המזרח התיכון ועוד

מאמר
חתונה פלסטינית בבית ג'אלה (צילום: רויטרס)
01.04.2020

משבר הקורונה בגדה: בקיעים ראשונים בחזית הפלסטינית

תקציב בריאות נמוך, מחסור במכונות הנשמה ובחדרי טיפול נמרץ, חוסר אמון בולט בממשלה, חשש שהאמצעים הננקטים דרסטיים מדי, מידע לא מהימן והתעקשות לפתור בעיות באמצעות הזרמה של כוחות ביטחון. אלו לא טרוניות ישראליות, אלא טענות פנים-פלסטיניות בנוגע להתמודדות הרשות עם משבר הקורונה
בדומה לאמצעי התקשורת בכל רחבי העולם, גם התקשורת הפלסטינית עוסקת בימים אלה בהרחבה במשבר הקורונה. מתראס, במה לתקשורת דיגיטלית המתמקדת בחברה הפלסטינית, פרסמה סדרת כתבות ומאמרים בנושא המפנים חיצים חדים של ביקורת אל ההנהגה הפלסטינית ואל ישראל.
 
במאמר המערכת מ־10 במרץ, תחת הכותרת "מה יותר מבהיל מקורונה?", מבקרים הכותבים בחריפות את החלטתה של הנהגת הרשות הפלסטינית להכריז על מצב חירום בעקבות משבר הקורונה, וכן את התנהלותה הכוללת בטיפול במשבר, לרבות אחריותה על מצבה העגום של מערכת הבריאות הפלסטינית. הכותבים פותחים בכך שבעוד שהעולם כולו חושש מהתפרצות נגיף הקורונה, הפלסטינים נאלצים להתמודד עם המצב כשאין להם מערכת בריאות מהימנה ומתוך חוסר אמון בולט ביכולתם של מנגנוני הממשלה להתמודד עם המשבר.
 
עוד לפני התפרצות הנגיף, כך טוענים הכותבים, היה ידוע לכול כי מערכת הבריאות הפלסטינית חלשה ביותר – ויעידו על כך המספרים: תקציב מערכת הבריאות ב־2018 היווה 10% מתקציב הממשלה, בשעה שמערכת הביטחון זכתה ל־22%. מצבה הבסיסי של מערכת הבריאות הפלסטינית כל כך גרוע עד שרבים – כמאה אלף ב־2018 – מעדיפים את הטרחה הכרוכה בהוצאת אישור לקבלת טיפול רפואי בישראל, גם עבור בדיקות או טיפולים פשוטים. יומיים לפני התפרצות הנגיף פתחו הרופאים הפלסטינים בשביתה כדי לשפר את תנאי עבודתם.
 
ואכן, על אף הצהרותיהם החוזרות ונשנות של משרד הבריאות ושל הממשלה בדבר "מוכנותם המלאה" להתמודדות עם הנגיף, מה שהתרחש בפועל מאז סוף פברואר מעיד על מחדל ולא על מוכנות. ביריחו למשל, למתחם שהוקצה לבידוד של אלו שחזרו מחו"ל, לא היו אמצעי ההיגיינה והפיקוח הרפואי הבסיסיים ביותר. מעבר לכך, תוהים הכותבים – מדוע בכלל יש צורך במתחמים ייעודיים לבידוד, ואין מחלקות המיועדות לבידוד בכל אחד מבתי החולים במחוזות השונים?
 
התשובה היחידה שנשמעה מטעם הרשות, מתרעמים הכותבים, היא פריסה של כוחות הביטחון בכניסות למרכזי הבידוד – יותר אנשי ביטחון מאשר אנשי סגל רפואי. המחדל מתבטא גם בהתנהלות התקשורתית של משרד הבריאות: במקום שהמשרד ישקם את יחסיו עם הציבור, דובר המשרד הביע "מורת רוח מהתנהלות האזרח הפלסטיני". מלבד זאת, ההודעות היוצאות מדי יום מטעם משרד ראש הממשלה בדבר מספר הנדבקים החדשים אינן מלוות במידע מספק וברור על המסלול שעשו הנדבקים במהלך הימים האחרונים. היעדר המידע הוביל לחיפוש מידע דרך הפייסבוק ולהפצת שמועות. אולם השאלה הבוערת ביותר, בנושא שעבר מבלי לעורר די תשומת לב, היא מדוע הוכרז מצב חירום מייד עם הגילוי של שבעה נדבקים? האם באמת לא ניתן להתמודד עם הנגיף מבלי להכריז על מצב חירום?
 
הכותבים טוענים כי מדינות רבות ברחבי העולם שבהן מספר הנדבקים בקורונה גדול פי כמה מאשר אצל הפלסטינים, לא הכריזו על מצבי חירום, אלא היה זה תפקידן של הממשלות להשתלט על הנגיף ולהרגיע את הציבור, ולא להפחידו כבר בתחילת הדרך. בדרך כלל, מדינות מנסות לדחות ככל הניתן את ההכרזה על מצבי חירום ולא לפגוע בזכויות ובחירויות של הציבור מעבר לנדרש, אולם במקרה הפלסטיני, הממשלה קודם כול הטילה אימה על הציבור, ורק אז התפנתה לחשוב כיצד להתמודד עם הפצת הנגיף.
 
הכותבים, שחשו ודאי כי בשלב זה דבריהם עלולים לעורר ביקורת, הקדימו לכך תרופה וטענו: "אומרים לנו שברשות מדינות אלה מערכות חזקות, ושאותנו, שאנו כה חלשים, לא ניתן להשוות לאחרים. הרשות מעוניינת שנצא מנקודת הנחה שחולשתנו היא עניין בסיסי במציאות, ושכמסקנה מכך נבטח בה באופן עיוור עם כל שאר הצעדים שהיא נוקטת!"
 
מאז ומעולם השתמשו משטרים שונים בהכרזה על מצב חירום באמתלות ביטחוניות כדי להדק את הדיכוי שהם מפעילים על הציבור. מאחר שכלי זה הוא כה קיצוני, ומאחר שבדרך כלל הוא זוכה להתקבלות מבחינה פוליטית, הוא זועק לפיקוח מצד גורמים שונים, כגון ארגוני זכויות האדם והעיתונות, וזוכה ליחס של התנגדות או לפחות ספק מצד הציבור. יתרה מכך, הכרזה על מצב חירום בנסיבות של בריאות מסוכנת בהרבה מהכרזה כזו בנסיבות ביטחוניות, שכן היסוד להכרזה מבוסס על בהלה מפני סכנה בריאותית, שהיא מטבעה דבר בלתי ידוע, הנוגע לחיים באופן ישיר. זה מסוכן משום שבתנאים אלה משתלט שיח ה"אין זה הזמן", ואנשים נוטים, בשגגה, לבטוח בכך שכוונותיהם של אחרים טובות. שיח כזה גורם לכך שבשם ההתמגנות מפני המחלה מתעלמים מכל מה שעלול לפגוע בכבוד האדם ובחירותו.
 
ניתן לומר כי הרשות כלל לא זקוקה לחוק החירום אם ברצונה להפר חוק כלשהו או לעצור אדם זה או אחר. כל זה נכון, אולם ההבדל שבין מצבי חירום בריאותיים לעומת השגרה ואפילו לעומת מצבי חירום באמתלות ביטחוניות, הוא שמצבי חירום בריאותיים יזכו לתמיכתם של רבים וטובים בציבור, וגופי פיקוח חברתיים רבים ייעלמו משום שנוכח מפלס החרדה הזה, אף אחד לא ילאה את הציבור בזוטות כגון חריגה פה או מחדל שם. זהו לב הסכנה במצב הנוכחי, וזהו ההקשר שבו צריך להבין גם את הודעתו של איגוד העיתונאים, שהזהיר את העיתונאים מכך ש"ההכרזה על מצב החירום מציבה אותם בסכנה" וקרא להם "לעבוד באופן חיובי עם הרשויות".
 
מצב עניינים זה צריך לגרום לציבור, כך סבורים הכותבים, להגביר את ערנותו ואת חשדנותו כלפי הרשות הפלסטינית ולדרוש שתסביר בפירוט כל צעד שהיא נוקטת ומדוע הוא נחוץ לצורך המאבק בווירוס ולצורך זה בלבד. כמו כן, על הציבור לדרוש כי כל צעד ינבע באופן ישיר מהערכת מצב של אנשי מקצוע, ושיוסבר באופן קבוע ובשקיפות. עד כה אף אחד לא הסביר לציבור, תוך הסתמכות על סיבות רפואיות, מהו הצורך הממשי בהכרזה על מצב חירום במקום לנקוט אמצעי בטיחות ומניעה? ואם ישנו צורך בריאותי במצב החירום – מדוע נדרשים חלק מהצעדים שננקטו? למשל, מדוע נאסר על שביתות? מדוע משרד החינוך אסר על עובדיו "להפיץ תגובות שליליות" בעניין ההכרזה על מצב החירום? מהו הצורך האמיתי לפריסת אנשי ביטחון חמושים ורעולי פנים ברחובות? זוהי החלטה שמטרתה לסגור את הערים או פשוט להראות מי הבוס?
 
בעמדת ההובלה: מערכת הביטחון
מי שמוביל היום את מצב החירום למאבק בנגיף הם אנשי הביטחון – כאילו הרשות מבקשת להשיב אליה את הדימוי שלה ואת הכבוד האבוד שלה – ולא אנשי הרפואה. הממשלה רוצה רק לחזק את האמון הביטחוני בה – וזה הדבר האחרון שנדרש כדי להיאבק בנגיף. ה־ICHR (הנציבות העצמאית לזכויות אדם ברשות הפלסטינית – א"נ) הדגישה בהודעה מטעמה כי "אין להטיל מגבלות על הזכויות והחירויות הבסיסיות אלא במידה הנחוצה להשגת המטרה שנקבעה בהכרזה על מצב החירום". היו שביקרו את ההודעה הזו בטענה ש"אין זה הזמן". שיח זה חושף בדיוק כמה מסוכנת התודעה שעלולה להשתכן במחשבתם של אנשים במצבים אלה. זוהי דוגמה לאופן שבו חרדה הופכת באופן הדרגתי לשיח שמדכא כל גורם המצביע על הפרה או על עבירה מצד השלטון בזמן מצב החירום. לגיטימי שהציבור יחשוש, אך לא לגיטימי שהרשות תיקח את החששות של הציבור ותלבה אותם רק כדי שהיא תוכל להחזיק את הציבור במתח ועל ידי כך לשלוט בו.
 
לפלסטינים, כך הכותבים, ניסיון מר עם מצבי חירום, ולא רק עם אלו שעליהם הכריז הכיבוש הישראלי. הרשות הפלסטינית כבר הכריזה פעמיים על מצבי חירום – ב־2003 (עם התפטרות אבו מאזן מראשות הממשלה והקמת ממשלת חירום בראשות אחמד קריע – א"נ) וב־2007 (עם השתלטות חמאס על רצועת עזה – א"נ). זו האחרונה זכורה במיוחד על שום המעצרים והעינויים שעברו אנשי התנגדות ואופוזיציה ועל שום הפריצה אל בתי אנשים, החדירה לפרטיותם, סגירתן של עמותות וגזל כספיהן.
 
זיכרון זה צריך לעודד את הציבור להפגין יותר ערנות, במיוחד מול מערכת פוליטית פלסטינית שהגיעה למצב חסר תקדים של סיאוב, היעדר פיקוח, שחיתות ודיכוי. על הרשות המבצעת אין פיקוח של המועצה המחוקקת מאז השהייתה ב־2007 ופיזורה ב־2018 – זה שהטיל את מצב החירום הוא זה ששולט במערכות הביטחון והבריאות וכן זה ששולט בפיקוח עליהן. מייד עם ההכרזה על מצב החירום, נעצר בכיר פתח חסאם ח'דר, וזאת על רקע הביקורת שלו על הצהרות הנשיא בגנות השביתה של איגוד הרופאים.
 
כפי שאומרים כמה מומחים, המגפה הזו צפויה להימשך עוד זמן ארוך. בינתיים, הארכת מצב החירום דורשת, לפי סעיף 110 לחוק היסוד הפלסטיני, אשרור מצד שני שלישים מחברי המועצה המחוקקת. בהיעדרו, הנשיא יכול לחדש את מצב החירום – מה שאומר שהגדה המערבית תהיה נתונה למצב חירום מתמשך תחת הרשות הפלסטינית.
 
לסיום, מתייחסים הכותבים לישראל, ומזכירים כי לאחר ההכרזה על מצב החירום הכריז שר הביטחון הישראלי נפתלי בנט על סגר כולל באזור בית לחם, סגר שעלול להיות מורחב לכל שטחי הגדה, וזאת אף שהיקפי ההדבקה בישראל גבוהים יותר מהיקפי ההדבקה בגדה. למרות זאת, מתרעמים הכותבים, בנט הודיע כי אולי יאפשר לעובדים פלסטינים בעלי אישור עבודה בישראל ללון בישראל, וכל זאת כדי שאם יוטל סגר כולל על הגדה המערבית, לא ייפגע סקטור הבנייה הישראלי.
 
ביום שבו הכריזה הרשות הפלסטינית על מצב חירום, נפגשו נציגי הרשות עם נציגים ישראלים כדי לתאם את המאבק בנגיף בין שני הצדדים. הכותבים מציינים כי בפגישה נכח ראש מחלקת הלוחמה בטרור במל"ל הישראלי, ומצטטים פרשן ישראלי שאמר כי הצד החיובי היחיד של הקורונה הוא השקט היחסי במישור הביטחוני, במיוחד ברמה האזורית. לאור זאת, סיכמו הכותבים, ישראל תנצל את המשך המצב הנוכחי ככל שתוכל כדי לחזק ולבסס עוד את ההגמוניה שלה ואת כוחנותה – אולם הפעם תעשה זאת בדרך שניתן להתעלם ממנה, כלומר דרך התיאום הבריאותי, שבמקרה של אויב כמו ישראל, הוא לעולם איננו רק בריאותי.
 
שאלה של חיים ומוות
בכתבה נוספת מ־20 במרץ, תחת הכותרת "מכונות ההנשמה בגדה – האם הן מספיקות להכלת המגפה?" מדווחת כתבת מתראס הנאדי קואסמי על עדות נוספת למוכנות החלקית של מערכת הבריאות הפלסטינית למגפה. בעת פרסום הכתבה נרשמו בגדה המערבית 48 מקרי הדבקה בנגיף, ללא מקרים קשים בשלב ההוא, אך כבר אז עלו שאלות קשות באשר לכמות של מכונות ההנשמה בבתי החולים ברשות.
 
קואסמי מציינת כי לפי שרת הבריאות הפלסטינית מי כילה, בתרחיש הגרוע האפשרי, צפוי כי מספר המקרים הקשים שידרשו טיפול ביחידות טיפול נמרץ יגיע ל־800, ומדגישה כי מחלת COVID-19, הנגרמת כתוצאה מהחשיפה לנגיף הקורונה, פוגעת בעיקר במערכת הנשימה. חולים בעלי מחלות רקע, במיוחד נשימתיות, עלולים ללקות בקשיי נשימה קשים ובדלקת ריאות חריפה. עבור חולים אלה, האפשרות להתאשפז ביחידות טיפול נמרץ בבתי החולים, ובמיוחד הימצאותם של מכשירי הנשמה מלאכותית, היא שאלה של חיים ומוות.
 
קואסמי מסבירה כי יחידות טיפול נמרץ הן אותן מחלקות בבתי החולים המטפלות במקרים קשים שבהם אחת ממערכות הגוף, כגון הכליות, הכבד או כל מערכת בסיסית אחרת, מפסיקה לפעול. במקרה של נגיף הקורונה, האיבר שנפגע הוא הריאות, ולכן נודעת חשיבות רבה להימצאותן של מיטות טיפול נמרץ שיש בהן מערכת הנשמה מלאכותית.
 
קואסמי מדווחת כי תשובות משרד הבריאות לשאלות בדבר מידת מוכנותן של היחידות לטיפול נמרץ ובדבר מספרן של מכונות ההנשמה - אינן ברורות. ביום שישי, כאשר שרת הבריאות נשאלה על כך, ענתה כי ישנן 120 מכונות הנשמה בבתי החולים הפלסטיניים. לפי הערכות רפואיות אחרות, המספר אינו עולה על 100. ממקורות אלה נמסר כי ישנן מכונות הדורשות תחזוקה ואחרות המשמשות חולים אחרים. שרת הבריאות הוסיפה כי המשרד פועל להצטיידות במכונות נוספות, כך שמספרן יגיע ל-250-200. באתר משרד הבריאות, תחת מחלקת הרכש, ניתן למצוא מודעה על מכרז להספקת 100 מיטות טיפול נמרץ ו־100 מכשירי הנשמה. אם כך, מתרעמת קואסמי, ניתן לטפל בכ־500 חולים קשים בלבד מתוך ה־800 הצפויים. קואסמי תוהה מה יהיה גורלם של החולים במחלות אחרות, והאם חולים כאלה ינותקו ממכונות ההנשמה בבית החולים כדי להעבירן למרכזי הטיפול שהוקצו לטיפול בקורונה?
 
קואסמי מוסיפה כי סך כל המיטות ביחידות לטיפול נמרץ במרכזים שהוקצו למאבק בקורונה הוא 27. אין זה ברור כמה מיטות נמצאות במרכז שהוקצה לטיפול בקורונה ברמאללה. בקלקיליה ישנן 6 מיטות טיפול נמרץ, ובטול כרם, בית לחם, חברון, ג'נין וסלפית, יש 4 מיטות בכל מרכז. לבסוף, קואסמי מצטטת את ד"ר עבד אל־רואוף אל־ביאע, ראש היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים אל־אהלי בחברון, שלפיו מערכת הבריאות הפלסטינית זקוקה נואשות ל־500 מכונות הנשמה חדשות. עוד אמר כי בגדה המערבית אין יותר מ־15 רופאים מומחים לטיפול נמרץ.
 
מאמר המערכת והכתבה מציירים יחד תמונה עגומה ביותר באשר למידת מוכנותה של הרשות הפלסטינית להתמודדות עם משבר הקורונה.
מאמרים נוספים