המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
בני גנץ נואם בוועידת מינכן לביטחון, פברואר 2019 (youtube)
19.02.2019

מועמדים בבחירות כמכלים ריקים

אישיות המנהיג עומדת במרכז, אין מצע, והשיח הציבורי ממוקד במי זרק את מי ומי צרף את מי. מערכת הבחירות מזכירה יותר ויותר את בית האח הגדול. ב־9 באפריל אולי נדע למי אנחנו הולכים להצביע, אבל לא על מה אנחנו מצביעים

It is a tale told by an idiot, full of sound and fury signifying nothing. 
(Macbeth, Act 5, Scene 5)

אנו מניחים שלאבי גבאי יש עמדות. אנו מניחים שלבני גנץ יש עמדות. אנו מניחים שאפילו ליאיר לפיד יש עמדות. אולם גם אם יש למועמדים האלה עמדות, לציבור קשה מאוד להבחין בהן. יועצי התקשורת של כל אחד מהם ייעצו להם להביע מסרים הפונים לכמה שיותר קהלים בו בזמן ולא לאמץ עמדות ברורות שירחיקו חלק מהבוחרים, ומיהם הפוליטיקאים שיתווכחו עם אנשי מקצוע?

הבחירות הקרובות הן שיא של תהליך המתרחש כבר שנים רבות בפוליטיקה הישראלית, ועיקרו ניצחון האישיות על האידיאולוגיה. לא מדובר בתהליך חדש או מיוחד לישראל. במדינות דמוקרטיות רבות הזהות האידיאולוגית של המפלגות מתעמעמת והפוליטיקה עוברת תהליך של פרסונליזציה – האמינות, תכונות האישיות ויכולת המנהיגות של ראש המפלגה נעשות מרכזיות יותר מהזהות האידיאולוגית של המפלגה.

בעידן המדיה החברתית המפלגה היא כמעט "לא פונקציה", ולתקשורת המסורתית יש הרבה פחות כוח להיות "כלב השמירה" של הדמוקרטיה. כאשר סיפור ההצלחה של מערכת הבחירות הזאת, בני גנץ, מתראיין סוף־סוף, לא מראיינים אותו עיתונאים בכירים, אלא הקומיקאי של המתנחלים (חנוך דאום) והזמר הלאומי (שלמה ארצי) המייצג, כמו המרואיין, את הישראלי הטוב של פעם. אין ספק שהעיתונאות תורמת רבות להבלטת האישי על חשבון האידיאולוגי.
 
נוסף על כך, היום מועמדים אינם זקוקים לתקשורת המסורתית כדי לתקשר עם קהל הבוחרים שלהם, ולכן הם אינם צריכים לענות על שאלות קשות, או אפילו להציג מצע מסודר. הם מסתפקים בשידור סרטונים קצרים בפייסבוק, שהצלחתם נמדדת בעיקר במקוריות הגימיק שבו הם משתמשים וביכולתם להבליט תכונות אישיות של המועמד אגב חוסר מחויבות למדיניות ברורה.

מחקרי שיח רבים מצאו כי ביצירת מסרים מנהיגים פוליטיים משתמשים בעמימות, התחמקות ורמיזות המתחברות להשקפת העולם של קהלים שונים. אולם במערכת הבחירות הנוכחית אנו עדים לתופעה חמורה יותר: הפיכת המנהיג למְכל ריק שאליו יכול כל אחד להשליך את רצונותיו בנוגע לאופייה הרצוי של המדינה. המנהיג נעשה empty signifier – מסמן שאינו מצביע על מסומן מסוים, שאין לו משמעות מוסכמת.
 
מנהיג כזה יכול להיות  אישיות טלוויזיה, כמו יאיר לפיד, או מצביא, כמו בני גנץ. כל אחד מהם יכול להיות גם ימני וגם שמאלני, גם מאיים על מנהיגי חמאס וגם שוחר שלום, גם בעד הפרדת דת ומדינה, וגם מחובר לשורשים היהודיים שלו. כל אחד יכול למצוא בדמויות האלה משהו שהוא אוהב בלי לדעת מהן העמדות האמיתיות שלו. בעולם של "סימולקרה" (simulacra, בעברית דֶמי), כפי שטען בודריאר, הסמלים -- במקרה זה של מערכת הבחירות -- אינם מייצגים שום משמעות מהעולם האמיתי.

סיסמתו של בני גנץ "אין יותר ימין או שמאל – ישראל לפני הכול", היא אולי הדוגמה הקיצונית ביותר לתופעה. גנץ טוען בעצם שאידיאולוגיה היא "פָּסֶה", ומייצג דמות המגויסת למטרת־על ממלכתית – טובת המדינה. "מצע" השלום שהושק בנאום פתיחת הקמפיין שלו, ובו הוא טען שחייבים לחתור לשלום, אך "ירושלים מאוחדת תישאר לעד בירתנו" ו"בקעת הירדן תישאר גבול הביטחון המזרחי שלנו", הוא דוגמה ל־empty signifier. בבחירות האלה אין גם שום סתירה בין עמדתו של גנץ, הרומז לצורך להיפרד מחלק מהשטחים ולחתור להסכם שלום, לבין ההתבטאויות של שותפיו, בוגי יעלון ואנשיו, הטוענים שאין שום סיכוי להגיע לפתרון של שתי מדינות.
 
אמירות אלו אינן סותרות את עצמן; הן פשוט מאפשרות גיוון מקסימלי, כדי שכמה שיותר מצביעים יוכלו להתחבר לרעיון ה"ממלכתי" העומד מאחורי "חוסן לישראל". כאשר אנשי מפלגות הימין תוקפים את גנץ, הם צועקים, "תראו מה הוא אמר! גנץ הוא השמאל החדש!". כל רמז לאידאולוגיה נחשב חולשה ופריצה לגינוי.

במציאות זו המרחב הציבורי נעשה לסוג של תכנית ריאליטי, שבה דמויות אמורות להשתתף בדרמה שתקבע את הובלת המדינה בשנים הבאות. כמו שבבית האח הגדול זורקים יחד דמויות האמורות לייצג סוגים שונים של ישראליות ומצפים לראות מי יבנה קואליציה עם מי ומי יתעב את מי, בבחירות האלה הציבור עד לסדרה של דרמות בין הגנרל הממלכתי הישר (גנץ), איש הטלוויזיה החלקלק (לפיד), סיפור ההצלחה מהשכונות (גבאי), הדתי הלאומי המגניב (בנט), וכמובן, הקוסם הדיפלומטי הכול־יכול שריח של שחיתות דבק בו (בנימין נתניהו).

כמו בבית האח הגדול, הסיפורים הגדולים של הבחירות הם סביב גירושים (גבאי זורק את לבני בשידור חי; בנט ושקד משליכים מעליהם את עול הרבנים כדי לייסד את "הימין החדש"), וסביב בניית קואליציות (למשל, גנץ עם יעלון, והשאלה הגדולה מכולם – האם לפיד יבלע את הצפרדע ויסכים להיות מספר שתיים של גנץ?), אבל כמעט שאין שיח על עמדות ועל אידאולוגיה.
 
במציאות כזאת הציבור הוא המפסיד הגדול. ב־9 באפריל אולי ידעו הבוחרים בישראל למי הם הולכים להצביע, אבל לא על מה הם מצביעים.
מאמרים נוספים