אופק
מאמר
ציור קיר של המשורר מוחמד דרוויש (צילום מתוך ויקיפדיה)
27.10.2020

המשכילים הערבים משננים את המנטרה "לא לנורמליזציה" ולכן חדלו להיות רלוונטיים

מוסדות התרבות שנשאו את דגלה של הסוגיה הפלסטינית התנוונו, כך שאין כיום דור חדש של כותבים וחוקרים ואין יצירה אמנותית משמעותית בנושא זה, בין שמדובר בספרות, בכתיבה תקשורתית או במוסדות מחקר. מדוע הצטמצמה תרומתם של המשכילים הערבים למאבק הפלסטיני?
בספטמבר התפרסם ביומון הפאן־ערבי אל־קודס אל־ערבי מאמר מאת מוחמד סאמי אל־כיאל, כותב סורי המתגורר בברלין. במאמר, שכותרתו "הסיסמה 'לא לנורמליזציה' והתנוונות השיח התרבותי על הבעיה הפלסטינית", מנסה אל־כיאל לבדוק מדוע הצטמצמה תרומתם של המשכילים למאבק הפלסטיני עד כי נדמה כי כל שנותר ממנו הוא הסיסמה "לא לנורמליזציה".
 
לדברי אל־כיאל, "ייתכנו סיבות רבות לשינוי שחל בתפקידם של המשכילים. בין החשובות שבהן ניתן למנות את השינוי הפוליטי וההיסטורי שהתחולל בבעיה הפלסטינית עצמה כשתם עידן תנועות השחרור הלאומי. בעבר, ניתן היה לקשור את הסוגיה הפלסטינית בתנועה גלובלית לשחרור עמי העולם השלישי מהקולוניאליזם ומהאימפריאליזם, ואילו כיום, סוגיה זאת היא מרכיב מדיני ואסטרטגי אחד בסכסוך אזורי שלא ניתן לגזור ממנו תביעה אוניברסאלית לחירות. למדינות ולכוחות המדיניים הקשורים בסוגיה הפלסטינית כבר אין עניין מיוחד בפיתוח מסגרת תרבותית מובנית סביבה".
 
אל־כיאל מסביר שהבעיה הפלסטינית "לא השתלבה בקלות" עם השינויים שבאו בעקבות האביב הערבי. אף שחלק מהמוחים, במיוחד מתוניסיה, הביעו את תמיכתם בפלסטין, הבעיה הפלסטינית לא זכתה לעניין רב מצד תנועות המחאה. כמו כן, במקרים רבים, מנהיגי מהפכות הנגד הציגו את המחאה כלא לגיטימית והשתמשו בה כדי לדכא את המוחים. כך, טוען אל־כיאל, הגענו למצב שבו אין בנמצא שיח קוהרנטי ונוכח דיו הקושר את הבעיה הפלסטינית לסוגיות של דמוקרטיה, חירות הפרט וזכויות סוציאליות שהעלו המהפכות הערביות.
 
הכותב מסביר כי מוסדות התרבות שנשאו את דגלה של הסוגיה הפלסטינית התנוונו, כך שאין כיום דור חדש של כותבים וחוקרים ואין יצירה אמנותית משמעותית בנושא זה, בין שמדובר בספרות, בכתיבה תקשורתית או במוסדות מחקר. במילים אחרות, אומר אל־כיאל, "הסוגיה איבדה את התשתית התרבותית שלה", ומשום כך, הסיסמה "לא לנורמליזציה", הקשורה במחויבות מוסרית ולאומית, מושמעת בסביבה של עוני תרבותי ושל עמימות מדינית.
 
אל־כיאל מתאר את עלייתה של הסוגיה הפלסטינית על סדר היום העולמי במאה ה־20, החל בהתמוטטות האימפריה העות'מאנית, עבור במאבק בשלטון הבריטי, "שעורר גל של סולידאריות ערבית ומוסלמית בקנה מידה גדול", בנכבה ובמאבק המזוין. לדבריו, הופעתו של אש"ף על בימת ההיסטוריה הייתה חשובה מבחינה זו שכך החל תהליך קבלת החלטות פלסטיני עצמאי, שאינו תלוי במדינות ערב ובצבאותיהן. לכל זאת נלוותה פעילות תרבותית ענפה שיצרה סמלים לאומיים פלסטיניים. יתרה מזאת, כותב אל־כיאל, "נוכחותם של הפלסטינים כעם, כבעלי ארגונים מהפכניים, שירים, משוררים ולוחמים המוכנים להקריב את נפשם, חוללה זעזוע מבורך בתרבות הערבית בכללותה." דמותו של הלוחם הפלסטיני הפכה לאייקון תרבותי "נוכח ומעורר השראה", בייחוד בשנות השבעים.
 
השפעתו של המאבק הפלסטיני, מסביר אל־כיאל, חרגה מההתנגדות לישראל ולציונות, וקמו יוזמות מדיניות ותרבותיות שונות לעיון מחודש בסוגיה הפלסטינית, שחלקן אף מרדו באש"ף. אל־כיאל גורס כי "אין זה משנה אם הסוגיה הפלסטינית עוסקת בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, שחרור האדמה הכבושה או השמדת הישות הגזענית והמתנחלית. אף סוגיה, צודקת ככל שתיראה לאלו התומכים בה, אינה יכולה להיתפס כצודקת מבחינת חברתית, אלא אם תשתית את צדקתה על בסיס מדיני ותרבותי."
 
בין הסיבות לדעיכת העניין במאבק הפלסטיני, מונה אל־כיאל את התנוונותן של תנועות השחרור הלאומי ושל השמאל המזוין ברמה העולמית ואת תחימת המאבק בשטחים הפלסטיניים בעקבות הסכמי אוסלו. הוא טוען שהיחלשות אש"ף, מותו של יאסר ערפאת והסכסוך "חסר התועלת" בין פתח וחמאס, הביאו כיליון על הסוגיה הפלסטינית כפי שהיכרנו אותה. קמו לה סוכנים חדשים שהרחיקו אותה מהמושגים המדיניים המודרניים של עם וחירות, וקשרו אותה שוב בעקרונות הבלתי משתנים (סוגיית הפליטים, ירושלים ועוד). העניין הפלסטיני "הפך לתזכורת לכך שיש לשמור על כבוד האומה ועוצמתה, ולא מהפכה שמטרתה לשבור את קפאונה של האומה, שאינו מנחיל לה דבר זולת פיגור ותבוסות".
 
כך, מסביר אל־כיאל, נוצר מצב שבו הקריאה "לא לנורמליזציה" אינה נשענת על ערכים או על מדיניות שמבהירים מה היא דוחה ומגנה. היא הופכת ללא יותר מטאבו על רקע חברתי ותרבותי. כך גם לא יקום דור חדש של הוגים ושל אומנים, והמתנגדים לנורמליזציה "הופכים לחסרי ביקורת עצמית ולבעלי שיח מתנשא על האחרים, כפי שקורה עם כל רעיון המבוסס על תפיסה מופשטת של המוסר."
 
כהוכחה לטענתו, מביא הכותב כדוגמה את התומכים החדשים בעניין הפלסטיני במערב. לדבריו, אלה מתעבים את ישראל כמדינה קולוניאליסטית מודרנית, ובה בעת אינם משתמשים במושג "העם הפלסטיני", הנראה להם מודרני גם הוא. הם מתייחסים אל הפלסטינים כאל "התושבים המקוריים" של הארץ. לדעתו, הם מנסים להיטהר מהחטא הקולוניאלי הקדמון של האדם הלבן – אך גם זו עמדה מוסרית מתנשאת ודומה לעמדתם של רבים מהערבים המתנגדים לנורמליזציה. לפיכך, גם עמדה זו אינה עתידה לייצר מושגים חדשים, בהיותה ביטוי של נרקיסיזם מוסרי ומדיני.
 
אל־כיאל קובע כי בעידן של מאבקים על זכויות להט"בים, נשים ומיעוטים; של ביקורת על הדמוקרטיה הייצוגית ושל התפרקות המושגים "מולדת" ו־"אומה", טענות בדבר "זכות שאינה מתה" הן מנותקות לחלוטין מסביבתן. הוא מסכם: "ייתכן שהיה זה מועיל יותר לו תומכי העניין הפלסטיני המודרניים היו משקיעים מאמץ רב יותר בשבירת דפוסי החשיבה שלהם. מוטב היה שיפתחו שיח חדש שאינו מסתפק בקביעה מה מקודש ומה טמא, ומה מותר לזולתם לעשות או לחשוב. סוגיית פלסטין יכולה לשוב ולהיות מאבק לחירות ועניין ערבי. הדבר מחייב, בראש ובראשונה, למנוע ממנה להפוך לטאבו דכאני ומושרש."
 
הבחנותיו של אל־כיאל מעניינות ואף אמיצות, וניכר שכוונתן להחזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז הבמה הערבית והמערבית. בשיחה על ספרו החדש "פני השטח," סיפר העיתונאי אוהד חמו שהדור הצעיר בשטחים רואה בזכויות הלאומיות מושג מיושן ולא אקטואלי בעולם הגלובלי שבו אנו חיים. זאת הסיבה, לדבריו, לכך שהצעירים הפלסטינים אינם פוסלים את רעיון המדינה האחת לישראלים ולפלסטינים. נשאלת השאלה: מה יהא על הסוגיה הפלסטינית בינתיים. הנשיא מחמוד עבאס בן 84 ומנהיג חמאס אסמאעיל הנייה הוא "רק" בן 58. רוב הפוליטיקאים הסובבים אותם מבוגרים גם הם. עם כל הכבוד לחשיבותן ולהשפעתן של המדיה החברתית ושל הגלובליזציה, קשה לדעת כמה זמן ייקח עד שהצעירים הפלסטינים של היום יגיעו לעמדות מפתח שיאפשרו להם לשנות את השיח, את דפוסי החשיבה, ומי יודע, אולי גם את הפתרונות האפשריים לסכסוך עם ישראל.

בשיתוף עם מאמרים נוספים