המזרח התיכון ומעבר לו

ניתוח ופרשנות
סמל האחים המוסלמים במצרים
20.11.2019

האחים המוסלמים במצרים מודים בטעות

לראשונה מודה תנועת האחים המוסלמים במצרים באופן רשמי בטעויות שעשתה ובתרומתן להפיכה הצבאית במצרים ב-2013. האם הקרקע מוכנה לחידוש הדיאלוג בינה לבין הכוחות החילוניים במצרים?
כל הזרמים שנטלו חלק במהפכת ינואר מסכימים שהמשטר הנוכחי במדינה גרוע הרבה יותר, מכל הבחינות, מהמשטר ששרר במצרים טרם המהפכה. הזרמים הללו אינם חדלים מלייחס זה לזה את האחריות לתוצאה העגומה של האירועים. החמורות בהאשמות הן אלה שמטיחים זה בזה הזרמים האסלאמיים והזרמים החילוניים. האסלאמים מאשימים את החילונים בכך שכרתו ברית עם מוסדות ה-deep state כדי להדיח את הנשיא הראשון בתולדות מצרים שנבחר באופן דמוקרטי.
 
החילונים, לעומת זאת, מאשימים את האסלאמים שלא זו בלבד שהדירו את שותפיהם למהפכה – אלו שאפשרו אותה לא פחות מהם – אלא אף עשו בה שימוש כדי להגשים את מטרתם הפוליטית, ולא את המטרה שלשמה התחוללה המהפכה מלכתחילה. בעיניי, כל אחת מהתפיסות הללו לוקות בראייה צרה ובמידה רבה של חוסר בשלות פוליטית.
 
התעקשותם של הזרמים האסלאמיים לדחוף לקיומן של בחירות לפרלמנט ולנשיאות עוד לפני שהמשטר הישן נעקר מן היסוד העלתה את התהייה שמא הם למעשה מנסים להשתמש בקלפיות במקום במהפכה כדי לקבל לגיטימיות. בעצם הטענות הללו היה כדי ליצור קיטוב מסוכן, אשר העמיק את תהום חוסר האמון הפעורה בין הצדדים.
 
אם היו לשני הצדדים בשלות פוליטית כלשהי ומעט ראייה אסטרטגית, הם היו מבינים שהדרך היחידה לשרש את המשטר הישן היא לאחד את כל הכוחות שהשתתפו במהפכת ינואר 2011. בלי אחדות כזאת אי־אפשר לקיים תחרות פוליטית מפלגתית הוגנת, וכך אף צד לא יוכל לבנות את המדינה לפי אמונותיו ומטרותיו. אילו נוהלו בתבונה המורכבויות ואתגרי שלב המעבר, זרמי האסלאם הפוליטי ובפרט תנועת האחים המוסלמים היו נאלצים לעשות הכול כדי לשרש את המשטר הישן ולא לנסות לגרוף תמיכה בקלפי. הכוחות הליברליים, מצידם, היו נאלצים לעשות הכול כדי למצוא מודל של פעולה פוליטית משותפת שתמנע מהמדינה ליפול למלכודת של קיטוב מסוכן.
 
אבל זה לא קרה. תחת זאת, עיוורונם של שני הצדדים יצר בית גידול לבריתות שנועדו להכשיל את יישום המהפכה ולהחזיר את הגלגל לאחור. כאלה הן למשל הברית המוצהרת שבין תנועת האחים המוסלמים לכוחות הסלפים והברית החשאית שבין הזרמים החילוניים לכוחות ה-deep state. אירועי 30 ביוני 2013 לא היו ספונטניים או מקריים; הם היו תוצאה של עמדות ופרשנויות שגויות שהחלו להתגבש עוד לפני הדחתו של מובארכ ב-11 בפברואר 2011, המתינו חודשים ארוכים ולבסוף התפרצו שנתיים לאחר פרוץ המהפכה. כאן יש להזכיר את חילוקי הדעות העמוקים שנתגלעו בין הצדדים בשתי נקודות מכריעות: תקופת המעבר שניהלה המועצה העליונה של הצבא, והתקופה שלאחר ההכרזה על ניצחונו של ד"ר מורסי בבחירות לנשיאות, במאי-יוני 2012.
 
מוקד המחלוקת הראשון הוא תקופת המעבר, שאותה ניהלה המועצה העליונה של הצבא. חילוקי הדעות בו נסובו בין היתר על משאל העם של חודש מרץ 2011 (אחדים אפילו כינו אותו "הפשיטה על הקלפיות"); על אופני הפרקטיקה הפוליטית לאחר עזיבתו של מובארכ (היו שקראו לזנוח את ההפגנות ואת ההתגייסות הציבורית ולהעביר את סמכות ההחלטה מהציבור למוסדות המדינה); על הכרזת החוקה שניסחה המועצה העליונה של הצבא, ואשר כללה ניסוחים שחלקם לא הועמדו להכרעת הציבור במשאל העם; ועל נסיבות פיזור מועצת העם שבועות לפני קיום הבחירות לנשיאות.
 
בתקופה השנייה, שבה עמד מורסי בראשות המדינה, נתגלעו בין היתר מחלוקות לגבי החלטתו של מורסי לכנס שוב את מועצת העם שפוזרה; לגבי אופן הרכבת מועצת החוקה ודרכי הפעולה שלה; לגבי מינויו של הישאם קנדיל לתפקיד ראש הממשלה ומשמעויות המינוי הזה; ולגבי הכרזתו של מורסי בנושא החוקה, והאירועים שהובילו למצור הכוחות האסלאמיים על בית המשפט לענייני חוקה. אין ספק שהצטברותן של המחלוקות הללו יצרה תסיסה מקומית ואזורית ששיאה באירועי 30 ביוני.
 
לנפילת שלטון תנועת האחים המוסלמים קדמו תהליכים אחדים. אליטות מסוימות התנגדו לשלטון הזרם האסלאמי, והצבא ומנגנוני הביטחון צידדו באליטות הללו ואף ניצלו אותן במסגרת המאבק הפוליטי שניטש. כוחות אזוריים נכנסו גם הם לעימות והשפיעו עליו באמצעות מימון תנועות התנגדות לזרם האסלאמי. אבל לא תהליכים אלו לבדם הפילו את השלטון הזה. תפקיד חשוב יותר היה, בעיניי, לתמורה בעמדתו של הרוב הדומם כלפי תנועת האחים המוסלמים. ידוע שלפלח גדול מהציבור לא הייתה התנגדות עקרונית להעניק הזדמנות לשלטון האחים המוסלמים לאחר נפילת מובארכ. חלקים גדולים מהאוכלוסייה הלוא הצביעו למועמדי התנועה בבחירות לפרלמנט ולנשיאות. רק תפקודם של הזרמים האסלאמיים, ובפרט תנועת האחים המוסלמים, הוא שהעמיק את התחושה הציבורית שהם אינם כשירים לשלוט במדינה והוציא רבים לרחובות ב-30 בינואר בדרישה להקדים את הבחירות לנשיאות.
 
לפי העמדה שרווחה עד לא מזמן בקרב מרבית פלגי הזרם האסלאמי, כל מי שנטל חלק באירועי 30 ביוני היה חלק מ"מהפכת נגד" ופעל לפי הוראות כוחות ה-deep state או קיבל כסף ממדינת האמירויות או מסעודיה. אבל תפוצתה של התפיסה הזאת החלה להצטמצם בהדרגה והיא החלה לפנות את מקומה לתפיסות הגיוניות יותר. נראה שהזרמים האסלאמיים חיפשו הזדמנות להביע את עצמם באופן ברור יותר, ומצאו אותה בדמות מותו המפתיע של מורסי. הלשכה הכללית של תנועת האחים המוסלמים פרסמה לאחרונה הודעה בנושא "המציאות החדשה בסוגיה המצרית", כהגדרתה. בסוף ההודעה הופיעו הדברים החשובים הבאים:
 
ערכנו כמה בדיקות פנימיות ובמסגרתן מצאנו כמה שגיאות שביצענו במהלך המהפכה ובמהלך שלטוננו. מצאנו גם כמה שגיאות שביצעו בני בריתנו וגם מתחרינו שהיו שותפים למהפכה. אותן השגיאות והמחלוקות אפשרו את מהפכת הנגד. על כן אנו מכריזים כי תנועת האחים המוסלמים תפריד מעתה בין הפעילות הפוליטית כמכלול ובין התחרות בינה למפלגות אחרות על השלטון. אנו מאמינים שבתחום הפוליטיקה הציבורית – שאלות לאומיות, זכויותיו של העם המצרי וערכי הלאום והאומה – יש לתנועת האחים המוסלמים מרחב פעולה גדול יותר ממה שיש לה בפעילות מפלגתית צרה ובתחרות על השלטון.
 
בשלב זה שלאחר ההפיכה הצבאית נפעל כזרם לאומי בעל רקע אסלאמי, ברובד הציבורי של החיים הפוליטיים. אנו נתמוך באומה ובכל הפלגים בעמנו שפעילותם המפלגתית מעידה שהם דוגלים כמונו בתחיית הלאום הזה. נאפשר לחברי תנועת האחים המוסלמים, למומחיה ולחכמי הדת שלה להשתלב בחיים הפוליטיים ולהתפזר בין המפלגות והתנועות שחזונן, כמו זה שלנו, הוא תחיית האומה.
 
בתקופה הקרובה תפנה הלשכה לכל מי ששייך למחנה ההתנגדות לשלטון הצבאי. נציע להם את חזוננו: לאחד את המטרות ועמדות המוצא של המהפכה במצרים, מתוך עמדה של אחריות לאומית ומוסרית, וליצור מצע רעיוני משותף שיאפשר להשיב את המאבק המהפכני לפעילות.
 
לא ברור עדיין אם המגמה החדשה תיעשה לקונצנזוס בקרב דרגי ההנהגה של תנועת האחים, אך אני מאמין שבוודאי יהיו לה השלכות, אם בתוך התנועה אם מחוצה לה – בייחוד מפני שלראשונה מודה התנועה באופן רשמי שטעתה במהלך המהפכה בינואר ובכך סייעה למהפכת הנגד ותרמה להגעתה של מצרים למצב שבו היא נמצאת כעת. אין ספק שההודעה הזאת – ואין זה משנה אם היא מבטאת את הלך הרוח של האחים המוסלמים מחוץ למצרים יותר מאת הלך הרוח של האחים בתוך המדינה – תסייע ליצירת נקודת מבט עניינית יותר על מה שקרה ב-30 בינואר. הדבר יכין את הקרקע לחידוש הדיאלוג בין הכוחות האסלאמיים לכוחות החילוניים ויפתח דף חדש בהיסטוריה הפוליטית של מצרים.
 

 
חסן נאפעה הוא פובליציסט ואיש אקדמיה מצרי. המאמר פורסם ביומון אל-קודס אל-ערבי ב-3 ביולי 2019. מערבית: איתי מלאך
מאמרים נוספים