מאמרים

מאמר
יציאת הערבים מרמלה, יולי 48' (תמונה ברשות נחלת הכלל)
02.09.2020

לוליינות אקדמית: תשובה לביקורתו של ד"ר שמואל לדרמן

הפליטים שהגיעו לארץ ישראל, ובהם סבתא שלי, לא העלו על דעתם שיום אחד יגיעו הלדרמנים ובלוליינות אקדמית יהפכו אותם, פליטים שכמותם, לקולוניאליסטים שזממו להקים, ואולי כבר הקימו, מדינת אפרטהייד
בביקורתו המורחבת על ספרי, תעשיית השקרים, שרק את קיצורה פרסם שמואל לדרמן באתר זה, הוא תוהה מדוע הצגתי את עדותו של מרק טוויין על פלשתינה של המאה ה־19 למרות שאני יודע שהיא אינה עדות רצינית. זה טיעון מעניין, משום שבפסקה הבאה בספר אני מציג את עדות משלחת הסקר הבריטית (The Palestine Exploration Fund), שהיא המקור המחקרי האמין והרציני ביותר מאותן שנים, וכך גם את עדותו של ג'יימס פין, שהיה הקונסול הבריטי בירושלים, ששהה באזור 17 שנה, חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, ופרסם את ממצאיו בספר Byeways in Palestine. אבל לדרמן מותיר את הקוראים עם הרושם שאני סומך על טוויין, בלי להוסיף מילה על ה־PEF או על פין. הטעיה? מניפולציה? הונאה? כנראה שגם וגם וגם. 
 
"טיעוניו התועמלניים של ימיני נראים כלקוחים היישר מהארכיון הקולוניאלי", כתב לדרמן, והשווה את דעותיי לאלה של אן־מארי קריק, הדורשת: "אל תפלו את דרום־אפריקה לרעה". זו ההשוואה הכל כך חביבה על חוגים מסוימים: קולוניאליזם ודרום אפריקה. מבחינתם זו הציונות, זו ישראל, זו תעמולת השקרים שעליה אני מלין בספרי.
 
מדוע שקרים? ובכן, סבתא שלי הגיעה לישראל לפני מאה שנים משום שהיהודים נרדפו בתימן. היא לא הייתה לבד. רוב היהודים שהגיעו ארצה באותם עשורים, לפניה ואחריה, ממערב וממזרח, היו פליטים. הם לא הגיעו לישות לאומית, הם הגיעו לאזור שנשלט עד אז על ידי אימפריה, ונגד אימפריות כאלה קמו התנועות הלאומיות, שהיו אנטי־קולוניאליסטיות ואנטי־אימפריאליסטיות. כך גם הציונות, שדרשה הגדרה עצמית ליהודים. היהודים היו מיעוט כפול – גם באימפריות, גם במדינות שקמו בעקבות התפרקות האימפריות. התפרקות האימפריות והקמת מדינות לאום גרמה לעוולות, לעקירה ולחילופי אוכלוסיות. הפליטים שהגיעו לארץ ישראל באותן שנים, ובהם סבתא שלי, לא העלו על דעתם שיום אחד יגיעו הלדרמנים ובלוליינות אקדמית יהפכו אותם, פליטים שכמותם, לקולוניאליסטים שזממו להקים, ואולי כבר הקימו, מדינת אפרטהייד.
 
סוגיית הנכבה עומדת במרכז הביקורת של לדרמן. הוא מקבל את טענתי שבאותן שנים היו חילופי אוכלוסייה נורמה מקובלת, אבל אז מקשה: "האם, למשל, העבדות הייתה פחות פשע משום שהתרחשה במקומות רבים?" נניח להשוואה הזאת, משום שהשאלה המעשית עוסקת בביקורת על העוול. האם מישהו שופט היום את טורקיה על הגירוש ההמוני של נוצרים? את יוון על גירוש הטורקים? את ארצות הברית, את בריטניה ואת שאר המעצמות על שהחליטו בוועידת פוטסדם על גירוש של מיליוני גרמנים? את אוקראינה על שגירשה פולנים? את פולין משום שגירשה אוקראינים? ויש עוד. הרשימה ארוכה והתשובה ידועה. אבל לדרמן ובני עדתו מתעקשים לעשות את ה־singling out הקבוע והידוע למדינה אחת בעולם – מדינת היהודים. לא אני צריך לספק הסבר למוסר הכפול הזה, לדרמן הוא שנדרש לעשות כן. ולא, ציטוט מחנה ארנדט ומעוד כמה מאבותיו הרוחניים אינו הסבר מספק.
 
אין דבר כזה "זכות השיבה"
כדי לחזק את טענותיו מציג לדרמן, למשל, את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של האו"ם, שבה נאמר ש"לכל אדם הזכות לעזוב כל מדינה, כולל מדינתו שלו, ולחזור למדינתו". יש לי תחושה שלדרמן לא קרא את הספר, משום שהצגתי לא רק את ההכרזה המסוימת הזאת (עמ' 86), אלא עוד אמנות בין־לאומיות העוסקות בזכויות מגורשים, והסברתי בפירוט מייגע מדוע אין להן שום רלוונטיות לסכסוך הישראלי–ערבי. ולא, אין זכות שיבה, לא לפי המשפט הבין־לאומי, ולא בפרקטיקה של פתרון סכסוכים. הרי לפי ההצעה של מזכ"ל האו"ם קופי ענאן לפתרון הסכסוך בקפריסין, למשל, לא הוכרה אפילו זכות השיבה של אזרחים שגורשו בשנת 1974 (לא כל שכן לפליטים מ־1948). גם לפי החלטת בית הדין האירופי לזכויות אדם משנת 2009 (תקדים Demopoulos ), לא הוכרה ה"זכות" הזאת.
 
אבל לדרמן מתעקש. הוא טורח להציג את התמיכה של "אמנסטי" בשיבה פלסטינית. יפה מצידו. גם אני הזכרתי את התמיכה הזאת (עמ' 87), אבל הוספתי ותהיתי: האם "אמנסטי" הציג דרישת שיבה דומה בנוגע לאוכלוסיות אחרות מאותן שנים? לדרמן כמובן משמיט את התהייה שלי, כדי שלא להתמודד עם הטענה שכל עוד הדרישה היא רק מישראל – הלדרמנים ו"ארגוני הזכויות" מציגים, רק, ואך ורק, את ערוותם ואת צביעותם. 
 
כמה פליטים מתוך עשרות המיליונים שעברו את חוויית הגירוש, העקירה וחילופי האוכלוסייה במחצית ראשונה של המאה ה־20 קיבלו "זכות שיבה" על פי אמנה בין־לאומית כלשהי? המספר הוא אפס. ולפני שלדרמן ימצא שני אוקראינים שחזרו לפולין, או שלושה גרמנים שחזרו לחבל הסודטים בצ'כיה, אדייק ואומר: קרוב לאפס. הרי מי שהציגו דרישות של מגורשים, כמו "פדרציית המגורשים בגרמניה" (BvD), למשל, נחשבים חריגים וימין קיצוני. אלו הם בני בריתם של הלדרמנים. ושוב, לפני שלדרמן יספר לי על הסכם דייטון (1995) המאפשר זכות שיבה לעקורי מלחמת יוגוסלביה – הנושא הזה נידון בהרחבה בספר, ובכלל זה ההבדלים בין הסכסוכים. ומכל מקום, הטענות שלי נוגעות לגירושים ולחילופי האוכלוסייה במחצית הראשונה של המאה הקודמת. לדרמן מטעה שוב ושוב כאשר הוא מציג סכסוכים מהמחצית השנייה של המאה, לאחר שהנורמות כבר השתנו. וגם אז, כפי שראינו, הזכות הזאת לא הוענקה תמיד.
 
לדרמן ממשיך וטוען שלא רק אצל הפלסטינים יש דור שני ושלישי של פליטים. זו איננה טענה מדויקת, משום שהטענה שלי, אחזור ואומר, נוגעת למחצית הראשונה של המאה הקודמת, לפני שהנורמות השתנו. ובעיקר, לדרמן מתחמק מלהסביר מדוע לפלסטינים הייתה ונותרה סוכנות פליטים משלהם, מדוע הגדרת הפליט שלהם שונה, מדוע התקציב שלהם גדול הרבה יותר, מדוע הם עוסקים בהנצחת הפליטות ולא בפתרון בעיית הפליטים, מדוע הורשת הפליטות אוטומטית, ועוד ועוד. יורשה לי גם להפנות את לדרמן למאמרם של קובי מיכאל ומיכל חטואל־רדושיצקי, "70 שנות אונר״א – עת לרפורמה מבנית ותפקודית", העוסק גם בהבדל בין הפליטים הפלסטינים לבין שאר הפליטים בעולם ש־UNHCR מטפלת בהם.
 
ערביי פלשתינה לא אשמים בנכבה? טענה מגוחכת
ערביי פלשתינה אינם אשמים בנכבה, טוען לדרמן, משום שרובם "לא התנגדו בכוח לתוכנית החלוקה". זו טענה מגוחכת כל כך, שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שנכתבה. עמים וקהילות משלמים מחיר על טעויות של מנהיגיהם. ערביי פלשתינה היו קורבנות של המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני, שהכנופיות שלו רצחו בימי המרד הערבי הגדול את בני עמם. המופתי פגע בהם כאשר התנגד גם להצעת ועדת פיל וגם להצעת החלוקה. רוב העקורים מהמאה הקודמת, עשרות מיליונים, לא התנגדו בכוח למשהו, אלא שילמו את המחיר רק, ואך ורק, בגלל שייכותם הלאומית, או הדתית, או האתנית, ובגלל הנהגה שרשמה פרקים במצעד האיוולת. אבל כמו תמיד, דין אחד לכל הקונפליקטים בעולם, ודין שונה לסכסוך הישראלי–ערבי. 
 
הפלסטינים אומנם השתדרגו תחת שלטון ישראל, מסכים לדרמן, אבל מה עם "פרמטרים אנושיים", הוא שואל. מה עם חירות? שוב ושוב כתבתי בספר שהפלסטינים זכאים להגדרה עצמית ולמדינה. כתבתי זאת גם בפרק העוסק בשיפור במצבם (עמ' 167). לדרמן, כהרגלו, משמיט את הטענה שלי, משום שהיא תגחך את הביקורת שלו. הרי אם קרא את הספר הוא היה אמור לדעת שהנתונים על מצבם של הפלסטינים לא נועדו לשלול מהם זכות כלשהי, אלא רק, ואך ורק, להפריך את השקרים בנושא.
 
הייתי יכול להמשיך עוד ועוד. לדרמן טוען, למשל, שאני מסתמך יותר מדי על פרופ' אפרים קארש ופחות מדי על פרופ' בני מוריס. טענה מוזרה. אני מעריך את קארש, אבל בכל עניין הסתמכתי על הרבה יותר ממקור אחד, ומוריס מוזכר אצלי הרבה יותר. ולא רק שהוא מוזכר יותר, הוא גם קרא את הספר לפני הפרסום, ואף כתב המלצה. ולכן אני חייב לתהות שוב: האם לדרמן קרא את הספר? אבל היריעה קצרה. אף על פי שחלק גדול מהביקורת שלו הוא אד־הומינם, וביקורת כזאת אינה ראויה לתגובה, ייתכן שבסופו של דבר אני צריך להודות ללדרמן. הרי חלק ניכר מהספר שלי הוא ביקורת על הטיות ושקרים ומניפולציות והונאות מתוצרת האקדמיה. לדרמן רצה לקלל, הוא רק הוכיח שאני צודק. 
מאמרים נוספים