מאמרים

מאמר
נסראללה. צילום: רויטרס
05.12.2019

בחמאס צריכים לאמץ את שיקול הדעת של חזבאללה

השיח המתלהם כלפי ישראל מצד מנהיגי ערב הזיק לערבים לא אחת. חזבאללה לא נופל בפח הזה, וזוכה להערכה גם מצד ישראל משום שהוא מודע לא רק לכוחו אלא גם לחולשותיו. חמאס צריכה להפסיק להתרברב ולהפגין קצת צניעות
אסעד אבו ח'ליל, פרופסור למדעי המדינה, סקר בטורו השבועי הקבוע באל־אח'באר הלבנוני את שיח המאבק בישראל מאז הנכבה ועד ימינו וטוען כי השיח הזה סובל מאמוציונליות יתרה, המתבטאת באיומים גרנדיוזיים וחסרי כל בסיס כלפי ישראל מחד גיסא ובביטויי כאב סוחטי דמעות על תבוסות הערבים מאידך גיסא. לדברי אבו ח'ליל, על השיח להיות רציני ורציונלי יותר, שכן יש לו השלכות על מאזן האיומים מול ישראל ועל מהלכים צבאיים ופוליטיים במאבק איתה.
 
הרקע לטור, שהתפרסם ביולי 2019, הוא ריאיון עם נסראללה שנערך שבוע קודם לכן ברשת אל־מנאר. בריאיון הראה נסראללה פעם נוספת איך צריכה להיראות לוחמה פסיכולוגית נגד ישראל: הוא גילה ידע מעמיק והיכרות עם האויב, התייחס באופן שקול ליכולות של חזבאללה והשמיע איומים התואמים אותם. גישה שקולה ומחושבת זו, המאפיינת לטענתו של אבו ח'ליל את התנהלות חזבאללה, אף מנחילה לארגון הצלחות בשטח כאשר הוא מצליח לממש את איומיו וגם להפתיע את ישראל.
 
את השיח השקול והמחושב הזה מעמיד אבו ח'ליל כמודל רצוי, בניגוד לשיח האמוציונלי ששימש ומשמש רבים ממנהיגי מדינות ערב מול ישראל מיום הקמתה. הוא פותח את סקירתו בשנים שלאחר 48', בתקופה שבה שיח המאבק בישראל עסק בעיקר בהדי הנכבה, שמנהיגי מדינות ערב באותה תקופה היטיבו לבכות אך לא שינו את תוצאותיה. בד בבד התאפיין השיח הזה כמעט מראשיתו בהטחת איומים מוגזמים ולא ישימים כלפי ישראל, והדבר הפך אותו לדמגוגי ונבוב. אבו ח'ליל מציין לדוגמה את אחמד שוקיירי (מנהיגו הראשון של אש"ף), שנהג להפנות כלפי ישראל איומים קשים אך חסרי כל בסיס אגב התפארות ביכולותיהם ובכוחם של הערבים ופיזור הבטחות בדבר הניצחון הגדול שבפתח. גישה זו של שוקיירי ומנהיגים נוספים השלתה את הציבור הערבי, וכפועל יוצא מכך תרמה לאווירת הייאוש שלאחר התבוסה ב־67', שהרי כגודל ההבטחות והאיומים כך היה גודל האכזבה מהמפלה.
 
אולם היו יוצאי דופן מעטים, טוען אבו ח'ליל. בראשם הוא מציין את נאצר, שלא נגרר לשיח המתלהם ולא נהג להשמיע איומים גרנדיוזיים חסרי שחר; לא התפאר בכוח צבאי שלא היה ברשותו; ולא יצא בהצהרות נמהרות בדבר שחרורה המיידי של פלסטין, בניגוד למנהיגים של משטרי הבעת' השונים ולאחמד שוקיירי (למעשה, נאצר דווקא הצהיר בפומבי כמה פעמים שצבאו עדיין איננו מוכן לעימות עם ישראל). נאצר נהג כך אף שהדבר עלה לו בזלזול מצד משטרי הבעת' משמאל וגם מצד ירדן, מדינות המפרץ וסעודיה ה"ריאקציוניות".
 
מכתיבתו של אבו ח'ליל ניכר שהוא נוטה חסד רב לשיקול דעתו של נאצר ולשיח שהוביל. הוא מגלה יחס סלחני למדי ביחס לאיומיו המתלהמים בשבועות שקדמו למלחמת 67', וטוען כי נאצר נכנע אז ללחצים הבלתי אנושיים שהופעלו עליו בשל התקוות האדירות שתלו בו. לעומת זאת, אבו ח'ליל מבקר בלשון קשה את מתנגדיו של נאצר, ובראשם סעודיה ומדינות המפרץ. הוא טוען כי אלה עשו כל שלאל ידם כדי להחליש את מעמדו הציבורי של נאצר בעבר ושל נסראללה בהווה כדי למגר כל גורם שקורא להתנגדות אקטיבית בישראל, וכעת הן אף צועדות לכיוון נורמליזציה עם ישראל. במקום ליטול חלק בשיח המאבק בישראל, טוען אבו ח'ליל, מוסיפות מדינות אלו חטא על פשע: הן העצימו דרך כלי התקשורת שלהן את תחושות הייאוש במדינות ערב לאחר תבוסת 67', למשל, וכיום הן תולות דווקא בחזבאללה – ולא בישראל – את האשם בכל סבב לחימה, ומבקרות אותו בעת רגיעה.
 
אבו ח'ליל מדגיש שהשיח סביב ישראל לאורך השנים היה יעד ומטרה בפני עצמו בעיני מנהיגי מדינות ערב, ולכן צריך להשתמש בו ביתר יעילות ורצינות במסגרת המאבק בישראל; מה גם שישראל מיום היווסדה קשובה מאוד לכל התבטאות מהצד הערבי, ועטה על כל פליטת פה שיכולה לשרת את צרכיה בתחום התעמולה או להצדיק פתיחה במלחמה.
 
כדי להמחיש זאת הוא מראה כיצד התבטאויות אמוציונליות ומתלהמות מצד מנהיגי ערב הביאו לא פעם להתפתחויות לא רצויות עבור הערבים: ערפאת השמיע איומים (שלא תאמו את המצב בשטח) בדבר מוכנות השיא של הפלסטינים בלבנון לכל פלישה ישראלית, והובס כשישראל אכן פלשה ללבנון והפלסטינים נסוגו בבושת פנים; כך קרה גם לסדאם חוסיין, שהתפאר באמצעי לחימה שלא היו ברשותו והביא לאסונו; כך קרה גם לנאצר, שבשבועות שקדמו למלחמת 67' נכנע גם הוא לדפוסי השיח האמוציונלי והמתלהם והשמיע איומים מוגזמים בדבר מלחמה כוללת והשמדת ישראל, ולבסוף נחל תבוסה בשדה הקרב.
 
לעומתם, אבו ח'ליל משבח את נסראללה על השיח השקול והמדוד שהוא מוביל, שיח המשקף ידע מעמיק ויסודי על ישראל, על יכולותיה הצבאיות ועל ההתרחשויות הפוליטיות בה. כתוצאה מהיסודיות הזאת, גם האיומים שמשמיע נסראללה כלפי ישראל משקפים במדויק את יכולות חזבאללה ואינם מפריזים בהן. נסראללה דווקא נוטה לא לחשוף את כל יכולותיו, וכך שומר גם על גורם ההפתעה. בשל כך, סבור אבו ח'ליל, חזבאללה נוחל הצלחות נאות במערכה מול ישראל – יותר משנחלו נאצר או הארגונים הפלסטיניים – ומיוחסת לו אמינות רבה מצד הערבים ומצד אויביו כאחד.
 
בעיני אבו ח'ליל, את השיח המדוד והשקול הזה ראוי לפלסטינים לאמץ. הוא ממליץ לחמאס להניח לשיח המתלהם ורווי האיומים הגרנדיוזיים וחסרי השחר "להרעיד את האדמה" מתחת לרגלי הציונים, ולעבור לשיח מחושב ורציני יותר, שייצר מערך איומים ברור יותר מול ישראל ויקנה לחמאס אמינות רבה יותר, ולעיתים גם כושר הפתעה.

בשיתוף עם מאמרים נוספים