המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
האוריינט האוס, ירושלים, 2001 (עמוס בן גרשום, לע"מ)
03.06.2019

המנהיגות הפלסטינית הממתנת שריסקנו במו ידינו

פייצל חוסייני דגל באי־אלימות ובמאבק משותף עם ישראלים. אולם אחרי מותו מוטטה ישראל את המבנים החברתיים שריסנו את האלימות, ואת החלל מילאו גורמי פשיעה ועמותות אסלאמיסטיות. מחשבות למוצאי יום ירושלים
הפער שבין שיעור ההשתתפות הנמוך של הפלסטינים הירושלמים בטרור בשנות האינתיפאדה השנייה (2000‑2005) לבין שיעור השתתפותם הגבוה למדי באלימות פוליטית בעשור האחרון, בולט במיוחד. מהבחינה הזאת נראה שיש יחס הפוך בין ירושלים לבין שאר הארץ. באינתיפאדה השנייה, המכונה גם אינתיפאדת אל־אקצא, כאשר ירושלים היהודית ספגה עשרות פיגועים, אופיינו הערבים בירושלים בפסיביות ובהשתתפות מועטה באלימות, לעומת זאת, בעשור וחצי האחרונים, האלימות הפוליטית בגדה בירידה, ואילו בירושלים ניכרת עלייה באלימות וגם בשיעור ההשתתפות של התושבים הפלסטינים באירועים.
 
מאז הסתיימה אינתיפאדת אל-אקצא פוקדים את הבירה גלים עונתיים של מתיחות ביטחונית המעיבים גם על חגיגות איחוד העיר. כשבוחנים מקרוב את הסיבות לעליית האלימות הפוליטית בירושלים, המתרחשת לצד מגמות סותרות, לכאורה, של "ישראליזציה", מתברר שהיא נובעת מהמציאות הירושלמית הייחודית. ניתן להצביע על ארבעה גורמים עיקריים לכך: הגברת המתיחות סביב הר הבית/מסגד אל־אקצא; בניית גדר ההפרדה בתוואי עוטף ירושלים, ניתוק העיר הפלסטינית מהגדה וקריסתה הכלכלית והתרבותית; הרחבת ההתנחלות היהודית בלב המרחב הערבי בעקבות ההצעות לחלוקת העיר (קמפ דייוויד ואנאפוליס); ולבסוף, ריסוק המנהיגות הפלסטינית בירושלים.
 
מנהיגות מזרח־ירושלמית אותנטית
 
 
בשנות השמונים והתשעים התפתח בירושלים מודל מנהיגותי פלסטיני שהשכיל למנף את המצב הירושלמי הייחודי לעשייה פוליטית. מחקרים מראים שלמנהיגות זו בראשותו של פייצל חוסייני (אבו אל־עבד) הייתה השפעה מרסנת על האוכלוסייה. אולם ישראל חיסלה את המנהיגות הפוליטית הזאת באבחה אחת בשנת 2001, כאשר סגרה מעל לעשרים מוסדות מנהיגות פלסטיניים בירושלים, ובראשם האוריינט האוס.
 
פייצל חוסייני (1940‑2001), שבסוף השבוע שעבר צוין יום השנה ה-18 למותו, היה ראש הפת"ח בשטחים, ולאחר הסכמי אוסלו החזיק את תיק ירושלים באש"ף. בכישרונו הפוליטי הוא הפך את האוריינט האוס לנציגות הפוליטית של הפלסטינים בירושלים, על אפה וחמתה של ישראל (ולעיתים גם על אפה ועל חמתה של רמאללה). בני משפחתו הם ממייסדיה של התנועה הלאומית הפלסטינית, ונחשבים "אצולת הארץ".
 
חוסייני הקים בירושלים מודל של מנהיגות פלסטינית מאוחדת שהקיפה את כל הפלגים: הקומוניסטים, חזיתות השמאל, חמאס ופת"ח, וכך זכה האוריינט האוס ללגיטימיות רחבה ברחוב הפלסטיני. כיום אחדות שכזאת נראית לפלסטינים רבים חלום רחוק. האוריינט האוס נהפך אז אקס־טריטוריה בלב ירושלים ולתחנת חובה עבור דיפלומטים שביקרו בישראל וברשות הפלסטינית.
 
חוסייני החל את דרכו בגלות, והיה קצין בצבא לשחרור פלסטין. הוא הסתנן לישראל אחרי מלחמת ששת הימים, ובעקבות המפגש עם החברה הישראלית שינה את תפיסת עולמו מן הקצה אל הקצה. חזרתו של חוסיני לגדה המערבית אחרי מלחמת 1967 הייתה גם המפגש הראשון שלו עם מדינת ישראל על מנגנוניה, וגם עם הציבור הישראלי. ב־1967 בילה חוסייני שנה בכלא הישראלי, ובמהלכה למד עברית, הכיר ישראלים ולמד על מדינת ישראל ומוסדותיה. חוסייני גמר אומר להעתיק את ההצלחה הישראלית וליישמה בצד הפלסטיני. בשלב זה נבטו בקרבו ניצני התובנות שיביאו אותו להקים באוריינט האוס את "האגודה ללימודים ערביים", מכון לחקר הסוגיה הפלסטינית ומקום למפגש ולחילופי רעיונות לאקדמאים ולאנשי ציבור פלסטינים. אגודה זו אף הניחה את היסודות לתשתית המוסדית הפלסטינית ולשיחות השלום עם ישראל.
 
למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של הרשויות בישראל לסגור את האוריינט האוס, המשיך המקום לפעול בניהולו הכריזמטי של חוסייני, עד מותו הפתאומי בכווית ב־31 במאי 2001. חודשיים לפני כן נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, כחצי שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. ההזדמנות שישראל חיכתה לה לסגור את המקום לא איחרה לבוא. ב־10 באוגוסט 2001, יום אחרי פיגוע משולב ורצחני במיוחד של החמאס והג'האד במרכז ירושלים, פשטו כוחות ישראלים על האוריינט האוס וסגרו אותו בצו מיוחד. המוסד הזה לא היה קשור בשום אופן לפיגוע, אולם חסרונו של פייצל חוסייני והרושם הקשה שהותיר הפיגוע אפשרו את המהלך.
 
המדיניות לריסוק המנהיגות הירושלמית העצימה את ההתפוררות החברתית והפוליטית של ירושלים הערבית. ישראל החלה לסגור בשיטתיות כל מוסד מנהיגותי פלסטיני, לרדוף ולהשליך למעצר כל מנהיג פלסטיני אותנטי שצמח בירושלים המזרחית, ובד בבד ביקשה לחזק גורמים פלסטינים המקבלים את שלטונה ומבכרים אותו. אולם המנהיגים האלה היו ועודם משוללי לגיטימיות ומוקעים ברחוב הירושלמי כ"משתפי פעולה". בימינו מנהיגות פלסטינית אותנטית ולגיטימית יכולה לצמוח בירושלים אך ורק מתוך מאבק בכיבוש הישראלי. למעשה, כל "מנהיג" המקבל על עצמו את מאזן הכוחות הנוכחי נפסל מיד בעיני הקהילה שהוא מבקש לייצג.
 
בירושלים מתקיים מפגש ישראלי-פלסטיני ייחודי. בשנות השמונים והתשעים דגלה המנהיגות הפלסטינית בירושלים באי־אלימות ובמאבק משותף עם ישראלים. אולם בעקבות האינתיפאדה השנייה סגרה ישראל גני ילדים, בתי ספר, מוסדות צדקה, תרבות ונוער ומרכזי שירות שונים, ואף פשטה על אין ספור אירועי תרבות במזרח העיר בתואנה שהם קשורים לפלגים הפלסטינים או לרשות הפלסטינית.
 
המנהיגות והמבנים החברתיים שריסנו את האלימות ותיעלו את האנרגיה האצורה בחברה הפלסטינית בירושלים ליצירה תרבותית, לפעילות קהילתית ולמאבק מדיני ומשפטי, התמוטטו. בהיעדר אפיקים חוקיים ועל רקע העוני הגואה בעיר המזרחית (בערך 80%), מילאו את החלל גורמי פשיעה ועמותות אסלאמיסטיות, והגבול בין הפלילי ללאומני בירושלים המזרחית הולך ונשחק.
 
למנהיגות חזקה יש אפקט הממתן אלימות. יעידו על כך תוצאות התיאום הביטחוני ההדוק בין גורמי הביטחון הישראלים לבין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית שהוקמו מחדש אחרי האינתיפאדה השנייה. אולם בירושלים אין עם מי לדבר, ולכן גם דפוסי האלימות בירושלים השתנו ועברו מהארגונים ליחידים, הפועלים לעיתים קרובות  מתוך ייאוש והיעדר אופק ותקווה.
 
כדי להעצים את המעורבות הפוליטית של הפלסטינים בירושלים ולהקטין את חלקם באלימות יש להכיר בהם כקולקטיב בעל זכויות אזרחיות ולאומיות כאחד, ולשם כך יש לאפשר לפלסטינים בירושלים לבחור לעצמם מנהיגות אותנטית ולגיטימית שתייצג אותם, הן ברמה הקהילתית, הן ברמה הפוליטית והלאומית.
 
את זה יהיה אפשר לעשות אך ורק באמצעות השוואת המעמד האזרחי של תושבי מזרח ירושלים למעמדם של תושבי העיר המערבית, בין במתן אזרחות גורפת, בין באמצעות חלוקת העיר והקמת מדינה פלסטינית. דרך אחרת להשיג ביטחון ויציבות בירושלים, וכמוה בארץ כולה – אין.
מאמרים נוספים