בקיץ 1982 הותרה הרצועה מאנשי "האגף הצבאי", והתנקשות של חברי ארגון שפרש מאש"ף בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב סיפקה את התירוץ. כבר כמה שנים קודם לכן רמז ערפאת שיהיה מוכן להסדר עם ישראל על בסיס גבולות 67', ובניסוחו התמציתי של אמיר אורן: "בגין והרמטכ"ל רפאל איתן ניסחו לעצמם משוואה פשוטה: מהלומה צבאית מוחצת לאש"ף – תבוסה מדינית לניסיונות לכונן ישות פלשתינאית – השארת השטחים בידי ישראל".
 
לכך נוספה גם המטרה של סילוק הפליטים הפלסטינים מלבנון. אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה, העיד שההתנקשות במנהיג הפלנגות הנוצריות בשיר ג'ומאייל הביאה לכך ש"גם התוכנית להגירת הפלשתינים מלבנון נקברה", והוסיף הערה מבעיתה: "גם הטבח החד־פעמי שביצעו אנשיו [של בשיר ג'ומאייל בסברה ושתילה] תאבי הנקם, לא יגרום לפלשתינים לברוח מלבנון בהמוניהם: לשם כך יש צורך בלחץ רצוף של השימוש באותם 'אמצעים חריגים', שוועדת כהן מזכירה בדו"ח הגלוי שלה רק ברמז".
 
גם מספר הקורבנות בקרב הלבנונים והפלסטינים נשכח בישראל. בטבח סברה ושתילה שביצעו הפלנגות הנוצריות נרצחו בין 800 ל־3,000 פלסטינים. הפצצות ישראל הביאו למותם של 20-15 אלף פלסטינים ולבנונים, רובם אזרחים. על מדיניות ההפצצות של ישראל אפשר ללמוד מדבריו של שרון לקציני צה״ל: "אני רוצה להגיע לפקהאני, אף שזהו קן של צרעות. יש שם אלפי אזרחים, אך אם צריך להיכנס – צריך להיכנס עם ארטילריה. זה מסובך מבחינת טיהור, אבל במשך שבוע אפשר להפציץ ביום ובלילה". בלבנון השתמשה ישראל, אולי בפעם הראשונה, בפצצות זרחן, פצצות שנעשו מוכרות יותר לימים, במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008 בעזה. פצצות אלו יעילות בלוחמה בשטח בנוי, שכן הן שורפות את הבתים ואת התחמושת שבתוכם ומבריחות את מי שבפנים החוצה. הן גם גורמות לסבל נורא למי שנפגע מהן. כפי שהעיד רופא בבית החולים ברביר בביירות: "הייתי צריך לקחת את התינוקות ולשים אותם בדליי מים כדי לכבות את הלהבות. כשהוצאתי אותם חצי שעה לאחר מכן, הם עדיין בערו".
 
הבעיה היסודית עם מלחמת לבנון אינה שהייתה מלחמה מיותרת, או ששרון הפך אותה למלחמה גרנדיוזית יותר מכוונתו המקורית של בגין, אלא שהיא הייתה, מראשיתה ועד סופה, פשע מלחמה שביצעה ישראל, ולכן נגזר עלינו לשכוח אותה. ממהותה של אומה, כתב ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן, שהיא שותפה בשכחת דברים רבים. קבוצת "סיפורים מלבנון" מקשה עלינו לשכוח ומציפה את המודחק הלבנוני, אך אתגר הזיכרון של מלחמת לבנון הראשונה וקורבנותיה, גם אלו הפלסטינים והלבנונים, צפוי להישאר איתנו עוד שנים רבות.
 
המחבר מבקש להודות לעו"ד יפעת בלפר על הרעיון למאמר.
מאמרים נוספים