מאמרים

מאמר
בית העלמין היהודי של יולוטן, טורקמניסטן (תצלום: שלמה יקותיאל, ארגון קהילת יולוטן)
27.08.2020

נשמח לפרגן ליהודים. למקרה שמישהו מהם עדיין כאן

מדוע רשויות השלטון ברפובליקות המוסלמיות במרכז אסיה מחזרות אחר שרידי הקהילות היהודיות? איך קורה שהן נלחמות על המורשת היהודית בשטחיהן? ואיזה תפקיד היהודים עדיין ממלאים בפוליטיקה שלהן?
בסוף חודש יולי 2020 פורסם ברשתות החברתיות, שצוטטו אחר כך בכמה אתרי חדשות, שקבוצת יזמים העוסקת בפיתוח עירוני בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, מתכוונת להרוס את בית הכנסת האשכנזי היחיד בעיר. למרות רמיזות להתנכלות והפליה מצד היזמים, דווקא הם הגישו תביעה אזרחית נגד הגוף המנהל את בית הכנסת, משום שלטענתם הוא סירב לחלופות ולפיצויים שהוצעו להם. למרבה ההפתעה, בתוך ימים ספורים התברר שבמהלך הדיון בבית המשפט החליטו היזמים למשוך את עתירתם ולוותר על רצונם להרוס את בית הכנסת. אף שהיזמים לא נימקו את החלטתם, נראה שהיה מי שהבהיר להם שלא כדאי להם להמשיך בהליך האזרחי.
 
ימים ספורים לאחר מכן, ב־10 באוגוסט (כ' באב), בעיר אלמאטי שבקזחסטן השכנה, נערכה התוועדות גדולה של חסידי חב"ד לרגל ציון 76 שנים לפטירתו של הרב לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מנחם שניאורסון מלובביץ'), שבשנת 1939 הוגלה על ידי השלטון הקומוניסטי לאלמאטי, ובה נפטר. לרגל האירוע הודיעה ממשלת קזחסטן שהיא תכלול את ציון הקבר ברשימת אתרי המורשת הלאומית של קזחסטן. שני אירועים אלו אינם קשורים זה לזה, אך שניהם מדגימים את החיזור של רשויות השלטון אחר שרידי הקהילות היהודיות, ומעלים שאלות בדבר התפקיד שהיהודים עדיין ממלאים בפוליטיקה המקומית של הרפובליקות המוסלמיות במרכז אסיה. סקירה זו תנסה להציג את המורכבות הזאת ולענות על שאלה זו.
 
תולדות הקהילות היהודיות במרחב המרכז אסייתי לוטות בערפל. בין בני הקהילה היהודית השורשית של מרכז אסיה (הבוכרית) יש שיטענו שהם צאצאים של גולי אשור או בבל, ויש שיציגו זיקה ליהדות פרס, בעיקר בגלל שפתם, הטג'יקית־היהודית (בוכרית), המבוססת על השפה הפרסית. עדויות חומריות ראשונות מצביעות על חיים יהודיים במרחב במאות התשיעית או העשירית לסה"נ, וככל הנראה, ההתיישבות היהודית במרכז אסיה קדמה לכיבוש המוסלמי. הקהילה המקומית היא קהילה ייחודית ומגובשת, שברבות הימים ספגה אל תוכה רבים ממנהגי המרחב ושילבה אותם עם מסורות יהודיות עתיקות. במחצית השנייה של המאה ה־19, לאחר הכיבוש הרוסי של מרכז אסיה, התחילו להתיישב במרחב גם ראשוני היהודים האשכנזים. בין מלחמות העולם השתווה מספרם של היהודים הבוכרים לזה של היהודים האשכנזים ועמד על כ־50 אלף איש בכל אחת מהקבוצות.
 
במלחמת העולם השנייה היה המרחב המרכז אסייתי יעד מובהק לפליטים שנסו אליו בכוחות עצמם ולמפונים שפונו אל העורף על ידי השלטון הקומוניסטי. כיום אין בידינו הערכה ודאית למספר היהודים שמצאו מקלט מרדיפת הנאצים ברפובליקות של מרכז אסיה, אך ההערכות המלומדות נעות בין חצי מיליון ל־800 אלף יהודים. מרביתם עזבו את המרחב עם תום המלחמה (כמה מהם, המוכרים לנו כ"ילדי טהראן", עוד במהלכה), אך חלקם נשארו וסייעו בפיתוח החיים היהודיים ובשימורם, ככל שהדבר היה ניתן במציאות הסובייטית. בתקופה הקומוניסטית היה המרחב הזה פריפריה של ברית המועצות, ולכן מפוקח פחות, והחיים היהודיים בו המשיכו להתקיים, ואף להתפתח. כך, אף שלהלכה הגבילו הסובייטים את את המוסדות הדתיים, בשנות השישים רכשו יהודים אשכנזים בעיר פרונזה (היום בישקק) בירת קירגיזסטן בית פרטי בפאתי העיר ויסדו בו בית כנסת, ובשנות השבעים הצליחה הקהילה האשכנזית בטשקנט להתארגן ולרכוש בית פרטי במרכז העיר ולפתוח בו בית כנסת, ואף לקבל אישור פעילות מהשלטון (בית הכנסת הזה עמד בליבו של הסכסוך שהוזכר בפתיחה).
 
עם התפרקות ברית המועצות עזבו מרבית היהודים את רפובליקות מרכז אסיה. להוציא יהודי טג'קיסטן, שמרביתם פונו בעקבות מלחמת האזרחים ברפובליקה בסיוע מדינת ישראל, עזבו היהודים מרצונם החופשי. לצד תהליך זה, מראשית שנות התשעים החלו להגיע לאזור שליחים של חב"ד שהצליחו להחיות את החיים בבתי הכנסת האשכנזיים שעדיין פעלו בכמה ערי בירה. כיום, גם במקומות שבהם היו קהילות מבוססות, נשאר רק קומץ קטן של יהודים. חלק מבתי הכנסת ששרדו את התקופה הקומוניסטית והיו עדיין בשימוש בני הקהילה עם התפרקות ברית המועצות נסגרו באין דורש, ואילו אחרים, גם המרכזיים שבהם, מצליחים בקושי לגייס מניינים סדירים.
 
למרות הידלדלות הקהילות היהודיות, נראה שלשלטונות המקומיים יש עניין מיוחד להמשיך ולטפח את ה"מורשת היהודית", או לפחות לוודא שזכויותיהם של היהודים המעטים נשמרות. למשל, בעיר סמסק (סמיפלטינסק) שבצפון קזחסטן הציעו השלטונות לקהילה היהודית לקבל לידיה בחזרה את בית הכנסת הישן שהוחרם בתקופה הסובייטית, אך מצד הקהילה לא הייתה כל היענות. כאשר הוחלט בקזחסטן בסוף שנות התשעים להעביר את עיר הבירה צפונה אל אקמולה (אחר כך אסטנה, והיום נור סולטן), הוצע לבנות במקום בית כנסת מרכזי, כראוי לעיר הבירה, אף שבעיר לא הייתה בעבר קהילה יהודית ולא היה בית כנסת. שליחי חב"ד נענו לבקשה, ובשנת 2004 נחנך בעיר, בנוכחות נשיא קזחסטן, נורסולטאן נזרבייב, בית כנסת חדש ומפואר (הגדול במרכז אסיה). בשנת 2008 הרס השלטון המרכזי בדושנבה, בירת טג'יקיסטן, את המבנה הדל שהיה בית הכנסת העירוני לטובת בניית מתחם נשיאותי חדש, אך דאג לפצות את הקהילה במבנה חדיש וגדול בהרבה מהישן, אף שבעיר אין מספיק יהודים כדי לקיים מניין והמקום סגור רוב ימות השנה. בעשורים האחרונים שופצו בתי כנסת שנשארו פעילים שיפוצים נרחבים. האחרון בסדרה היה בית הכנסת של בישקק, ששופץ בשנת 2015, ושנה לאחר מכן נחנך לצידו גם מרכז קהילתי רחב מידות.
 
את השיפוצים האלה מימנו תרומות נדיבות של בני הקהילה (לווייב ומשקביץ' הם השמות המובילים ברשימה) וכן תרומות של בני הקהילות שעזבו את מרכז אסיה. אחת הדוגמאות הבולטות ללכידות המקומית היא קהילת יהודי יולוטן שבטורקמניסטן, שכל בני הקהילה היגרו ממנה בראשית שנות התשעים (היהודי האחרון עזב ב־2001), אך הם מקפידים לתחזק את בית העלמין הישן ולהעסיק שומר מקומי. קהילת יולוטן איננה היחידה, וכמוה אפשר להביא דוגמאות נוספות.
 
הסיבה לשמירה הקפדנית של השלטונות במרכז אסיה על זכויות המיעוט היהודי קשורה לכמה גורמים פנימיים וחיצוניים. קודם כול, טיפוח המורשת היהודית מאפשר למשטרים האלה להציג את הטיפול במיעוט היהודי כדוגמה לסובלנות דתית ולשמירה על זכויות המיעוטים. במיוחד לנוכח העובדה שהמיעוט היהודי מגלה נאמנות לשלטון המרכזי ואינו מאיים עליו מכול בחינה שהיא, לא פוליטית ולא חברתית, בניגוד גמור לפעילים מוסלמים מזרמים שונים, שלא זכו לברכת השלטונות ושנתפסים כאיום מוחשי על המשטרים החילוניים. בעקבות זאת, נראה שברפובליקות מרכז אסיה השונות, שהרוב המוחלט בהן מוסלמי, קל יותר לנהל אורח חיים יהודי מלקיים פעילות דתית מוסלמית. למשל, בשנת 2017 סגרו השלטונות בטג'יקיסטן כ־2,000 מסגדים, שלטענתם לא עברו רישום חוקי. בכל הרפובליקות יש הגבלות ופיקוח הדוק על המוסדות האסלאמיים, והן המשתנות מרפובליקה לרפובליקה.
 
היבט נוסף המשפיע על היחס לקהילות היהודיות קשור ליחסי החוץ ולתפיסה שהארגונים היהודיים בעולם (ארגונים דתיים, לאומיים ושל חברה אזרחית) ומדינת ישראל, שאיתה יש לכל הרפובליקות יחסים דיפלומטיים מבוססים, יכולים לסייע לקדם את ענייני השליטים והרפובליקות אצל מקבלי ההחלטות במערב, ובעיקר בארצות הברית, ומנגד – כל הגופים האלה יכולים ללחוץ על המשטרים אם זכויות היהודים במקום ייפגעו.
 
אם כן, שילוב הגורמים האלה, מבית ומחוץ, מאפשר לשליטים להציג את טיפוח המיעוט היהודי כשמירת זכויותיו של מיעוט דתי, ובאותה עת להילחם בחדירת השפעות אסלאמיות הזולגות אל שטחן מאיראן ומאפגניסטן השכנות, אך גם מטורקיה ומהמזרח התיכון. טיפוח המורשת היהודית משרת אינטרסים מקומיים, אך למספרם, ואף לקיומם הפיזי, של היהודים ברפובליקות האלה אין קשר ממשי לאינטרסים האלה.
מאמרים נוספים