מאמרים
ניתוח עומק
ארדואן באנקרה, ספטמבר 2020 (צילום: רויטרס)
14.12.2020

האסטרטגיה האזורית של ארדואן: ניאו־עות'מאניות וביסוס הגמוניה אזורית

בניגוד חד למדיניות החוץ המסורתית שלה מאז היווסדה, בעשור האחרון הפכה טורקיה לשחקן מפתח אזורי במזרח התיכון ואף מעבר לו. היא יצאה לשלושה מבצעים צבאיים לאורך הגבול עם סוריה, חרף התנגדות המעצמות. הידקה את הברית עם קטאר ולוב, ביחד עם אסלאמיסטים רדיקלים אחרים. וביצעה קידוחים שהחריפו את המתיחות עם יוון וקפריסין. האם "עיקרון ארדואן" יוכיח עצמו?
במהלך העשור האחרון, תחת שלטונו היציב והבטוח של ארדואן, הפכה טורקיה לשחקן מפתח אזורי במזרח התיכון ואף מעבר לו. מגמה זו הלכה וצברה תאוצה במיוחד לאחר ניסיון ההפיכה הכושל בשנת 2016, שבעקבותיו ערך ארדואן סדרת טיהורים דרמטית בצבא, בתקשורת ובמוסדות המדינה השונים. וכך, תוך שהוא פועל במרץ לשנות ולשדרג את מעמדה האזורי של מדינתו, החלה טורקיה של ארדואן להתערב באופן אקטיבי כמעט חסר תקדים, ולעיתים אף ממש בשדה הקרב, בנעשה במדינות האזור השונות מאזרבייג'אן במזרח, דרך קטאר במפרץ הפרסי ועד לוב לחופי הים התיכון
 
מגמה זו, יש לציין, עומדת בניגוד למדיניות החוץ המסורתית של הרפובליקה הטורקית מיום היווסדה. במשך רוב שנות קיומה, נקטה טורקיה מדיניות חוץ בדלנית יחסית, על פי העיקרון המנחה שניסח מייסד הרפובליקה הטורקית מוסטפא כמאל אתאטורק, במימרה הנודעת: "שלום בבית, שלום בעולם". מדיניות זו אומנם הלכה והשתנתה לאורך המאה החולפת, החל בהצטרפותה של טורקיה לנאטו בשנות החמישים, עבור בפלישה הטורקית לצפון קפריסין בתחילת שנות השבעים, וכלה במדיניות הניאו־עות'מאנית שנוסחה בשנות השמונים ושמיושמת מאז ועד היום למעשה. אולם מדיניות החוץ הטורקית נותרה כמעט תמיד צנועה יחסית בשאיפותיה ובמימדיה, וטורקיה התיישרה עם הקו המדיני-ביטחוני שהתוו נאטו וארה"ב. כך שהמעורבות האזורית האקטיבית שמקדם ארדואן בארבע השנים האחרונות בהחלט נחשבת לשינוי מגמה יוצא דופן בהיקפיו ובעוצמותיו במדיניות החוץ הטורקית. 
 
בתחילת חודש אוקטובר, פרסם מכון המחקר של ערוץ אל־ג'זירה מחקר המציע ניתוח לאסטרטגיה האזורית שמקדם ארדואן. המסמך מצטרף לשורת פרסומים ומחקרים בנושא, שנדון רבות בתקשורת ובחוגי האקדמיה בשנים האחרונות. המחקר סוקר את הצעדים האסטרטגיים שנקט ארדואן בתגובה לאתגרים האזוריים השונים שניצבו בפני טורקיה בעיקר בתחומי החוץ והביטחון, ומונה את ההישגים שרשם ארדואן בכל אחת מהחזיתות. 
 
המחקר משקף בכתיבתו עמדה פרו־ארדואנית מובהקת, התואמת את רוחו של ערוץ אל־ג'זירה היושב בקטאר, ידידתה הקרובה של טורקיה. עמדה זו באה לידי ביטוי בהתמקדות בעיקר, אם לא רק, בהצלחותיו היחסיות של ארדואן באזור תוך התעלמות די בוטה, יש לומר, מההשלכות ההרסניות שהיו למדיניותו: ההידרדרות ההדרגתית הקשה של הכלכלה הטורקית בשנים האחרונות, הבידוד המדיני האזורי ההולך וסוגר עליה, התמיכה בכוחות אסלאמיסטיים רדיקליים ואלימים ודרכי הפעולה הטוטליטריות והכמעט רודניות שארדואן נוקט בתוך טורקיה פנימה, במה שנראה כניסיונו לבסס את מעמדו כשליט יחיד. יתרה מזאת, המחקר מאמץ את נקודת המבט הטורקית באופן מוחלט ומציג את בחירתה של טורקיה להתערב במדינות השונות כמענה לצרכים ביטחוניים מובהקים של טורקיה, ולא למשל גם כחלק משאיפה ניאו־עות'מאנית של ארדואן להגמוניה אזורית ופאן־אסלאמית.
 
"הפיכה בבית - מהפיכה בעולם"
המחקר נפתח בקביעה שארדואן חולל שתי הפיכות משמעותיות בטורקיה, שמתחרזות עם המימרה הנודעת של אתאטורק המוזכרת לעיל: הוא חולל מהפכה בפנים, שאפשרה לחולל מהפכה בחוץ. כלומר, כדי לבסס את מעמדה של טורקיה ככוח אזורי עצמאי ומשמעותי, דאג ארדואן לטפח תעשיות צבאיות מתקדמות ועצמאיות (שמספקות כיום כ־80% מצורכי הצבא, טוען המחקר) וכלכלה משגשגת, שאפשרו לצבא הטורקי להפוך ליעיל ולכשיר יותר לביצוע משימותיו מעבר לגבול ולהגן על האינטרסים החיוניים למדינה. 
 
אולם מהפכה לא פחות משמעותית שחולל ארדואן בצבא היא הצלחתו להכפיפו באופן בלעדי לדרג הפוליטי והמדיני. בשנות התשעים, החלו תומכי תנועתו של פתהוללה גולן – שהיו בעלי בריתו של ארדואן ומפלגתו – להתקדם במסדרונות הפיקוד הצבאי ולהחליף את האליטה הצבאית הישנה, מהלך שארדואן בירך עליו וגם סייע לו עם עלייתו לשלטון ב־2002. אולם, עם השנים הלך וגדל הפער בין אנשיו של גולן לבין ארדואן ואנשי מפלגתו, ולא אחת קרה, נכתב במחקר, שהפיקוד הצבאי הבכיר סירב להישמע להוראות הממשלה. המתח שהלך והחריף הגיע לנקודת שבר בסופו של דבר, בניסיון ההפיכה הכושל בשנת 2016, ובסדרת טיהורים שערך ארדואן שלאחריה סולקו תומכיו של גולן מכוחות הצבא כמעט לחלוטין. כתוצאה מכך, סר הצבא למשמעת הדרג הפוליטי והמדיני באופן בלעדי, מה שאפשר לארדואן לממש את חזונו האזורי ללא התנגדות מתוך הצבא.
 
זו הסיבה לכך שרק לאחר ניסיון ההפיכה, כפי שטוען המחקר, החלה טורקיה לשלוח את זרועותיה אל מחוץ לגבולותיה ביתר שאת. אך מהו החזון האזורי שאותו מבקש ארדואן להוביל בצעדים אלה? והאם צעדים אלה נגזרים מאסטרטגיית־על כוללת שארדואן מתכנן באופן מחושב? תשובה לשאלות אלה מבקש הכותב לספק דרך סקירת המדיניות הטורקית שמתווה ארדואן בכל אחת מהחזיתות שבהן טורקיה מעורבת.
 
המעורבות הטורקית במדינות האזור
החזית הראשונה שהמחקר סוקר היא סוריה, השכנה מדרום. כשמלחמת האזרחים הסורית פרצה בשנת 2011, אנקרה בחרה שלא להתערב ושמרה על קשריה עם המשטר הסורי, מתוך ציפייה ותקווה שאסד יחולל רפורמות במבנה המשטר וביחסו לעמו. אולם כבר בסיומה של אותה שנה הבינה טורקיה שמשטר אסד חסר תקנה ושימשיך לדכא בכוח את מתנגדיו, טוען המחקר. וכשהפליטים הסורים החלו לנהור בהמוניהם לשטחה של טורקיה, אנקרה החליטה לפעול ולסייע למורדים הסורים באסד – שכן היא ראתה בתמיכה זו אינטרס לאומי טורקי. 
 
העניינים בזירה הסורית החלו להסתבך עבור טורקיה במחצית הראשונה של 2015. אסד הצליח להחזיר לעצמו את השליטה על מרבית שטחה של המדינה, וסעודיה וארה"ב החליטו להפסיק לתמוך במורדים הסורים. מה שהיה מדאיג במיוחד בעבור הטורקים היה העובדה שארה"ב העבירה את תמיכתה לכורדים בלבד (שלהם קשר הדוק עם ה־PKK) בעקבות מלחמתם בדאעש בצפון סוריה. על רקע המצב החדש שנוצר בסוריה, ולאור האיום הכורדי שנשקף לגבולה הדרומי, יצאה טורקיה לשלושה מבצעים צבאיים בין 2016 ל־2020 לאורך רצועת הגבול הצפונית של סוריה. בהתחלה, כדי להילחם בדאעש וב־PKK באזור ג'ראבלס ואל־באב בגבול הסורי-טורקי, ובהמשך כדי להרחיק מרצועת הגבול הצפונית את הקבוצות הכורדיות החמושות, גם כאשר האמריקאים והרוסים התנגדו לכך. 
 
מעבר להגנה על גבולה הדרומי, נכתב במחקר, הישג משמעותי נוסף שרשמה טורקיה במבצעים צבאיים אלה הוא יצירת מרחב בטוח בסוריה לשיבתם של עשרות אלפי פליטים סורים מטורקיה. יתרה מזאת, למרות רתיעתה הראשונית, טורקיה קבעה עובדות בשטח הסורי בפני האיראנים, הסורים, הרוסים והאמריקאים – שלעיתים היו להם יעדים ואינטרסים מנוגדים בסוריה – מתוך דאגה לאינטרסים הלאומיים שלה. מאידך גיסא, יש שבמסגרת המעורבות הטורקית בסוריה, ארדואן תומך במיליציות אסלאמיסטיות רדיקליות בצפון סוריה שנאבקות, בין היתר, בכורדים – נקודה שלא הוזכרה בניתוח.
 
לאחר מכן, עובר המחקר לסקור את התמיכה הטורקית בקטאר. יחסי טורקיה-קטאר הלכו והתהדקו בהדרגה מאז 2005, והשתיים אף חתמו על הסכמים לשיתוף פעולה צבאי ולקיום אימונים צבאיים משותפים. אולם נראה היה שטורקיה בחרה בבעלת הברית הלא־נכונה באזור, שכן ביוני 2017 הטילו סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין מצור יבשתי, ימי ואווירי על קטאר, שזכה גם לתמיכה ממצרים.
 
הקטארים חששו באופן ממשי שמא מדינות אלה יסתערו על מדינתם ויפלשו לשטחה, וטורקיה החליטה לעמוד לצד בעלת בריתה המפרצית באופן מיידי ונחרץ, נטען במחקר, גם במחיר של החמרת יחסיה עם מדינות אלה, שיחסיה עימן אומנם אינם טובים, אך הן אינן אויבות זו של זו. בתוך כך, הפרלמנט הטורקי הרחיב את ההסכם לשיתוף פעולה צבאי בין טורקיה לקטאר, וכוחות טורקיים הוטסו לקטאר תוך ימים ספורים לאחר תחילת המצור. בכך, סייעה טורקיה בבלימת הניסיון הסעודי-אמראתי להתערב בנעשה בקטאר ולכופף את ידיה.
 
מקטאר עובר המחקר לסקור את המעורבות הלובית במלחמת האזרחים בלוב. טורקיה תמכה בממשלת ההסכמה הלאומית שהוקמה בשנת 2015 בעקבות הסכמי סחיראת, והכירה בה כנציג הלגיטימי היחיד של העם הלובי (כפי שהכיר גם האו"ם). הטורקים לא האמינו שהגנרל חפתר, שהחל במרד שלו עוד ב־2014, יצליח לממש את יעדיו ולהשתלט על חלקים נרחבים מהמדינה. אולם כשחפתר נחל הצלחות בשטח ואיים להשתלט על עיר הבירה טריפולי ב־2019, נענו טורקיה וקטאר לבקשות הסיוע של ממשלת ההסכמה הלאומית, שרוב ידידותיה הפנו לה את גבן, והצליחו להסיר את האיום מעל טריפולי. 
 
מאז, ולכל אורך שנת 2020, שלח ארדואן חיילים טורקים לסייע לממשלה הלובית להדוף את כוחותיו של חפתר, והם הצליחו לדחוק אותו אל מחוץ למערב לוב, שם הוא שלט. שתי המדינות גם חתמו על הסכם לשיתוף פעולה צבאי וביטחוני ועל מזכר הבנות שהסדיר את הגבולות הימיים והכלכליים ביניהן. 
 
המחקר מדגיש שעמידה של טורקיה לצד ממשלת ההסכמה הלובית איננה מובנת מאליה, שכן למולה נהנה חפתר מתמיכתה של ברית רחבה ועוצמתית שכוללת את איחוד האמירויות, מצרים, צרפת ואף רוסיה. ודווקא משום כך, קובע המחקר, אין ספק שההישגים הצבאיים שרשמה הממשלה הלובית במאבקה נגד חפתר לא היו מתאפשרים אילולא טורקיה, ובעקבות הישגים אלה המשא ומתן בין הצדדים אף עשוי להתחדש ולהביא לסיומה של מלחמת האזרחים הלובית. 
 
עם זאת, המחקר לא מציין שבין התומכים החשובים של ממשלת ההסכמה הלובית נכללים גם האחים המוסלמים, מיליציות מקומיות וגורמים אסלאמיסטיים קיצוניים, שארדואן מחמש ותומך בהם – תמיכה שנובעת במידה רבה מזהות אידיאולוגית אסלאמיסטית משותפת, ולא בהכרח מהלגיטימציה הבין־לאומית של ממשלת ההסכמה הלאומית, כפי שמשתמע מהמחקר. 
 
גם במזרח הים התיכון ובים האגאי נאבקת טורקיה על מעמדה האזורי ועל זכויותיה, נכתב במחקר. בין טורקיה ליוון וקפריסין שוררת מתיחות בנושא הגבולות הימיים עוד משנות השבעים, ומתיחות זו הלכה והחריפה בשנים האחרונות, עם גילויים של מאגרי הגז הטבעי במזרח הים התיכון. יוון גורסת שכל הים האגאי נכלל בגבולה הימי, בשל האיים האגאיים שבשליטתה, ואילו טורקיה טוענת שהים האגאי הוא מקרה מיוחד בשל היותו ים סגור למחצה. ובין קפריסין לטורקיה שוררת מחלוקת סביב הגבולות הימיים של האי קפריסין, שכן ניקוסיה תובעת זכות בלעדית לקבוע את גבולותיו של כל האי, ואילו טורקיה עומדת על זכותה של רפובליקת צפון קפריסין (שטורקיה היא המדינה היחידה שמכירה בה) לקבוע את גבולותיו של חלקו הצפוני של האי. 
 
אולם, בזמן שהמחלוקת נותרת תלויה, טורקיה קובעת עובדות בשטח. משנת 2015 מבצעת טורקיה פעולות חיפוש וקידוח נמרצות של מאגרי גז בגבולות "מימיה הכלכליים", כפי שהיא מגדירה אותם – מה שמעורר מתח ולחץ ביוון ובקפריסין, שכן מבחינתן, טורקיה למעשה פולשת למימיהן הכלכליים וגוזלת את משאבי הטבע שבשטחן. אך טורקיה בשלה, ובעקבות המתח ההולך ומחריף, היא אף הצמידה לספינות הקידוח שלה ספינות חמושות מחיל הים כדי לאבטח את עבודתן (ולהרתיע את שכנותיה). 
 
יוון, שאינה מעוניינת ואינה מסוגלת להתעמת צבאית עם טורקיה, פנתה לאיחוד האירופי לעזרה, ואלה הטילו סנקציות נגד טורקיה. הסנקציות, מוסיף המחקר, הוסרו לאחרונה, לאחר שטורקיה ויוון הסכימו לשבת לשולחן המשא ומתן כדי להגיע להסכמה בנושא, וטורקיה נדרשה לא להמשיך בינתיים בפעולות הקידוח באזורים שיש מחלוקת לגביהם. ספק רב אם אכן יצליחו שני הצדדים לשרטט גבול ימי מוסכם, נכתב במחקר, שרואה בצעדים כמעט בריוניים אלה כנגד שכנותיה הישג מרשים לאסטרטגיה האזורית של ארדואן, שכן בצעדים אלה קובעת טורקיה עובדות בשטח ומכתיבה את סדר היום האזורי בים התיכון (גם אם אגב כך למעשה נפגעים קשריה עם מדינות האזור ועם האיחוד האירופי).
 
כמו כן, גם במלחמת אזרבייג'אן-ארמניה המתחוללת בימים אלה בחבל נגורנו קרבאך, ממלאת טורקיה תפקיד. אזרבייג'אן, בהיותה מדינה טורקית, נחשבת בעיני טורקיה ל"מדינת אחות", ולכן טורקיה עמדה לצידה מתחילת המלחמה בחודש ספטמבר. יתרה מזאת, במהלך השנים האחרונות, סייעה טורקיה לאזרבייג'אן לבנות מחדש את צבאה. הודות לכך, נהנית אזרבייג'אן מעליונות ניכרת למול הארמנים בשדה הקרב, ואם יתחדש המשא ומתן בין שני הצדדים, ייתכן שגם בשדה המדיני כשטורקיה בגבה. 
 
אולם לצד הסיוע הלוגיסטי והמדיני שמגישה טורקיה לאזרים, חשוב לציין כי ישנן גם ראיות הולכות ומתגברות לכך שכחלק מהסיוע שמגיש ארדואן לבעלי בריתו, נשלחים לוחמים מקבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות מצפון סוריה לסייע לכוחות האזריים במלחמתם – כחלק מהחיבור שנוצר בין טורקיה לבין קבוצות אלה בשנים האחרונות.
 
"עקרון ארדואן"
בחלקו האחרון, המחקר מחלץ מתוך סקירת המעורבות הטורקית בשלל החזיתות, חמישה קווי יסוד של האסטרטגיה האזורית הטורקית שמוביל ארדואן, שהוא מכנה "עקרון ארדואן". שני קווי היסוד הראשונים מהדהדים במובהק את התפיסה האזורית הניאו־עות'מאנית שמקדם ארדואן: הראשון הוא שהאינטרסים של טורקיה אינם מסתכמים בקשר עם אירופה ועם המערב, אלא גם בקשריה עם מדינות המזרח התיכון ועם המדינות הטורקיות, שעימן היא חולקת מורשת ותרבות משותפות. והשני הוא שלטורקיה יש תפקיד אזורי משמעותי יותר מזה שהמערב והמעצמות הכתיבו לה לאורך השנים, כמו בלימת ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון (בתקופת המלחמה הקרה), או יצירת גשר המחבר בין המערב למזרח התיכון ולאסיה. תחת זאת, קובע המחקר, לטורקיה יש שורשים היסטוריים, תרבותיים, פוליטיים וגיאופוליטיים במזרח התיכון, בקווקז ובבלקן (האזורים שבהם שלטה האימפריה העות'מאנית), והם מחייבים אותה למלא תפקיד מוביל ופעיל באזורים אלה.
 
קו יסוד שלישי שמציע המחקר הוא שטורקיה אינה מוכנה להשלים עם תכתיבי המציאות שנכפים עליה ומנוגדים לאינטרסים שלה, כפי שעולה מצעדיו הלעומתיים של ארדואן באזור, גם כשמעצמות מערביות עוצמתיות ניצבות מולה. לכך מוסיף המחקר קו יסוד רביעי, והוא שטורקיה מקדמת את עמדותיה ואת האינטרסים שלה באופן אקטיבי – באמצעים צבאיים וכלכליים כאחד, ואינה מסתפקת רק בהצהרות, שכן רק כך היא יכולה להשפיע על מאזני הכוח.
 
וקו היסוד החמישי והאחרון שמסיק המחקר הוא שכדי שטורקיה תוכל לקנות לעצמה מעמד אזורי משמעותי ופעיל, היא שואפת להרחיב את מעגל ידידותיה באזור כל העת ורואה חובה לעמוד לצידן לנוכח האיומים והסכנות שבפניהן ולהגן על האינטרסים שלהן משל היו האינטרסים שלה.
 
הכותב מסכם בהסתייגות קלה (וכמעט יחידה לכל אורך המחקר), שלפיה אין ערובה לכך שהמדיניות הטורקית הנוכחית תביא להצלחה בכל מצב. טורקיה פועלת במרחב הפכפך שהפך לשדה מאבקים בין־לאומיים קשים, ולכן עליה להתחשב במאזני הכוח בכל משבר שבו היא מעורבת, וחשוב מכך, להיזהר שלא לקחת על עצמה יותר משהיא מסוגלת לשאת במסגרת תפקידה האזורי. שכן לא אחת, שאיפות אזורית שהפכו לאימפריאליות, הביאו שחקני מפתח אזוריים ובין־לאומיים אל סופם. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים