המזרח התיכון ומעבר לו

מאמר
אסדת הגז לויתן. (צילום: רויטרס)
19.12.2019

עסקת הגז בין ירדן לישראל: הביקורת הציבורית

ממשלת ירדן מסתירה מהציבור מידע שרלוונטי לו ונוהגת ברכושו כאילו היה רכושה הפרטי. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בעסקת הגז הטבעי בין ירדן לבין ישראל. אלה הם נימוקיהם המפורטים של מתנגדי העסקה בממלכה
את התופעה שבה נאבקים הישאם אל־בוסתאני, סופר ואקטיביסט ירדני, וחבריו לקמפיין "גז מהאויב הוא כיבוש" – קמפיין לביטול עסקת הגז הטבעי שנחתמה בין ירדן לישראל בשנים האחרונות, מסמלות יותר מכול שורות אלו:
"לידיעתכם, לא ניתן לספק לכם עותק של מזכר ההבנות הנזכר לעיל. על מסמך זה חלים סעיפי חוק ההגנה על מסמכים רגישים, אשר מתוקפם, חשיפתם של כל מסמך או ידיעה מטעם אי זה משני צידי ההסכם אסורה".
 
שורות אלו לקוחות מתוך תשובתו של מנכ"ל משרד האנרגיה בירדן על בקשתו של אחד מפעילי הקמפיין לעיין בעותק של מזכר ההבנות שהיווה טיוטה ראשונית להסכם הגז. הן ממחישות את האופן שבו ממשלת ירדן מסתירה מהציבור מידע שרלוונטי לו ונוהגת ברכושו כאילו היה רכושה הפרטי. מאמר של אל־בוסתאני שהתפרסם באתר הליברלי חיבר (7iber), מאיר את התפיסה הפוליטית שעומדת לדעת אל־בוסתאני מאחורי התנהגות זו של ממשלת ירדן, ומפרט כיצד היא באה לידי ביטוי.
 
אל־בוסתאני מקדים ומציג את הסכם הגז ואת משמעויותיו: ההסכם נחתם בספטמבר 2016 בהמשך למזכר ההבנות שנחתם בספטמבר 2014 בין חברת החשמל הירדנית (תאגיד בבעלות ממשלתית) לבין נציגות חברות האנרגיה "דלק" ו"רציו" הישראליות ו"נובל אנרג'י" האמריקאית, שותפות במאגר הגז הטבעי "לוויתן" שלחופי ישראל. לפי ההסכם, ירדן תייבא מהמאגר במשך 15 שנים גז טבעי בשווי עשרה מיליארד דולר שיהווה ארבעים אחוז מתצרוכת האנרגיה שלה.
 
בעיני אל־בוסתאני, הסכם זה פסול מיסודו: הוא ייצור תלות ירדנית אסטרטגית בישראל בתחום האנרגיה, יעביר כספים רבים של משלמי המיסים הירדנים אל מה שהוא מכנה "הטרור הציוני בפלסטין" וימנע את ההשקעה של אותם כספים במקורות אנרגיה ירדניים עצמאיים ובפרויקטים שייצרו מקומות עבודה, שעשויים להקל את בעיית האבטלה בירדן. מסיבות אלו, קיימת בציבור הירדני התנגדות רבה להסכם והוא עומד על סדר היום הציבורי. הממשלה מצידה עושה כל שביכולתה כדי להצניע את העיסוק בו ולהסתיר אותו, כפי שהופיע בציטוט שהובא לעיל.
 
את חלקו הראשון של המאמר מייחד אל־בוסתאני לניתוח הרעיונות שלאורם משטרים במדינות ערב מרשים לעצמם להסתיר מהציבור מידע רלוונטי. ראשית, הם משקרים וטוענים שלמידע שנמצא בידם יש משמעויות לביטחון המדינה. חשיפתו, לפיכך, עשויה לסכן את המדינה, שמוצגת בידי השליטים כנתונה באופן תמידי במצב חירום ביטחוני. אלא שמצג שווא זה הוא כסות לתפיסה עמוקה שרווחת בקרב שליטים ערבים שהמדינה ואזרחיה הם רכושם הפרטי של השליטים ושאת ענייני הפרט יש לנהל מתוך סודיות. יתר על כן, טוען אל־בוסתאני, בעולם הערבי רווחת התפיסה שהשליט אינו רק מנהיג פוליטי, אלא גם דמות סמלית וסמכותית של אב האומה, מפקדה והמורה הרוחני שלה. דימויים אלו אינם מאפשרים לייחס לציבור הנשלט יכולת שיקול דעת וקבלת החלטות. בהתאם לכך, השליטים אינם רואים לעצמם חובה לספק לציבור את המידע הדרוש לו לשם כך.
 
תפיסות אלו מתבטאת באופן החריף ביותר, לדעת אל־בוסתאני, בחוקה הירדנית. הוא טוען כי "סמכויות החקיקה, הביצוע, השיפוט ופרשנות החוקה, נתונות כולן ביד המלך בתיווך מנגנונים שונים". החוק בירדן אוסר גם למתוח ביקורת על המלך, והצעת תיקונים עקרוניים לחוקה נחשבת לביקורת אישית על המלך. מכאן שמכוח החוקה, המלך חסין מביקורת, פטור ממתן דין וחשבון ומוגן מכל ערעור על סמכותו. הכוח והסמכות הטוטליים הללו מואצלים ממלך ירדן עצמו אל מנגנוני השליטה שלו, ועל כן החלטתם להסתיר מעיני הציבור מסמכים מדיניים-כלכליים אסטרטגיים נובעת מאותה תפיסה של המדינה כרכוש פרטי.
 
לפני שהוא פונה להציג את האופן שבו הגישות הללו באו לידי ביטוי בסוגיית הסכם הגז, אל־בוסתאני מציע ניתוח נוסף לרעיון שבשמו המדינה מסתירה מידע מאזרחיה: כשהמדינה שוללת מהאזרחים מידע, היא מונעת מהם את הבסיס למעורבות פוליטית. תהליך זה משתקף בתודעתם של האזרחים שעה שהם חשים שמנגנוני השלטון זרים להם עד כדי תפיסה של שני עולמות שמתקיימים במקביל: האזרחי היומיומי מזה והשלטוני מזה. כך מצטיירים המשטרים כמצג של שלטון כל־יודע, אינסופי, על־היסטורי וכמו־אלוהי. בהיותו כזה, אין טעם לערער עליו, אלא רק לקבל את מרותו המוחלטת.
 
לאור התפיסות הללו, מתבררות ההצדקות של ממשלת ירדן להסתרת הסכם הגז עם ישראל. אולם, לפני שאל־בוסתאני מתאר בפירוט את האופן שבו היא עשתה זאת, הוא שב ומזכיר את משמעותו האסטרטגית, הביטחונית והכלכלית של ההסכם ואת העובדה שהוא פוגע ב"סטנדרטים המוסריים של עם שמסרב לנורמליזציה עם ישראל – ישות קולוניאליסטית, מתנחלת, תוקפנית וגזלנית – ולטרור שהיא מפעילה" עוד מאז חתימת הסכם השלום ב־1994.
 
לאחר מכן, נכנס אל־בוסתאני לפרטים. ההודעה על חתימת מזכר ההבנות ב־2014, שפורסמה בידי סוכנות הידיעות הירדנית הרשמית פטרה הייתה צנועה. למרות זאת, הקמפיין העממי לביטול ההסכם הצליח להביא את העניין אל סדר היום הציבורי, והפרלמנט דאז קיים דיון עקרוני בנושא ודרש ברוב קולות את ביטול ההסכם. הממשלה מצידה סירבה לפרסם את מזכר ההבנות, להביא עותק ממנו לעיון הפרלמנט או אף לחשוף את פרטיו.
 
באופן דומה, גם דבר חתימת ההסכם עצמו בספטמבר 2016 זכה לפרסום מועט ככל הניתן. נוסף על כך, ההשפעה שהייתה יכולה להיות לחתימת ההסכם על דעת הקהל עומעמה שכן הדבר התבצע בחסות מצב של ואקום פוליטי: הפרלמנט שכיהן באותה עת פוזר כמה חודשים לפני כן, וצו מלכותי על השבעתו של הפרלמנט החדש הונפק רק ביום שלאחר חתימת ההסכם. גם הממשלה שכיהנה באותה עת התפטרה יום לפני חתימת ההסכם, ואחרת הורכבה רק יומיים לאחר החתימה.
 
מלבד הצנעת המידע על ההסכם, אחד האמצעים שבהם השתמשה הממשלה כדי להסתיר מהציבור ומנבחריו את ההסכם, הוא סחבת ביורוקרטית. כך למשל, קמפיין הלחץ הציבורי הפרלמנטארי נגד ההסכם אומנם גרם לממשלה במרץ 2017 להעביר ליו"ר הפרלמנט וליו"ר ועדת האנרגיה בו עותק של חוזה העסקה. אולם, בתואנה של הצורך לתרגם את ההסכם מאנגלית לערבית – הוא נעלם שוב למשך שנתיים. לאחר מכן, חברי הפרלמנט זכו לגישה להסכם רק למשך ישיבה פרלמנטארית קצרה בינואר 2019, ללא אפשרות אמיתית לעיין בו או לחשוף אותו לעיני הציבור.
 
למרות זאת, כמה חודשים לאחר מכן, שוב דרש הפרלמנט מהממשלה לבטל את ההסכם. הממשלה סירבה בתואנה שעליה לברר מול בית המשפט לענייני חוקה אם הפרלמנט בכלל רשאי לעיין בפרטי ההסכם ולקבל על בסיסם החלטות. זאת, לדעת אל־בוסתאני, כדי לקנות לה זמן, שכן את הפנייה לבית המשפט לענייני חוקה היא לא ביצעה אלא ארבעה חודשים לאחר מכן. ראיה נוספת לכך שפנייה זו נועדה למשוך זמן רואה אל־בוסתאני בעובדה שהפנייה חסרת יסוד משפטי, לדעתו, שכן לפי החוקה כל הסכם שיש בו כדי להוציא כסף מתקציב המדינה או לפגוע בזכויותיהם של אזרחי ירדן מחייב את אישור הפרלמנט. כך או כך, מי שהסיר ביולי 2019 את מעטה הסודיות מההסכם אחת ולתמיד הוא חבר הפרלמנט סאלח אל־ערמוטי, שהפיץ בתקשורת את נוסח ההסכם בערבית לאחר שהודלף אליו ממקור עלום.
 
חסימת הגישה למידע אינה מפריעה לממשלה לטעון לשקיפות ולליברליות. כך למשל, חוקר בתחום המשפט שביקש לקבל עותק של הסכם הגז ב־2017, חודשים לאחר חתימתו, נתקל בסירוב חתום בידי שר האנרגיה, בנימוק שההסכם מוגדר כחומר סודי לפי הקריטריונים של חוק שמכונה "חוק זכות הציבור לדעת". משאותו חוקר הגיש ערעור על ההחלטה ל"מועצת המודיעין", ועדה ממשלתית שאמונה על חשיפת מידע מסווג לציבור, הערעור נדחה, מפני שההסכם הוגדר כחומר סודי על ידי משרד האנרגיה עצמו.
 
האירוניה שבהסתרת מידע מהציבור מתוקף חוק שנקרא "זכות הציבור לדעת" היא לדעת אל־בוסתאני סימפטום לעובדה שירדן היא מדינה שנוקטת רטוריקה של שקיפות, חירויות ודמוקרטיה אך ורק מן הפה ולחוץ, בעוד שבפועל שליטתה במידע היא מונופוליסטית. לראיה, בדירוג של חופש הגישה למידע של אונסק"ו ושל הבנק העולמי, הגיעה ירדן למקום ה־105 מתוך 111 מדינות שנבחנו. ראיה נוספת נמצאת בכך שלעומת חוק "זכות הציבור לדעת", שממילא רוקן מתוכנו, מונה אל־בוסתאני עוד חמישה חוקים שונים שנועדו דווקא להגביל גישה למידע.
 
אל־בוסתאני מוסיף ומציין כי בירדן לא קיים אף חוק שמסיר את הסודיות מעל מסמכים ממשלתיים בחלוף הזמן. הדבר מבטיח שגרסת הממשלה לאירועי ההיסטוריה תישאר מקור המידע היחיד הזמין שמקורו בירדן. בהתאם לכך, חוקרי היסטוריה ירדנית שמעוניינים בגישה למסמכים רשמיים ואמינים בנוגע לירדן, נאלצים לחפש אותם בארכיונים של ישראל ושל בריטניה. הדבר נכון לא רק לגבי אירועי ההיסטוריה: פעילי הקמפיין נגד הסכם הגז נאלצו לשאוב מידע ממקורות מחוץ לירדן, בעיקר הצהרות עסקיות של החברות המעורבות בהסכם ופרסומים בעיתונות הכלכלית הישראלית והאמריקאית.
 
בולט בין מקורות המידע הללו הוא אתר גלובס בשפה האנגלית: הסיקור שהוא העניק להסכם הגז שימש את פעילי הקמפיין כמקור מידע עיקרי. בתגובה לכך, ממשלת ירדן חסמה את הגישה לאתר בשטחי המדינה לכמה שנים. דוגמה זו מביאה את אל־בוסתאני לעסוק בשדה אחר של צעדים שנוקטת הממשלה בירדן כדי להסתיר את הסכם הגז מהציבור הירדני: לא הימנעות מפרסום המידע שמצוי ברשותה, אלא פעולה אקטיבית למען יצירת תמונה כוזבת בנוגע להסכם.
 
בהקשר זה, אל־בוסתאני מאיר על המנגנונים ששימשו את ממשלת ירדן כדי להטעות את הציבור: תחילה, הימנעות משימוש מפורש במילה "ישראל" לתיאור השותפה להסכם. במקום זאת, פרסומים ירדניים רשמיים תיארו את הגז הישראלי באחד משני ביטויים: "הגז של נובל אנרג'י" או "הגז מאגן הים התיכון". ההסכם, לשיטת אותם פרסומים, נחתם עם חברת נובל אנרג'י. לדברי אל־בוסתאני גם כאן מדובר בשקר שכן ההסכם נחתם עם חברת NBL Jordan Marketing Limited, שנובל היא רק אחת מבעליה. היתר, שגם מחזיקות בחלק הארי של החברה, הן השותפות הישראליות בשדה לוויתן - דלק ורציו.
 
כמו כן, אותה חברת NBL רשומה באיי קיימן, מדינת איים זעירה שמשמשת מקלט מס. חוקי הסודיות בה רומזים, לדעת אל־בוסתאני, שבעסקת גז זו מעורבים גם שותפים שהוסתרו כליל מהציבור הירדני, ואל־בוסתאני מעלה חשד לשחיתות. אל־בוסתאני לא מציין מה טיבה של אותה שחיתות. למעשה, זו הפעם היחידה במאמרו שהוא בכלל רומז לסיבה כלשהי לחתימתה של ממשלת ירדן על הסכם לא כלכלי, לא מוסרי, לא פופולארי ובנוסף לכול - שגוי מבחינה אסטרטגית.
 
אל־בוסתאני מזכיר שזו לא הפעם הראשונה שממשלת ירדן מפיצה מידע כוזב כדי להסתיר מאזרחיה את האמת. אחת הדוגמאות שהוא מביא היא ניסיון ההתנקשות של המוסד בח'אלד משעל על אדמת ירדן בשנת 1994, אז גרסת שר התקשורת הירדני הייתה שמדובר בקטטה בין תיירים למאבטחיו של משעל. תעשיית הטעיה זו ממומנת מכספי משלם המיסים הירדני, אשר מחויב לפי חוק לממן את תחנת הרדיו ואת ערוץ הטלוויזיה הרשמיים בירדן, שאל־בוסתאני מכנה "שני כלים של תעמולה טהורה של הרשויות". כלי תעמולה אחר, חדש, שאל־בוסתאני מתייחס אליו, הוא אתר שהקימה ממשלת ירדן בשנת 2018 - "זכותך לדעת" שמו, אשר שם לו למטרה "להפריך את דברי ההכפשה כלפי מוסדות המדינה שמתפרסמים ברשתות החברתיות ולהדגיש את ההישגים הלאומיים". בפועל, סבור אל־בוסתאני, שמדובר באתר יחסי ציבור ממשלתי. את דבר הסכם הגז, לדוגמה, אתר זה לא פרסם כלל.
 
כדי לחתום את מאמרו, שב אל־בוסתאני ומדגיש את החשיבות של חופש המידע: אספקת מידע ומסמכים לציבור תורמת למעורבות ציבורית בפוליטיקה ומחזירה את הפוליטיקה ואת המרחב הציבורי מידי השלטונות אל העם. זו הסיבה שמשטרים אוטוקרטיים ודכאניים, שטענתם לדמוקרטיה היא רק מס שפתיים – אל־בוסתאני סבור שגם הממשל האמריקאי עונה להגדרה זו – נאבקים בלהט במי שמנסה לחשוף מידע על אודותיהם.
 
לאור כל זאת, אל־בוסתאני מזכיר שקמפיין "גז מהאויב הוא כיבוש" שואף לבטל את הסכם הגז ולעשות זאת כשהוא מספק לציבור מידע שהוצלב מנתונים מהימנים וממקורות כמו מרכזי מחקר, אמצעי תקשורת בין־לאומיים ופרסומים עסקיים בנוגע להסכם. כך הקמפיין עיגן בעובדות את התנגדותו להסכם מחד גיסא, ומאידך גיסא הוכיח שהסודיות ו"המשמעות הקריטית לביטחון המדינה" שאפפו את עסקת הגז, אינן אלא כסות לדברים אפלים, שבבסיסם עומד "רצונן של הרשויות בירדן להשקיע את כספי משלם המיסים הירדני בתמיכה בטרור הציוני ובכלכלתו, במקום בצמיחתה של ירדן הענייה, מוכת האבטלה והחובות".

בחזרה לפרויקט אופק »»
מאמרים נוספים