תרבות וחברה

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
צמד המתמודדים הבדויים (מתוך דף הפייסבוק Nurhadi-Aldo)
27.01.2019

מועמדים פיקטיביים במרוץ לנשיאות באינדונזיה: האם זה רק בידור?

צעירים אינדונזים יצירתיים שמאסו בפוליטיקה ובפוליטיקאים מנהלים ברשתות החברתיות מסע בחירות פיקטיבי הזוכה להצלחה רבה. בעולם האמיתי תתמודד בבחירות הקרובות בפעם הראשונה מפלגה חדשה בראשות צעירה מוכשרת ונועזת

באפריל 2019, כשבוע לאחר הבחירות בישראל, אמורות להיערך באינדונזיה הבחירות לנשיאות, לפרלמנט ולמועצות הנבחרים במישור המקומי. סדר הגודל בדמוקרטיה השלישית בגודלה בעולם שונה "במקצת" – יותר מ־187 מיליון בעלי זכות בחירה.

הקרב הגדול באינדונזיה הוא על הנשיאות, והמתמודדים בו הם הנשיא ג'וקו וידודו (ג'וקווי), הידוע בעמדותיו הסובלניות במדינת האיים הרב־תרבותית הענקית, ויריבו הפוליטי פראבואו סוביאנטו, הגנרל לשעבר בעל תדמית "האיש החזק". חוגים אסלאמיסטיים מנצלים את הקרב הפוליטי להפגנת כוח, ופוליטיקאים נסחפים לפוליטיקה של זהויות, בעיקר זו האסלאמית.

כמו בהרבה דמוקרטיות, צעירים אינדונזים רבים מאוד מגלים מאיסה בפוליטיקה – בממסדים הפוליטיים המסורתיים ובפוליטיקאים, על שלל השחיתויות, השערוריות והיריבויות שהם מעורבים בהן. לפיכך הם אינם סוברים שהנבחרים מייצגים אותם באמת, ואינם מצפים שהבחירות תבאנה שינוי כלשהו, מה גם שני המתמודדים האלה התחרו כבר זה בזה בבחירות האחרונות ב־2014. בבחירות קודמות אלו מימשו את זכותם להצביע פחות ממחצית הצעירים בני 17‑29 (גיל ההצבעה המינימלי הוא 17). זהו נתון חשוב מאוד, שכן על פי ההערכות בני 17‑25 הם כיום כשליש מקהל הבוחרים באינדונזיה, ובני 17‑35 – יותר ממחצית מקהל הבוחרים. עם זאת יאמר כי אחוז ההשתתפות של כלל האוכלוסייה בבחירות 2014 היה גבוה יחסית: כ־70% הצביעו בבחירות לנשיאות, וכ־75% בבחירות לפרלמנט.

על הרקע הזה השיקו בסוף דצמבר האחרון כמה צעירים אינדונזים מסע בחירות פיקטיבי במדיה החברתית, ובתוך זמן קצר ריתקו אליו מאות אלפים "אזרחי הרשת" (netizens) באינדונזיה, באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר. יוזמי הקמפיין פועלים מערים שונות בארכיפלג האינדונזי הענק, והם העמידו במרכזו צמד מתמודדים בדויים לחלוטין: נורהאדי (Nurhadi), המתמודד לכאורה למשרת הנשיא, ואלדו (Aldo), שותפו למרוץ, המתמודד לכאורה לתפקיד סגן נשיא.

לשון אחר, נוסף על שני הצמדים האמיתיים המתמודדים בבחירות, ג'וקו-אמין (Jokowi-Amin)  ופראבואו-סנדי (Prabowo-Sandi), העמידה חבורת צעירים זו צמד שלישי – Nurhadi-Aldo. קמפיין וירטואלי זה תואם מבחינה חזותית לקמפיינים פוליטיים באינדונזיה, ובמיוחד לקמפיין הנוכחי לנשיאות. תמונות השניים, זה לצד זה, מככבות במרחב הסייבר בתבנית הדומה לזו של המתמודדים האמיתיים. בכרזות המועלות ברשתות הם מופיעים גם לצד המתמודדים האמיתיים – וזרים עשויים להתבלבל בין הבדוי לאמיתי.

כמקובל בפוליטיקה האינדונזית, בתמונותיהם משתקף מראה מהוגן וסולידי של גברים מוסלמים בגיל הביניים, במידה רבה בזכות לבושם, חולצת בטיק מסורתית (koko) וכובע שחור (peci), המקובל בקרב גברים מוסלמים באינדונזיה. לשם השלמת התפאורה, הכרזות תואמות גם הן את המקובל – המרכיבים הבולטים בהן הם שמות המועמדים והלוגו הסרקסטי משהו של מפלגתם, "המפלגה למען צורכי האמונה" (Partai untuk Kebutuhan Iman). אולם כאן מסתיים הדמיון. המחזה הקומי, או אולי הפרודיה, נטועים בתוך מנה גדושה של הומור, הגולש לא פעם לאמירות ולסיסמאות גסות, ואף למשחקי מילים סקסיסטיים בוטים.

יוצרי הקמפיין נמנעים מחשיפה אישית בתקשורת, לעומת זאת, שני האנשים שדיוקניהם עומדים מאחורי שתי הדמויות, ובמיוחד האדם שמאחורי "המועמד לנשיאות", מבוקשים מאוד בתקשורת. ובכן, מתברר שמאחורי החזות הסמכותית של  נורהאדי עומד אב לארבעה ילדים המתגורר בדוכן בשוק, אחד מני רבים מאוד במרכז האי ג'אווה, העובד שנים לא מעטות כמעסה. כבר לפני כמה שנים החל האיש להתפרסם בתקשורת החברתית בשל בדיחות, הכוללות רמיזות סקסיסטיות, שהעלה לרשת, ובזכות תמונות סלפי, מגוחכות משהו, שהעלה כדי לקדם את שירותי העיסוי שלו. גם מי שעומד מאחורי שותפו ל"מרוץ", אלדו, נודע בשנים האחרונות בתקשורת החברתית בבדיחותיו הגסות.

נראה כי אינדונזים רבים רואים בתופעה בידור, מופע קומי טוב, ויש שיאמרו – משב רוח צונן בלהט הבחירות שבפתח. אולם האם רק בבידור עסקינן? לדברי מנהלי הקמפיין הבדוי בתקשורת החברתית, מופע הבידור הזה נושא גם מסר ביקורתי כלפי הממשל האינדונזי בפרט, וכלפי הפוליטיקה בכלל. האם תופעה זו מגבירה את התודעה הפוליטית ותשלח יותר צעירים לקלפיות? לא בטוח שהתשובה חיובית. ייתכן שהיא דווקא תעלה את מידת המיאוס שלהם מהפוליטיקה האמיתית, תגחך אותה יותר, ואולי אף תיצור אשליה של מעורבות פוליטית באמצעות חוויה וירטואלית פיקטיבית ואוטרקית המייתרת את המציאות.

האם זו החלופה היחידה לצעירים האינדונזים שמאסו ב"פוליטיקה הישנה"? כלל וכלל לא. אחת התופעות המרתקות, שחמקה מתחת לרדאר של משקיפים במערב אך מותירה את רישומה באינדונזיה, היא מפלגה חדשה, "מפלגת הסולידריות האינדונזית" (Partai Solidaritas Indonesia, PSI). מפלגה זו הוקמה לאחר הבחירות ב־2014 ותתמודד בפעם הראשונה בבחירות הקרבות.

מסקרנת במיוחד היא המייסדת שלה והעומדת בראשה גראס נטלי (Grace Natalie), פוליטיקאית צעירה, מוכשרת ונועזת מאוד, המבקשת ליצור עבור אינדונזיה, ובעיקר בשביל צעיריה, עולם סובלני, צודק ושוויוני יותר. במסגרת זו היא אף לא נרתעת מפסילה חד־משמעית של חקיקת המשנה המוניציפלית ברוח ההלכה האסלאמית הנהוגה בלא מעט אזורים במדינה, ונחשבת למקפחת זכויות נשים ומיעוטים ועלולה להביא לאי־סובלנות. רבים כבר מכנים את מפלגתה "מפלגת המילניום", כלומר מפלגה המיועדת לבני "דור המילניום".

אין ספק שגראס נטלי מציגה חלופה איכותית הרבה יותר מצמד הבדרנים Nurhadi-Aldo. ואם יש סיבות להמתין בקוצר רוח לתוצאות הבחירות באינדונזיה באפריל הקרוב, אחת הטובות שבהן היא השאלה המסקרנת מה יהיו הישגי המפלגה הזאת בקלפיות, שכן משמעויותיהם תהיינה לא רק במישור הפוליטי, אלא גם במישור החברתי והתרבותי.

מאמרים נוספים