מאמרים

ניתוח ופרשנות
מרסל ח'ליפה בהופעה. רויטרס
31.07.2019

אזרח טוב לא חייב לשיר את ההמנון הלאומי

הזמר הלבנוני מרסל ח'ליפה סירב לשיר את ההמנון הלאומי של ארצו בפתח פסטיבל בעלבק בתחילת חודש יולי. הוא שילם על כך מחיר ציבורי כבד, אולם יש מי שמגן עליו: אם מדינות ערב רוצות אזרחים נאמנים, עליהן לטפח כאלה

רשא עמראן, משוררת סורית ידועת שם ומתנגדת מובהקת למשטר אסד, פרסמה באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ביקורת על השיח הלאומני הפוגעני והאלים ברשתות החברתיות במדינות ערב, הנפוץ בקרב לאומנים נאמנים למשטרי העריצות שתוקפים כל מי שסוטה ולו במעט מהקונסנזוס הלאומני ומבקר אותו.

עמראן מביאה כדוגמה את המקרה של הזמר הלבנוני מרסל ח'ליפה, שסירב לשיר את ההמנון הלאומי של ארצו לבנון בפתח פסטיבל בעלבק בתחילת חודש יולי. בעקבות סירובו זכה ח'ליפה לקיטונות של השמצות וגידופים ברשתות החברתיות ובעיתונות הלבנונית, והיו אף מי שקראו לשלול את אזרחותו. התוקפנות הלאומנית ברשת מצד מי שרואים עצמם כ"מגיני המולדת", טוענת עמראן, היא ביטוי לשיח הלאומני השוביניסטי, הגזעני והאלים הקורא לנאמנות ולסגידה למולדת ולשליטים; ושיח זה, שרווח בעיניה בכל מדינות ערב, רק ילך ויגבר כל עוד הערבים ימשיכו לחיות במדינות לאום שמתנהלות כמו חוות פיאודליות יותר מאשר כמדינות אזרחיות המעניקות לתושביהן אזרחות של ממש.

לצד האשמות חוזרות ונשנות של מבקרי המשטרים בבוגדנות ובשיתוף פעולה עם ישראל, כותבת עמראן, שבה ועולה הדרישה לשלול אזרחות ממי שמביע מחאה נגד המשטר, כאילו מדובר בדבר של מה בכך. לטענתה, דרישה זו הפכה רווחת במיוחד בעשור החולף, שכן התומכים במשטרי העריצים במדינות ערב סבורים שרק כך אפשר יהיה לשים סוף לחוסר השקט והיציבות שנגרמו בעקבות מהפכות האביב הערבי. כלומר, הם תולים בהפיכות אלו ובדרישה לשינוי את הסיבה העיקרית למצב הקשה שמדינותיהם נקלעו אליו, וסבורים שאם רק תישלל האזרחות מכל אותם האנשים שקוראים לשינוי, ישובו חייהם למסלולם והאושר ישרור מחדש במדינות הלאום ההומוגניות־לכאורה שלהם.

לדידה של עמראן, בדרישתם לשלול אזרחות ממתנגדי המשטר ממחישים אותם לאומנים עד כמה הבנתם את מושג האזרחות לוקה בחסר. לדידם, אזרחות היא מעין מענק או פרס שהמשטר מואיל בטובו להעניק לפרטים בחברה, ולפיכך הוא גם יכול לשלול אזרחות אם מורדים נגדו או מתנגדים למדיניותו בתחום המדיני, הכלכלי או החברתי. עמראן מסבירה כי אותם לאומנים אינם מבחינים בין המולדת ובין המשטר המושל בה – תפיסה שמשטרי העריצות במדינות ערב עמלו קשה כדי להנחיל לנתיניהם. במילים אחרות, הם סבורים כי "מולדת" היא מושג המבטא את הקשר בין הפרט ובין המשטר, וכי קשר זה מגולם באזרחות שמעניק המשטר לנתיניו (ולתפיסתם, הוא יכול גם לשלול אותה). בכך הם מתעלמים מהחוקים האוסרים לשלול אזרחות מאדם שנולד וחי באזור גאוגרפי כלשהו, וגם מקיומן של זכויות אדם שבגינן אין לשלול אזרחות מאדם שאינו מחזיק באזרחות שנייה.

עמראן טוענת כי הלאומנים נאמני המשטר יודעים היטב כי אם יבחינו בין המולדת ובין המשטר יגרור הדבר ענישה קשה מצד השלטונות, ולכן הם רועדים מפחד. לפיכך הם קוראים לנקוט צעדי ענישה כלפי כל מי שאינו מפחד כמוהם מהמשטר, כלומר כלפי כל מי שמביע מחאה, בטענה שאנשים כאלה בוגדים במולדתם, אשר לה (ולשליטיה) הם מייחסים מעמד של קדושה שכל הפוגע בה אינו זכאי לחסות בצילה. במצב עניינים זה, עמראן כותבת, "כבר קשה למדי להבחין אם הם באמת משוכנעים שהם חיים במדינות לאום ראויות המעניקות לאזרחיהן אזרחות ראויה, או שמא פחדם ארוך הימים מפני המשטר גרם להם להזדהות עם השיח שלו".

לקראת סיום מאמרה, עמראן טוענת שהשוביניזם הלאומני מעוור את אותם לאומנים, ובעיוורונם הם רואים את מדינותיהם כ"נכבדות" ומתעלמים מההרס הכולל ששליטיהן הרודניים, המקיפים עצמם באומרי הן, משיתים עליהן ועל העמים החיים בהן.

מאמרים נוספים