המזרח התיכון ועוד

מאמר
אזרח איראני, בעיר שיראז (צילום: רויטרס)
09.03.2020

וירוס הקורונה: כּוּלוּ מן אללה, עם סייגים

במישור הבין־לאומי, התפרצות הקורונה גררה אמצעי זהירות חריפים שכמוהם מעולם לא ננקטו. הבחינה כיצד מתמודדת איתם כל מדינה ומדינה, לעומת זאת, מלמדת שהיישום הוא סוגייה פוליטית. סעודיה ואיראן כמשל
בימים אלו, ראשית מרס 2020, מדינות רבות בעולם, וגם ברחבי המזרח התיכון, מתמודדות עם וירוס הקורונה ונוקטות צעדים מגוונים למניעת הדבקה – מביטול נסיעות ואירועים, ועד בידוד כפוי בספינות ובמקומות אחרים. בישראל נאסר על קיום אירועי תרבות וספורט רבי משתתפים, כך, למשל, העדלאידע המסורתית בחולון בוטלה, מרתון תל אביב התקיים ללא משתתפים מחו"ל ומרתון ירושלים בוטל כליל.
 
מלבד כל אלו בני אדם פרטיים וקהילות שלמות נדרשים לשנות את מנהגיהם ולהתאימם למציאות החדשה. לפני ימים אחדים כתב הרב הראשי דוד לאו שאין לנשק או לגעת במזוזות, מחשש שנגיעה חוזרת במזוזה תסייע להפצת הווירוס. עם זאת, הרב ציין שנגיעה במזוזה או נשיקתה אינן הלכה מחייבת. לעת עתה אין הודעות על ביטול קריאת מגילה המתוכננת לימים הקרובים, או על צמצום תפילות המוניות.
 
להתפשטות הנגיף יש השלכות חשובות גם על כשני מיליארד המוסלמים בעולם. באיראן הוטלו הגבלות רבות, כגון איסור על נסיעה בין הערים, סגירת בתי ספר עד ה־20 במרס (ערב חגיגות הנוירוז, ראש השנה הפרסי). כמו כן בוטלו התפילות המתקיימות בצוהרי יום השישי במסגדים בכרבלא (עיר מקודשת בשיעה, שבה מצא את מותו חסין, האמאם השלישי). התפילות האלה שונות מתפילות אחרות במהלך השבוע, וכוללות דרשה (ח'טבה). תפילה זו היא היחידה שמוסלמים ומוסלמיות נדרשים לקיים בציבור, ולשם כך נועדו מסגדים גדולים במיוחד, האמורים להכיל רבים מבני הקהילה – באולם התפילה עצמו או בחצרות רחבות ידיים שלפני המסגד. רב הקהילה היהודית באיראן פרסם פסק הלכה הקורא להימנע מצום והתיר לקרוא מגילה באופן מקוון כדי לצאת ידי חובת מצוות החג (הרב לאו, לעומתו, פסק ששמיעה שאיננה ישירה אינה מוציאה ידי חובה, אם כי רבנים ישראליים אחרים מתירים).
 
ממדי הפגיעה של הווירוס באיראן הם בין הגדולים ביותר מחוץ לסין. לעת עתה עומד מספר החולים הידועים על כ־5,800 (ובזמן כתיבת שורות אלו הולך המספר ועולה). נוסף על כך מספר זה אינו כולל את החולים בבירה טהראן ובמחוז גילאן.
 
כבר בחודש פברואר פרסמה ערב הסעודית הגבלות על הכניסה למכה לעולים לרגל שלא במועד החג' (עמרה). בראשית מרס פורסם שתפילות במסגדי מכה ומדינה יתקיימו במבנים עצמם, ולא בחצרות, וכן שהמתחמים יפתחו בזמני התפילה בלבד. ההגבלות האלה, על התפילה ועל העלייה לרגל, אמורות למנוע התקהלות ומפגשים בין בריאים לנשאי המחלה. סכנה זו גדולה במיוחד לנוכח אחת ממצוות העלייה לרגל – נשיקת האבן השחורה (הכעבה), מצווה שכרוך בה מגע בין מקיימיה.

מדוע דווקא הקורונה?
התנהלות הטיפול בהתפשטות וירוס הקורונה נראית יוצאת דופן לעומת ההתנהלות במקרים קודמים של מחלות מדבקות בממדי מגפה. בהתפרצויות הסארס או האבולה לא יצאו הודעות גורפות שכאלה. עם התפרצות האבולה בשנת 2019, למשל, יצאה הודעה שאסרה על עולים לרגל מקונגו להגיע לחג', ובהתפרצות הסארס בשנת 2003, אסרה ערב הסעודית על כניסתם של תיירים משש מדינות שהתגלו בהם מוקדים של המגפה. בהתפרצות נוספת של וירוס ממשפחת הסארס, בשנת 2013, פרסמה ערב הסעודית הודעה המבקשת מאנשים הנמנים עם קטגוריות מסוימות (נשים בהיריון, ילדים וקשישים), שלא להגיע, אם כי לא פורסמו הנחיות כיצד הבקשה תיבדק או תיאכף, ומכל מקום, לא הוכרז סגירת שערי מכה לעולים לרגל שאינם תושבי הממלכה.
 
התבוננות במגפות בתקופות מוקדמות יותר, כמו התפרצויות של הכולרה בסוף המאה ה־19, מראה שמעולם לא ננקטו צעדים חריפים כל כך. למעשה, ככל שמתבוננים אחורה בזמן, נראה שהנחת המוצא הייתה שקדושתן של העיר ושל הכעבה מגנה על המקום ועל המבקרים בו. משפט ששב וחזר במקורות הכתובים הוא: "אין מגפה במכה" (לא טאעון ולא ובאא' פי מכה). משפט זה אין פירושו שלא הכירו באפשרות ההדבקה, אומנם רופאים ומלומדים היו חלוקים בדעתם בדבר הגורמים למחלות, אך הרעיון שמחלה יכולה לעבור מאדם לאדם, או שיש להימנע מלהגיע למקומות נגועים במחלה, היה מוכר וידוע כבר בתקופות מוקדמות מאוד ומופיע במסורות המיוחסות לנביא מוחמד. לעומת זאת, היום עמדתה של ערב הסעודית בכל אמור לתפילה ולכניסה למקומות קדושים מסבירה ומצדיקה הטלת מגבלות דומות במדינות אחרות.
 
אם כך, מה השתנה? מדוע עוררה הקורונה דווקא תגובה חריפה ונחרצת כל כך?
 
ייתכן שהתשובה לכך איננה נוגעת רק למדיניותם של מוסדות הבריאות הבין־לאומיים, אלא למעגלים רחבים יותר ולמידת ההכרה בסמכותו של ארגון הבריאות העולמי. למשל, שר החוץ הסעודי הצהיר ש"ערב הסעודית מחדשת את מחויבותה ואת תמיכתה בכל האמצעים הבין־לאומיים המיועדים להגביל את התפשטות הווירוס". במילים אחרות, ערב הסעודית מיישרת קו עם התנהלות של הקהילה הבין־לאומית.
 
לעומת זאת, מההודעות שאיראן מפרסמת עולה טון אחר. ההודעות מאיראן אינן מזכירות סמכויות בין־לאומיות, ואיראן אף אינה מפרסמת נתונים מלאים על אודות מספר הנדבקים בווירוס הקורונה ואת מספר המתים מהמחלה בשטחה. עד כה הערים קום ומשהאד, שבהן מוקדי עלייה לרגל חשובים לשיעה, אינן סגורות למבקרים. אכן ישנן הגבלות על נסיעה בדרכים, אך אין סגר על הערים, והצעדים הננקטים להגנה על המבקרים – חלקיים ביותר. ייתכן שעמדות מקובלות בציבור ובקרב אנשי דת, שלפיהן קדושתה של העיר והמסגדים שבה יגנו על המבקרים מפני הדבקה, הן העומדות בבסיס היחס למרכזים דתיים באיראן. זאת ועוד, מפקד משמרות המהפכה הגנרל חסיין סלאמי רמז שווירוס הקורנה הוא חלק ממזימה אמריקאית לפגוע באיראן ובאזרחיה.
 
נראה אפוא שהכרעות בריאותיות, כמו הכרעות דתיות, הן חלק משיח פוליטי רחב, המוּנע, בין השאר, מנאמנויות וממחויבויות בזירה הפנים־אסלאמית ובזירה הבין־לאומית.

 
המחברת מבקשת להודות לד"ר חיים ניסים ולאלה אפק, עמיתת הפורום, על המידע הרב שתרמו למאמר.
מאמרים נוספים