מאמרים
מאמר
מתוך "מוסכמות", צילום מסך
16.03.2021

הדרמה הטורקית "מוסכמות": על ספת הטיפולים של נטפליקס

הדרמה הטורקית הריאליסטית "מוסכמות", שמשודרת בנטפליקס, היא תופעה טלוויזיונית יוצאת דופן. היא "מחטטת" בכל הפצעים והשסעים של החברה הטורקית, ובראשם אובדן הכוח של האליטה החילונית, אך מטפלת גם בסוגיות אנושיות עדינות. לא פלא אם כן שהיא מעוררת דיון נרחב בטורקיה, אבל גם אצל שכנותיה ובכללן ישראל
סדרת הטלוויזיה החדשה של נטפליקס "מוסכמות" (בטורקית Bir Başkadır, ובאנגלית Ethos) זכתה לקבלת פנים מגוונת ומעניינת של הציבור הישראלי. לכאורה אין הדבר מפתיע. במרחב התודעה הישראלי התפתחו בעשור האחרון סובלנות ואהדה רבה לשפה ולדימויים חזותיים המגיעים משכנתנו טורקיה (במידה לא מועטה בזכות הסדרות והטלנובלות הטורקיות), ו"מוסכמות" היא במידה רבה המשכה הישיר של התפתחות זו, אך גם תפנית חדה ממנה. האסתטיקה הריאליסטית שהנחתה את יוצרי הסדרה, הצילומים המרהיבים, שהתמקדו לרוב בדמויות אך גם בתיעוד הפריפריה הטורקית, וכמובן, הדגש על איכות המשחק, הפכו את "מוסכמות" לתופעה טלוויזיונית טורקית יוצאת דופן. בשל המוטיבציה של יוצריה להאיר מורכבות ולהביא לדיון נושאים שנויים במחלוקת התקבלה "מוסכמות" באהדה רבה על ידי חובבי הקולנוע האמנותי וסרטי הפסטיבלים הטורקיים, מצד אחד, ובדחייה וחוסר עניין מצידם של חובבי המלודרמות הטורקיות בישראל, מצד שני. 
 
אין ספק של"מוסכמות" יש סדר יום אחר. אין צורך לצלול אל פרקיה המתקדמים של הסדרה כדי להבחין שהטקסטים ששתלו היוצרים בפי גיבוריהם נועדו להעלות על פני השטח סוגיות מטרידות ושנויות במחלוקת, מעין "חיטוט" בפצעים חברתיים ובשסעים נוכחים בחברה הטורקית. כבר בפרק הראשון מתוודה פרי הפסיכיאטרית, ציר מרכזי ואחת הדמויות הראשיות, בפני המטפלת שלה על רגשות קשים כלפי מטופלת העוטה כיסוי ראש. היא מודה שהיא לוקה בגזענות ובשנאה ומתייסרת על הדחייה והרגשות השליליים שהמטופלת שלה מעוררת בה. בטקסט פשוט ונוגע ללב היא מדגישה עבורנו את הנרטיב הלאומי החילוני שאומץ והיה לאתוס המייסד של טורקיה, בלי לתת "הנחה" לאופיו המפלה, האגרסיבי והבוטה של תהליך החילון הכפוי. אנחנו למדים גם על כאב השינוי – בשנות השמונים החלו רעיונות דתיים ונגזרותיהם לנכוח בשיח הציבורי, וביטאו את אובדן הכוח של העילית החילונית לטובת עילית חדשה. פרי מתארת בפתיחות את חששה משמרנות חברתית ומפטריארכלית ומאובדן מעמדה החברתי בשל היותם של החילונים מיעוט הולך ונעלם על רקע מספרם המתעצם של הדתיים. בזכות הטיפול של פרי הופך המתח הסמוי לכאורה בין דתיים לחילונים בחברה הטורקית, המסתתר בדרך כלל תחת מעטה האינטרסים הלאומים המשותפים, למאבק חשוף ומכוער. 
 
אולם מערך המתחים שבין דתיים לחילונים ובין דת למדינה איננו הסוגיה היחידה שבה מבקש יוצר הסדרה לטפל. ברקו אויה, התסריטאי והבמאי, הוא יוצר בולט בעולם התיאטרון והטלוויזיה, וביצירתו זו הוא מצליח להאיר ולבטא סוגיות שלא יכלו למצוא את מקומן במרחבים טלוויזיוניים טורקיים אחרים. למשל, הוא חושף באומץ מערכת יחסים אינטימית בין שתי נשים צעירות ומשלב בסדרה תזכורת חמורה לאלימותה של המדינה כלפי אזרחיה הכורדים בחלקיה הדרום־מזרחיים. אולם, אף על פי שאויה דן לחובה את האתוס הטורקי־לאומי ואת מכלול הרעיונות והאמונות הקשורים בו, על בני האדם הפרטיים הוא מבקש לחמול ולהביאם אל ספת הטיפולים. אויה יוצר דמויות חשופות ומדממות, קורבנותיו של האתוס הלאומי, באמצעות טקסטים כתובים היטב ואוסף שחקנים משובחים ומוכרים שנבחרו בקפידה. דמויות אלו, לא רק שהאצבע המאשימה והביקורת הנוקבת אינן מופנות כלפיהן, אלא הן אף זוכות לאוזן קשבת ומבט אמפטי המבקש להכילם. 
 
הצבתן של סוגיות בוערות ושנויות במחלוקת במרכז הסדרה עוררו דיונים נרחבים בטורקיה ולא רק בה. בטורקיה עצמה נדונה בעיקר השאלה עד כמה הדמויות ומערכות היחסים החברתיות והאישיות שהן מביאות בפנינו הן אותנטיות, ואילו מחוץ לטורקה ניסה קהלה האוהד של הסדרה להבין כיצד ייתכן כיום מבט חושפני שכזה במדינה שבה חופש הביטוי נרמס חדשות לבקרים ויסודות של משטר אוטוריטרי הולכים ומתבססים. לכאורה לשתי התהיות האלה מקורות שונים, אולם נראה שהתשובה לשתיהן נמצאת ברובה במרחב משותף: למרות היותה סדרה דוברת טורקית שנכתבה ובוימה על ידי יוצרים ושחקנים מקומיים, "מוסכמות" איננה יצירה מקומית־טורקית בלבד, כי אם גם יצירה בין־לאומית וגלובלית מבית היוצר של נטפליקס. בכך היא מצטרפת לשורה ארוכה ומרשימה של סדרות וסרטים מקוריים שהפיקה החברה משנת 2016 בקצב מסחרר, היוצרים זירת טלוויזיה בין־לאומית המצליחה לעקוף מגבלות מקומיות, ולא פחות חשוב מהן, מגבלות וטאבואים לאומיים. 
 
חשוב להבין שאין מדובר כאן בהצלחה רגעית או מקרית. משהוקמה נטפליקס בשנת 1997 כחברה להשכרת תקליטורי די־וי־די, ועד שהרחיבה את שירותיה ב־2016 ליותר מ־190 מדינות בעולם, נעשתה נטפליקס, חממת הגידול של "מוסכמות" ושל יצירות מקור נוספות, ספקית שירותי הזרמת המדיה הגדולה בעולם ויצרנית תוכן מקורי. עם למעלה מ־200 מיליון מנויים ביקשה החברה במוצהר ובגלוי להפוך לרשת הטלוויזיה הבין־לאומית הגדולה ביותר – רשת המכוונת לכלל הצופים בעולם, ולא פחות מכך, נושאת על דגלה בגאון את חופש היצירה והביטוי, או בשפתה, את ״הזכות של כל אחד בכל מקום לספר סיפורים״. 
 
אומנם קשה שלא להבחין כי מעמדה הייחודי הזה, המשוחרר מכבלים מקומיים ולאומיים, מאפשר לנטפליקס למתוח את גבולות היצירה הטלוויזיונית המקומית ולפרוץ לעולם עם תכנים מורכבים וביקורתיים יותר, כאלה היוצאים מתבנית החשיבה הלאומית על כל רגישויותיה. התסריטים, הסוגיות והעימותים החברתיים, הבין־דתיים והעדתיים, העולים לא פעם בתכניה המקוריים, מעידים על עומק ועל מורכבות, שלא פעם קשה לדמיין אותם נוצרים בתחומי הטלוויזיה המקומית. 
 
עם זאת, קשה שלא לזהות בפעולותיה של נטפליקס את מוטיבציית מקסום הרווחים הקפיטליסטית. כך, למשל, בסרט דוקומנטרי שהפיקה בעת האחרונה על השפעתן ההרסנית של הרשתות החברתיות, נטפליקס עצמה אינה מוזכרת, ובכך היא מציבה בסימן שאלה גדול את הצהרותיה בדבר חופש היצירה וחקר האמת. כמו שחקניות אחרות בזירה הזאת, נטפליקס עושה שימוש באלגוריתם ובטכנולוגיה מתקדמת ואוספת מידע שימושי על הרגלי הצפייה של צופייהּ, והמידע הזה הוא גורם חשוב בהחלטותיה להשקעה. סכומי העתק (במושגים מקומיים) המושקעים בסדרות ובסרטי מקור מתבססים על המידע הזה, וגם על פילוח צופים לפי קטגוריות ממוקדות, ומאפשרים לה להמשיך ולייצר תוכן המניב רווחי עתק בלא סיכון של ממש. 
 
עוצמתה הכלכלית, ולא פחות מכך מיתוגה העצמי כיצרנית תוכן ואסתטיקה קולנועית ייחודית, הפכו את נטפליקס לשחקנית חשובה, שהשפעתה על הצופים ועל דעת הקהל חסרת תקדים. גם אם נדמה לעיתים, כמו במקרה של "מוסכמות", כי היא חותרת תחת הסדר המקומי־הלאומי הקיים, מבט נוסף מבהיר כי אין הדבר כך. "מוסכמות" היא בבחינת טיפול פסיכולוגי לחברה הטורקית ולפרטיה, אך אינה ביקורת חברתית נוקבת העלולה לסכן את הצלחתה הכלכלית. יתר על כן, סדרה זו היא תוצר תרבותי של יחסי כוחות ושל הקשרים היסטוריים כלכליים חבויים, בדיוק כמו כל התוצרים האחרים של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. עלינו הצופים מוטלת אפוא החובה לחפש את הכוחות האלה, לחשוף אותם, ולהשתחרר באחת מן האשליה שמדובר בחלון שקוף אל מציאות חברתית קיימת. 
מאמרים נוספים