מאמרים
ניתוח עומק
הפגנה פרו-פלסטינית בשדה התעופה בטהראן, מאי 2021 (צילום: רויטרס)
10.11.2021

אידיאולוגיה גדולה ופוליטיקה קטנה: ארבעה עשורים של ידידות בין איראן לפלסטינים

לא חסרות עדויות למקום המרכזי שיש לפלסטינים בעיני הרפובליקה האסלאמית של איראן. זה לא מובן מאליו: מבדילים ביניהם פערי שפה, שיוך עדתי, היסטוריה שונה וכן מרחק של אלף קילומטרים לפחות. אז איך, בעצם, נוצרה הקרבה?
יחידת העילית ב"משמרות המהפכה האסלאמית", הארגון המזוין האפקטיבי ביותר באיראן, נקראים "כוח קודס" – על שמה של העיר אל־קודס, ירושלים. בלוח השנה הרשמי של איראן, היום היחידי שאיננו מציין מועדים בלוח השנה האסלאמי או אירועים בתולדות איראן הוא "יום אל־קודס הבין-לאומי" – מועד שמטרתו המוצהרת לבטא סולידאריות איראנית ואסלאמית עם העם הפלסטיני ועם מאבקו בישראל. ימים לאחר שהשאה האיראני הודח בשנת 1979 במסגרת המהפכה האסלאמית ושאת מקומו תפס איש הדת הנערץ איאתוללה ח'ומייני, המנהיג הזר הראשון לזכות בקבלת פנים בטהראן היה יו"ר ארגון שחרור פלסטין (אש"ף) דאז - יאסר ערפאת. לא חסרות עדויות למקום המרכזי שיש לפלסטינים ולמאבק הפלסטיני בעיני הרפובליקה האסלאמית של איראן. 
 
עובדה זו מושרשת באופן כה עמוק במדיניות ובאידיאולוגיה שמקדמת איראן בעשורים האחרונים, עד שהיא נראית כמעט טריוויאלית. אולם כאשר חושבים על כך לעומק, הדבר איננו מובן מאליו: בין איראן לבין פלסטין מבדילים פערי שפה (פרסית לעומת ערבית, בהתאמה), שיוך עדתי (רוב מוחלט של מוסלמים שיעים לעומת רוב מוסלמי סוני ומיעוט נוצרי), היסטוריה שונה וכן מרחק של אלף קילומטרים לפחות. ד"ר סייד עלי עלוי (Alavi), מומחה ליחסים בין-לאומיים מאוניברסיטת לונדון, הקדיש את ספרו Iran and Palestine: Past, Present Future  (Routledge, 2019) כדי לברר מדוע בעצם פלסטין חשובה כל כך לאיראן. באתר האינטרנט של המרכז הערבי למחקרי מדיניות שבקטאר, פורסם לאחרונה תקציר של הספר. מהתבוננות בנרטיב ההיסטורי שמשרטט עלוי, נראה כי להוציא שינוי רדיקלי של המשטר באיראן, אין כל גורם שיוכל לפגום בתמיכה האיראנית הלא-מסויגת כלפי הפלסטינים וכלפי הסוגיה הפלסטינית. להלן סקירה ביקורתית של הדברים.
 
בניגוד למה שניתן היה אולי להניח, שורשי האהדה האיראנית לפלסטינים אינם נטועים רק בדת האסלאם. אדרבה: האיראנים הראשונים שיצרו קשרים עם תנועת ההתנגדות הפלסטינית לישראל היו דווקא תנועות שמאל חילוני מרקסיסטי. כדי להבין את הקשר בינן לבין הפלסטינים, יש להבין את הרקע ההיסטורי לצמיחתן באיראן: בשנת 1953 התחוללה באיראן הפיכה שארגנו גופי ביון בריטיים ואמריקניים, והמשטר הדמוקרטי בהנהגת ראש הממשלה מוחמד מוסאדק הודח ופינה את מקומו לשלטון מלוכני בראשות השאה רִֶזָא פָּהלַוִי. בן רגע הפכה איראן לדיקטטורה חילונית, פרו־אמריקנית וקפיטליסטית שלא נהנתה מעודף תמיכה עממית ונותרה יציבה בעיקר בזכות שלטון האימים של ארגון הביון והשיטור החשאי – ה"סאוואכ", שנודע לשמצה באכזריותו. אולם כפי שמראה ההיסטוריה, שלטון דיכוי מוליד כמעט מייד תנועות התנגדות. עד מהרה קמה לשלטון החדש אופוזיציה בדמות תנועות שחרטו על דגלן את האידיאולוגיות ההפוכות לאלה של משטר השאה. הן הצהירו שמטרתן למוטט את האימפריאליזם האמריקני, את הקולוניאליזם המערבי ואת הקפיטליזם העולמי, וחתרו לשחרור לאומי ולמהפכה חברתית מרקסיסטית. 
 
בתוך מערך אידיאולוגי ופוליטי זה, המאבק הפלסטיני היה חוליה מרכזית. ארגוני גרילה מרקסיסטיים כמו "מוג'אהדין ח'לק" ("לוחמי הג'יהאד העממיים") ראו את מאבקם בשאה כחלק ממאבק באימפריאליזם הקפיטליסטי המערבי ובני־בריתו – בין היתר שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, הממשלה הפרו־אמריקנית בדרום וייטנאם, ומעל לכול – השליטה הציונית בפלסטין. ארגונים אלה שיתפו פעולה עם תנועות ההתנגדות השמאליות ברחבי העולם, ובכלל זאת אש"ף. במרוצת שנות השישים והשבעים, האופוזיציה החילונית של איראן טיפחה קשרים מצוינים עם ההנהגה הפלסטינית, וזו התרשמה ממחויבותם העמוקה של האיראנים למאבק הפלסטיני ולאידיאולוגיה האנטי-אימפריאליסטית האוניברסאלית. לא מעט אנשי "טרור אדום" מאיראן קיבלו הכשרה צבאית במחנות האימונים של אש"ף בירדן ובלבנון, והארגון אף הקצה כוח אדם שנשלח במיוחד לאמן את אנשי האופוזיציה החילונית האיראניים בלוחמת גרילה.
 
לצד זאת, התנגדות לישראל ותמיכה בפלסטינים היו יסודיים גם בזהותם של הפלגים האסלאמיים באופוזיציה לשלטון השאה ולמערב בכלל באיראן הטרום־מהפכנית. כבר בשנת 1947 הכריז כוהן הדת השיעי הבכיר איאתוללה אבו אל־קאסם כאשאני: "ייסוד מדינה ציונית ימיט חורבן על מוסלמים במזרח התיכון ובכל העולם. הפגיעה לא תתמצה בערבים הפלסטינים. חובה על כל המוסלמים לעשות כל שביכולתם כדי לבלום מעשה כזה של עריצות נגד המוסלמים הפלסטינים". 
 
לנופף בכספי הצדקה
האסלאמיזציה של הסוגיה הפלסטינית באיראן נמשכה גם בעשורים הבאים, כפי שעולה מן הסצנה הבאה. בשנת 1967, בדרשה באחד ממסגדי טהראן, איש הדת ופעיל האופוזיציה לשלטון השאה מחמוד טאלקאני נופף מעל דוכן הדרשנים בצרור שטרות – כספי ה"זכאה" שלו, סכום הצדקה שהוא מחויב לתרום מתוקף חוקי האסלאם. "את ה'זכאה' שלי", הוא הכריז, "אני תורם לעם הפלסטיני", ועודד את הקהל לעשות כמותו. קשה לדעת אם הכספים שתרמו טאלקאני ותומכיו אומנם הגיעו ליעדם ואם מדובר היה בסכומים שיש בהם יותר מאשר הבעת הזדהות סמלית. עם זאת, הייתה להם משמעות לגבי הנוף האידיאולוגי באיראן גופא, והתמיכה במאבק הפלסטיני הלכה ונעשתה מזוהה עם תנועות האופוזיציה האסלאמית לשלטון השאה. המקור העיקרי לידיעות על ההתרחשות שתוארה לעיל, למשל, הוא תיעוד המופיע בדוח מעקב של ה"סאוואכ" אחרי יריבים פוליטיים. מחבר הדוח ממהר להוסיף בדאגה: "[טאלקאני] הולך ונעשה שקוע בקידום הסוגיה הפלסטינית, בפומבי ובחדרי חדרים גם יחד". 
 
אם כן, במסגרת האידיאולוגיות של האופוזיציה לשלטון השאה – אנטי־אימפריאליזם, אנטי־מערביות, מאבק לצד מעמדות כלכליים מדוכאים ואסלאם פוליטי – ניתן למאבק בישראל ולעמידה לצד הפלסטינים מקום מרכזי באופן קבוע. אך טבעי אפוא שבשנים שקדמו למהפכה האסלאמית ב־1979, כאשר החוגים שהובילו את המהפכה זיקקו את תפיסת המהפכה מתמהיל של רכיבים שונים מאידיאולוגיות אלה, הם נתנו לסוגיה הפלסטינית מקום מרכזי. אחד התיאורטיקנים המרכזיים של המהפכה עלי שריעתי, קבע כי הציונות – "בדיוק כמו האימפריאליזם העולמי, הדיקטטורה, הקולוניאליזם, הקפיטליזם והפשיזם" – היא דוגמה מובהקת של פגיעה שרירותית בחלשים, ולפיכך מוגדרת על ידי האסלאם כגילוי של רוע שהמאמינים מחויבים להיאבק בו. שריעתי, שהחזיק באידיאולוגיה פאן־אסלאמית קיצונית, אף האשים את הציונות כאילו הייתה הסיבה לכך שהעולם המוסלמי אימץ את הלאומיות המערבית ואת רעיון מדינת הלאום וויתר על השאיפה לאחדות מוסלמית. לשיטתו, "האימפריאליזם המערבי והציונות מרכיבים יחד חזית אחידה אנטי־מוסלמית". 
 
רוח ח'ומייני
לבסוף, לא ניתן להתייחס ליחס האוהד של המהפכה האיראנית לסוגיה הפלסטינית בלי להתייחס לדמות המשמעותית ביותר בעיצוב האידיאולוגיה ועקרונות המדיניות של איראן המהפכנית – "אבי המהפכה" ומנהיגה המיתולוגי של הרפובליקה האסלאמית איאתוללה רוחאללה ח'ומייני. בעיני ח'ומייני, המהפכה באיראן איננה אירוע היסטורי יחיד במינו, אלא אחת בסדרה של מהפכות שעליהן מצווה האסלאם ושחותרות כולן למטרה אחת: למוטט את כוחות הכפירה והרשע המדכאים את החלשים ואת העשוקים ולהחליפם בממשלה אסלאמית. על כן, בדיוק כמו שיש לשחרר את העם האיראני משלטונו המדכא של השאה החילוני – כך יש לשחרר את המוסלמים בפלסטין מציפורני הכיבוש הציוני הדכאני והכופר. נוסף על כך, המאבק הפלסטיני נהנה מיתר חשיבות בעיני ח'ומייני לאור קדושתה של אדמת פלסטין באסלאם. העמידה לצד הפלסטינים ושחרור פלסטין מהכיבוש הציוני היו אפוא בעיני ח'ומייני חובה מוסרית ודתית גם יחד. לפיכך, לאחר הצלחת המהפכה ב־1979 והדחת השאה נעשתה הסוגיה הפלסטינית לאחד מעמודי התווך במדיניותה של הרפובליקה האסלאמית החדשה, שח'ומייני היה מנהיגה העליון. 
 
למעשה, הצלחת המהפכה חיזקה בקרב ההנהגה האיראנית את הנטייה לתמוך במאבק הפלסטיני. בראיית המהפכנים הם הצליחו להדיח את שלטון השאה העריץ, שזכה לגיבוי צבאי ומודיעיני מכל מעצמות המערב, כשהם חמושים באידיאולוגיה אסלאמית בלבד. רבים באיראן האמינו אפוא שהצלחתם תוליד "אפקט דומינו", קרי שהמהפכה באיראן תהיה זרז אידיאולוגי למהפכות נוספות, ותאיץ את קריסת המערב. במסגרת חזון זה, הפלסטינים היו המועמדים המובילים להמשיך את התהליך המהפכני מאחר שהם היו הקורבנות האולטימטיביים של האימפריאליזם הציוני-מערבי. מסיבה זו היה ערפאת, כאמור, המנהיג הזר הראשון שזכה לקבלת פנים ברפובליקה האסלאמית, ומאותה סיבה הוצג הביקור החגיגי בתקשורת תוך הדגשת הזיקה העמוקה בין השלטון המהפכני המנצח באיראן לבין המהפכה העתידה לנצח בפלסטין. במסגרת אותו ביקור חנך ערפאת את שגרירות פלסטין החדשה בטהראן – במתחם שגרירות ישראל לשעבר, שננטשה ובוטלה בזמן המהפכה – וצולם כשהוא אוחז במפתחות המתחם. הכותרת הדרמטית לא איחרה לבוא: השגרירות הפלסטינית החדשה היא "פיסת הטריטוריה הראשונה שמשיבים הפלסטינים לידיהם מידי הציונים לאחר יותר משני עשורי מאבק". 
 
לא צריך לציין, כמובן, שכנהוג בפוליטיקה – גם לחיבוק החם שקיבל אש"ף מההנהגה המהפכנית היו בין היתר סיבות פרגמאטיות בתכלית. לדברי עלוי, ח'ומייני ידע היטב שתמיכה במאבק הפלסטיני בישראל היא קונצנזוס ותיק ורחב בדעת הקהל האיראנית והמוסלמית בפרט. בשעה שהוא הציג את שחרור פלסטין מהכיבוש הציוני כחובה מוסרית ודתית אוניברסאלית, ח'ומייני ניכס במובן מסוים את המאבק הלאומי הפלסטיני לאידיאולוגיה האסלאמית האוניברסאלית של המהפכה, אף שבזו האחרונה אין מקום רב ללאומיות פרטיקולארית. אף אפשרות אחרת לא הייתה מתקבלת על הדעת: ויתור מוחלט על התמיכה בפלסטין היה צעד שבסיס המהפכה באיראן פשוט לא היה מוכן לקבל. גם ערפאת, מצידו, היה ער לוויתורים האידיאולוגיים שתבעה ממנו החבירה למדינה לא־ערבית ודתית ביותר, בתור מנהיג ארגון התנגדות לאומית חילוני בעל גוונים פאן-ערביים. הברית בין אש"ף לאיראן התבססה אפוא על עיקרון מרכזי של התנגדות למערב ולציונות, אולם לא פחות ממנו גם על אינטרסים פוליטיים משותפים. 
 
בהתאם לכך, בשנים שלאחר המהפכה היו אלה שני אירועים בעלי אופי פוליטי בתכלית שהעכירו את היחסים בין אש"ף לבין הנהגת הרפובליקה האסלאמית. הראשון הוא המשבר ביחסי איראן-ארצות הברית בעקבות פרשיית החזקתם של בני הערובה האמריקנים בשגרירות ארה"ב בטהראן. ערפאת, שקיווה למנף את הקצר בתקשורת בין שתי המדינות כדי לחזק את קשריו עם שתיהן, זינק אל לב הסערה. הוא הציע לממשל האמריקני לתווך בינו לבין איראן, קיבל ממנו אור ירוק והחל במאמצי הגישור – הכול בלי לתאם את צעדיו עם הממשל האיראני ובלי לקבל את הסכמתו. באיראן זעמו: משלחת בכירים מארגון פת"ח שהגיעה אל מתחם השגרירות האמריקנית גורשה ממנו בלי שזכתה להשמיע את דבריה. ערפאת נסוג מן היוזמה בבושת פנים, ואמונו במסדרונות ההנהגה בטהראן נפגע קשות. 
 
חמור מכך, מייד לאחר הצלחת המהפכה באיראן פלשה עיראק אל המדינה הצעירה, ופרצה מלחמת איראן-עיראק שתסתיים רק בחלוף עשר שנים. ערפאת ואש"ף מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן: שתיים מבנות־בריתם - הרפובליקה האסלאמית ושלטון מפלגת הבעת' בעיראק, ניהלו ביניהן מאבק קיומי שבו שום צד איננו יכול להישאר ניטרלי; נוסף על כך, הפילוג בעולם המוסלמי איים לפורר את קונצנזוס התמיכה במאבק הפלסטיני. שוב ניסה ערפאת לתווך הפסקת אש בין הניצים, אולם איראן לא נעתרה לתנאים שהוא הציע לה בשם הנהגת עיראק. אמונו של ערפאת באיראן ספג מכה נוספת, והוא מצידו התייאש מהניסיון לעבוד עם איראן והחל מצדד באופן גלוי יותר ויותר בשלטון סדאם חוסיין בעיראק. אש"ף אולי נותר באותה עת נציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני בעיני ההנהגה האיראנית, אולם הקשרים בין השניים נראו רעועים מאי פעם. 
 
עם זאת, חרף התנהלותו של אש"ף בראשות ערפאת, איראן לא ניתקה את קשריה עימו לחלוטין. גם אם היה אש"ף נציג בעייתי של המאבק הפלסטיני, הוא היה נציגו היחיד. בעיניים איראניות, תמיכה באש"ף נותרה הדרך היעילה ביותר לתמוך במאבק הפלסטיני, והדבר היה כאמור יסודי למדיניות האיראנית מסיבות פרגמאטיות ואידיאולוגיות גם יחד. ממילא, עד סוף שנות השמונים עיקר פעילותו של אש"ף בשטח היה המאבק החמוש בישראל; בהתאם לכך, הפסקת התמיכה בארגון הייתה למעשה גורמת לאיראן לסייע באופן עקיף לישראל – משגה חמור הרבה יותר, לדידם של מנהיגי המהפכה, מכל פשרה עם ערפאת. בסופו של דבר, העובדה שהקשרים בין איראן לאש"ף המשיכו להתקיים בשנות השמונים היא בעיני עלוי אינדיקציה אפקטיבית לאופי האידיאולוגי העמוק, המתעלה מעל לקשיים הפוליטיים, של התמיכה האיראנית בסוגיה הפלסטינית. 
 
ערפאת מרד
בראשית שנות התשעים, אומנם ערפאת הגדיש את הסאה מבחינת איראן. הסכמתו העקרונית לקיום מגעים ראשוניים לשלום עם ישראל במסגרת ועידת מדריד (1991) וישיבתו עם ישראל לשולחן המשא ומתן במסגרת הסכמי אוסלו, הביאו את המשטר האיראני להכריז כי "לא לערפאת, ולא לאף מנהיג פלסטיני אחר, ישנה סמכות למסור ולו שעל מאדמת פלסטין לציונים". אולם בשלב זה, איראן כבר החזיקה בנציג חלופי לעם הפלסטיני, רצוי הרבה יותר מבחינתה: שני ארגוני התנגדות פלסטיניים חדשים – הג'יהאד האסלאמי וחמאס. 
 
הוותיק בין שני הארגונים - הג'יהאד האסלאמי, שנוסד בראשית שנות השמונים, הוא ללא ספק "הנער שאליו התפלל" שלטון הרפובליקה האסלאמית. מייסדו פתחי שקאקי התקרב לאסלאם ואימץ את ההתנגדות לישראל לאחר המלחמה ב־1967, ותנועת האחים המוסלמים נראתה לו המקום הטבעי לטיפוח אידיאולוגיות אלה. אלא שבמהלך שנות השבעים שקאקי התאכזב מהקו הפשרני יחסית של התנועה כלפי ישראל, וחיפש לה חלופה. עם ניצחון המהפכה באיראן, הוא התרשם עמוקות ממחויבותה האידיאולוגית למאבק אסלאמי בישראל, ואף כתב ספרים בשבח מנהיגה ח'ומייני. בשנים הבאות הקים בהשראתה את ארגון הג'יהאד האסלאמי, והאחרון נטל חלק חשוב בעימותים הצבאיים עם ישראל במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987—1991). 
 
הישגים צבאיים אלה צדו את תשומת הלב של ההנהגה האיראנית, וזו אימצה את הג'יהאד האסלאמי בחום. בין היתר, איראן מימנה את פעילותו הצבאית של הארגון, העמידה לרשותו מפקדות בלבנון ובסוריה (שם שוכן מטה התנועה עד היום), וסייעה לו להפיץ את זהותו האידיאולוגית הייחודית: תנועה פלסטינית של התנגדות אלימה לישראל שאיננה נשענת על תפיסות לאומיות אלא אסלאמיות. לצד הישגי הארגון בשדה הקרב, הוא היה יקר לליבה של איראן גם מסיבה נוספת – הוא הכשיר את הקרקע האידיאולוגית לצמיחת תנועה מרכזית אף יותר - "תנועת ההתנגדות האסלאמית" (חָרַכָּתְּ אַלְ־מֻקָאוַמַה אַלְ־אִסְלָאמִיָּה, ובראשי התיבות המוכרים יותר – חמא"ס). במידה רבה, חמאס חייבת את הקמתה לאתגר שהציב בפניה הג'יהאד האסלאמי: הדוגמה האפקטיבית להתנגדות האסלאמית ששימש הארגון לפני האינתיפאדה ובמהלכה, גרמה לצעירי הסניף העזתי של האחים המוסלמים לתהות: מדוע גם הם, בתור תנועה אסלאמית, אינם מצטרפים למאבק בישראל? תשובתם של אותם צעירים הייתה הקמת תנועת חמאס ב־1987. 
 
שתי התנועות נפלו לידיה של איראן כפרי בשל בדיוק בנקודה שבה היא התייאשה סופית מן העמדה היונית מדי, לטעמה של אש"ף, באשר לישראל. בשנת 1991, כשבמדריד נערכה ועידת שלום בין ישראל לאש"ף בברכת ערפאת, נציגים מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הגיעו לטהראן והשתתפו בכנס אלטרנטיבי שארגנה איראן ובו אירחה תנועות התנגדות אסלאמיות מכל העולם. כעבור שנים ספורות, ב־1998, היעד הראשון שבו ביקר מנהיג חמאס אחמד יאסין לאחר ששוחרר מהכלא הישראלי היה איראן. הוא זכה לקבלת פנים מלכותית בטהראן, והמנהיג העליון של איראן ח'אמנהאי הכריז עליו ועל תומכיו כ"נציגיה האמיתיים של ההתנגדות הפלסטינית". כשני עשורים לאחר ביקורו החגיגי של ערפאת באיראן המהפכנית בכובע מנהיג הפלסטינים, תפסה תנועת חמאס את מקומו באופן סמלי ופומבי. 
 
ההתקרבות לחמאס
הקשר האמיץ בין איראן לבין התנועות האסלאמיות הפלסטיניות, ובפרט בינה לבין חמאס, המשיך להתחזק בשנים הבאות. בשנת 2000 נסוגה ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, בין היתר בזכות מאמציו של ארגון חזבאללה ופטרוניו בהנהגה האיראנית. ההישג, שהוצג בעולם הערבי כ"מקרה הראשון מאז 1948 שבו הצליחה תנועת התנגדות ערבית לכבוש שטחים מידי ישראל", העניק לחמאס השראה במאבקה נגד ישראל וחיזק את האמון שנתנה בגיבוי האיראני. 
 
מנגד, במסגרת האינתיפאדה השנייה שפרצה באותה שנה, נטלה חמאס תפקיד מרכזי במאבק החמוש בישראל ואף הקריבה רבים ממנהיגיה. הדבר זיכה אותה בהערכה רבה מצד ההנהגה האיראנית ומצד חזבאללה בלבנון, וחיזק אותה אפילו יותר על חשבונם של ערפאת, של תנועת פת"ח בראשותו ושל ארגון אש"ף בכלל. נסיגת ישראל מרצועת עזה ב־2005 הניבה תוצאה דומה, שכן היא נתפסה הן בטהראן והן בהנהגת חמאס כניצחון שעליו חתומה התנועה, הישג דומה בחשיבותו להצלחה של ארגון חזבאללה כחצי עשור לפני כן. בד בבד נחלשה תנועת פתח לאחר שאבדה לה מנהיגותו הכריזמטית של ערפאת, שהלך לעולמו ב־2004, ונטשה כמעט לחלוטין את האלימות כלפי ישראל. בשלב זה, הייתה התנועה בגדר פרסונה נון־גרטה של ממש באיראן. 
 
קשרי המשטר האיראני ותנועת חמאס הלכו והעמיקו אפוא, וההימור האיראני על חמאס הצדיק את עצמו בתוך פחות משנה. ב־2006 - שנת הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, זכתה תנועת חמאס לרוב מוחץ של כ־60% מהצירים, ולראשונה זה עשרות שנים הדיחה את פתח ממעמדה ההגמוני בציבור הפלסטיני. איראן שמחה לגלות כי בת־בריתה "הנציגה היחידה של ההתנגדות הפלסטינית לישראל", הפכה לתנועה הפוליטית החזקה ביותר בציבור הפלסטיני ולריבון דה־פקטו ברצועת עזה. אישור נוסף לבחירה האיראנית בחמאס הגיע כעבור שנתיים בדמות העימות בין חמאס לישראל בחורף 2008—2009 (מבצע "עופרת יצוקה"): חמאס שהראתה כי בכוחה לנהל מלחמה בקנה מידה מלא נגד ישראל, הוכיחה לאיראנים שהיא ראויה לייצג את ההתנגדות הפלסטינית. איראן מצידה גיבתה את חמאס מבחינה צבאית וכלכלית, וכל מחנות המערכת הפוליטית באיראן הביעו קונצנזוס נדיר סביב התמיכה בחמאס. הידידות בין איראן לפלסטינים נראתה אז עמוקה ואורגנית מאי פעם. 
 
אומנם הפערים בין איראן לחמאס לא נעלמו כליל. היחסים בין השתיים עמדו למבחן קשה במיוחד עם פרוץ אירועי האביב הערבי בשנת 2011. המחאות בסוריה ובמצרים נגד שלטונם של אל־אסד ושל מובארכ בהתאמה הלכו ונצבעו בצבעים האידיאולוגיים של האסלאם הפוליטי, וחמאס, שנותרה קשורה בטבורה לתנועת האחים המוסלמים, הביעה תמיכה בלתי־מסויגת במוחים. כאשר בברכתה ובסיועה של איראן, החריף משטר אל־אסד  את האלימות נגד המוחים – חמאס הכריזה על ניתוק הקשרים עם הלה. יותר מעשור לאחר שגורשה הנהגת התנועה מירדן והקימה את מפקדתה בדמשק בשנת 1999, ב־2012 היא גורשה משם לקהיר, ובהמשך לדוחה בירת קטאר. 
 
הג'יהאד האסלאמי מצידו לא יכול היה לוותר על התמיכה מציר איראן-סוריה. הארגון נותר נאמן לשתי האחרונות, והנהגתו זכתה להישאר בדמשק. את המלחמה בסוריה הבינו מנהיגי הג'יהאד כפי שהבינו אותה ההנהגה הסורית וקברניטי הרפובליקה האסלאמית - בראי המסגרות האידיאולוגיות של המהפכה האיראנית. לפי אותה פרשנות, מחאות האביב הערבי הן מסווה למזימה אימפריאליסטית מערבית. המוחים אינם חותרים לדמוקרטיה או לשוויון, נטען, אלא למוטט מבפנים את כוחות ההתנגדות העיקשים למערב, ובראשם את המשטר הסורי. פרשנות כזו, ככל שהיא נוחה לאיראן ולג'יהאד האסלאמי, הייתה רחוקה מאוד מתפיסותיה של חמאס. היו באיראן אף מי שתקפו את חמאס באופן מרומז באותו הקשר, כשהם מתייחסים ל"אותם כוחות אזוריים אשר תמיכתם במחאות מסייעת, מדעת או מבלי דעת, למזימה אימפריאליסטית מערבית". אולם למרות פער אידיאולוגי עמוק זה, ואף שחמאס לא חידשה את קשריה עם סוריה עד היום, יחסי חמאס ואיראן לא ספגו מכה קשה מדי. איראן המשיכה להעניק לחמאס גיבוי צבאי וכלכלי במאבקה נגד ישראל, וחמאס לא התנערה מאיראן בשום שלב. 
 
היחסים המתוחים משהו אף התהדקו כעבור כמה שנים, במהלך העימות הצבאי בין ישראל לחמאס בשנת 2014 ("מבצע צוק איתן"). במידה רבה, הישגיה הצבאיים של חמאס באותו עימות נזקפו לזכותה של איראן, שסיפקה לחמאס את עיקר הארסנל הרקטי שלה וציידה אותה בידע הדרוש להקמת מערך לייצור נשק עצמאי. אותם הישגים צבאיים נשאו חן גם בעיני איראן, ששמחה להיזכר שחמאס משמש עבורה מעין בסיס קדמי בעימות הכרוני שלה עם ישראל. חלק ניכר ממשקעי העבר בין איראן לחמאס התפוגג, והיחסים ביניהן זכו לפריחה מחודשת. שוב התאחדה המערכת הפוליטית באיראן - מהנשיא הרפורמיסט המושבע רוחאני ועד לקיצוני השמרנים במשמרות המהפכה, סביב התמיכה בחמאס. איראן אף זכתה לעדנה בציבור העזתי, ועל שלטי חוצות ברחובות עזה נכתב "תודה לך, איראן" בערבית, בפרסית, באנגלית ובעברית. 
 
במידה רבה, כזה הוא המצב עד היום. אומנם בין איראן לחמאס נותרו עוד נושאים שיש ללבן; אולם גם אם לא יימצא להם פתרון בקרוב – היחסים בין הרפובליקה האסלאמית באיראן לבין העם הפלסטיני איתנים מכדי שהדבר ישפיע עליהם. אחרי הכול, לדעת עלוי, בין השניים שוררת זיקה אידיאולוגית עמוקה שאיננה תלויה בזוטות פוליטיות: "רבים באיראן מגלים הזדהות עמוקה ואותנטית עם האומה הפלסטינית. יש לכך יסודות באידיאולוגיה של המהפכה האסלאמית ובפרט ברעיון התמיכה בעשוקים ובמאבק בעושקים, אותו רעיון שאיחד סביבו את האומה האיראנית בשנת 1979". פלסטין היא אפוא חוליית יסוד בקונצנזוס האידיאולוגי הציבורי באיראן העכשווית, ולפיכך היא גם סעיף מרכזי במדיניות האזורית שלה: "הסוגיה הפלסטינית חיונית לרפובליקה האסלאמית מבחינה אסטרטגית, שכן היא מסייעת לה לבסס באזור שיח פוליטי של התנגדות ושחרור – שיח אשר בתורו מקנה לאיראן עוצמה והשפעה בזירה הגיאו־פוליטית האזורית". לאור כל זאת, חותם עלוי, סביר יותר שהמשטר האיראני הנוכחי יודח או יעבור שינוי פנימי רדיקלי, מאשר שהרפובליקה האסלאמית תיסוג מהתמיכה בעם הפלסטיני ובמאבקו בישראל. 
 
אין ספק שמדובר בטענה שקשה לאתגר. ספרו של עלוי מראה באופן מסודר ומשכנע למדי שאהדת הפלסטינים שזורה בתולדות הרפובליקה האסלאמית של איראן מראשית דרכה – משורשיה בשמאל האנטי־אימפריאליסטי ובאקטיביזם האסלאמי, דרך הסינתזה האידיאולוגית החדשנית של אבות המהפכה האיראנית ב־1979, וכלה במדיניות האיראנית המחויבת למאבק הפלסטיני בעשורים האחרונים. איראן המודרנית אכן מעורבת במאבק הפלסטיני בשלל אופנים מהותיים. בדיוק כפי שלטענת המומחית לאיראן פאטמה א־סמאדי, איראן איננה צפויה לוותר בקרוב על נוכחותה בסוריה שכן היא נובעת ממניעים אידיאולוגיים ופרגמאטיים גם יחד – כך קשה לדמיין מצב שבו איראן תוותר על תמיכה מסוג כלשהו במאבק הלאומי הפלסטיני. אם לסכם בנבואה זהירה על בסיס טענתו של עלוי, סביר להניח שאם אומנם יחול שינוי בעמדת המשטר האיראני לגבי המאבק הפלסטיני – הרי שזהו רק סימפטום לשינוי עמוק הרבה יותר בעצם זהותה של הרפובליקה האסלאמית של איראן. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים