תרבות וחברה

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
(Sharon Ang, pixabay)
30.06.2019

גופים שמימיים, סיפורים ארציים

רומן פורץ דרך של הסופרת העומאנית ג'וֹח'ה אל־חארת'י זכה בפרס מאן בוקר הבין־לאומי. סיפורן של הגיבורות משקף את סיפורה של עומאן המודרנית, ועוסק באומץ גם במיניות, בגזענות ובהיסטוריית העבדות
­בחודש מאי הוענק בפעם הראשונה אחד מפרסי הספרות היוקרתיים בעולם – פרס מאן בוקר הבין־לאומי – לרומן מתורגם מהשפה הערבית. הספר הזוכה, "גופים שמימיים" מאת ד״ר ג'וֹח'ה אל־חארת'י (جوخة الحارثي), הוא חיבור פורץ גבולות לא רק בשל שפתו המקורית, הספר הוא הרומן הראשון שכתבה אישה עומאנית ומתורגם לאנגלית, והוא גם גם הספר הראשון מהמפרץ הערבי המועמד לפרס.
 
ספרה של אל־חארתי חדשני במיוחד. הוא עוסק בקשיים חברתיים, תרבותיים, ואפילו פוליטיים, המאפיינים את חיי היום־יום של תושבי מדינות המפרץ, אך בצורה אלגנטית, מכבדת ומרגשת. בניגוד לנרטיב הקולקטיבי הנפוץ במיוחד בספרות המפרצית, אל־חארתי שמה דגש על החוויה האנושית הפרטית. מבקר הספרות הבולט ד״ר חאלד אל־בלושי, פרופ' עומאני באוניברסיטת סולטן קאבוס, כותב שסופרים ומשוררים עומאנים עכשוויים מאתגרים את ההסכמות החברתיות ואת הכוח המדיני ההגמוני דרך שימוש בנרטיב האינדיבידואליסטי והאדרת השוליים. "גופים שמימיים" אכן מאדיר את החוויה האישית הנלווית לתהליך המודרניזציה, מצביע על מורכבותה, על הכאב שבה ועל יופייה, ומספר את סיפורה של עומאן המודרנית בלי להזדקק לסיפור הלאומי על פיתוח החברה והכלכלה.
 
הסיפור מתחיל בכפר מסורתי קטן, אל־עוואפי, שבו חיות שלוש אחיות, כל אחת בעלת אופי אחר ושאיפות אחרות, שאת כולן מחתנים הוריהן עם גברים ממגוון רקעים. הנרטיב אינו כרונולוגי, והקוראים מכירים את הדמויות בשלבים שונים בחייהן. "חוסר הסדר" שבסיפור והמעבר התדיר בין גוף ראשון לגוף שלישי, יוצרים תחושה של בלבול וניתוק, ומחברים את הקוראים לתחושות חוסר הוודאות שהיו נפוצות בעומאן לאורך השנים והשינויים. אל־חארתי מספרת סיפור מוכר לכל משפחה עומאנית כמעט – סיפור של בלבול, של הסתגלות ושל הצורך ללמוד את החיים מחדש בכל כמה שנים.
 
המחברת מציגה את המתחים בין שלושה דורות של נשים במשפחה – סבתא, אם ונכדה – ואת הערכים והשאיפות המשתנים מדור לדור. הניגודים בחייהן הפנימיים של הנשים מצביעים על האופי המשתנה של סביבתן, ועל השוני בין החיים האורבניים לחיי הכפר. סלימה, שנולדה לפני תקופת המודרניזציה, נלחצת מהחלטתה של מאיה, בִּתה, ללדת בבית חולים בעיר הבירה. מאיה מצידה דוחה את רצונה של בתה, לונדון, להינשא למישהו שהיא אוהבת ולא לחתן שבחרו לה הוריה. המחברת מתארת מגוון התמודדויות בתחומים תעסוקתיים, משפחתיים ובריאותיים, בתיאורים פרועים, כמו החיים עצמם.
 
אל־חארתי כותבת גם על כמה נושאים הנחשבים טאבו בחברה העומאנית, ובמיוחד על היסטוריית העבדות ועל היררכיות שבטיות וגזעיות. במאה ה־21 השיח הציבורי בעומאן נפתח לביקורת מסוגים מסוימים, במיוחד לביקורת בתחומים כלכליים וחברתיים, כמו הדיונים על מקומה של האישה או על תפקודו של מעמד הביניים, אך נושאים רגישים אחרים אינם נידונים. הגזענות והיסטוריית העבדות בחברה העומאנית עדיין נחשבות נושאים בעייתיים מאוד, וכמעט שאין דנים בהן דיון ביקורתי. גם מבחינה זו ספרה של אל־חארתי פורץ דרך – היא מספרת נרטיב של שפחה ובנה, ומתארת את חוויות העבדות שלהם ואת קשיי ההשתלבות שלהם בחברה לאחר ביטול העבדות. היא כותבת גם על היררכיות שבטיות בהקשר של נישואין, ועוסקת בסוגיית ה״כפא׳ה״ (בערבית, שוויון), ובחוק הקיים עד היום בעומאן המעניק לבני משפחה זכות לבטל נישואין בין גבר לאישה שאינם ממעמד שבטי זהה.
 
מאז שנודע על מועמדותו לפרס הספר זוכה לפרסום רב בגופים תקשורתיים במפרץ, ואפשר לקוות שהמוניטין הבין־לאומי החדש שלו יפתח דלת לנושאים שמציגה אל־חארתי, וייתן לגיטימציה לביקורתיות ולשיח בנושאים שלא זכו עד עתה לדיון מספיק. עם זאת, העילית האינטלקטואלית בעומאן מבקרת את התמיכה הממשלתית בד״ר אל־חארתי, ומצביעה על צביעותו של שר המידע, השר ששיבח את ״גופיים שמימיים״ הזוכה להכרה בין־לאומית, אך בה בעת אסר את הצגתן של כמה יצירות ספרות בדיוניות והיסטוריות ביריד הספרים השנתי בינואר, בטענה שהן מסכנות את ביטחון החברה ושלומה.
 
המחברת עוסקת עיסוק מובהק ויוצא דופן גם במיניות נשית, ומספרת את סיפורה של אישה החיה בגפה. קמר לא רק מפרנסת את עצמה ואת אחיה הקטן, אלא גם מנהלת מפגשים מיניים מזדמנים עם גברים נשואים מהכפר. קמר היא דמות חזקה ואינטלקטואלית, היא משוררת המכירה את השפה והספרות הערבית על בוריין. אף שנוכחותן של דמויות מסוג זה עולה בספרות המפרצית בשנים האחרונות, הן עודן נדירות. אחד הייצוגים הבולטים ביותר של דמויות כאלה היה בטרילוגיה הארוטית העומאנית ״האסורות״ שהתפרסמה בשנות ה־90. התרחבות גבולות השיח המיני בספרות מצביעה על התפתחויות מגדריות המתאפשרות עם כניסתן של נשים לסצנה הספרותית והתרבותית.
 
הענקת פרס מאן בוקר הבין־לאומי לד״ר אל־חארתי משקפת את ההתפתחות הספרותית בעומאן בפרט, ובמפרץ בכלל, וגם את החשיבות העולה של נשים סופרות ומשוררות בזירה התרבותית באזור. בעולם המערבי ובמזרח התיכון היום נשים הן הצרכניות העיקריות של ספרות בדיונית, ועובדה זו משפיעה על מקומן של נשים סופרות וגם על הנרטיב הנשי הפמיניסטי. נשים רבות ממלאות היום תפקידים אינטלקטואלים ותרבותיים במפרץ, ובהם תפקידים מנהלתיים במוסדות תרבות ואקדמיה, ונהנות מכבוד ומהוקרה על פועלן.
 
הענקת הפרס לד״ר אל־חארתי הוא לא רק סמל להתקדמותן של נשות המפרץ, אלא גם לניצחון המסורת האינטלקטואלית של עומאן. ההיסטוריה הספרותית של עומאן ארוכה ומרשימה, אך לרוב היא נכללת בהיסטוריה הספרותית של שאר מדינות המפרץ, וזו אינה נידונה בדרך כלל במסגרת הדיונים בהיסטוריה האינטלקטואלית ובספרות הערבית.
 
בזכות ספרות יצירתית ופורצת דרך במיוחד, בעשורים האחרונים מדביקים העומאנים והסעודים את הפער בינם לבין שכניהם בשאר העולם הערבי בתחום זה. הרומן העומאני הראשון יצא לאור ב־1981 (״המפרש הגדול״, מאת עבדאללה אט־טאי), ומאז הסצנה פורחת. היום יש בעומאן מועדון תרבות, אגודה ספרותית ומגזין ספרותי, המוכרים בקרב אינטלקטואלים ערבים ומארחים אירועים שמשתתפים בהם אורחים מכל רחבי המזרח התיכון.
מאמרים נוספים