אופק


תגיות
מאמר
מורות מפגינות בזמן השביתה בירדן. (צילום:רויטרס)
23.12.2019

ארבעת השבועות שטלטלו את ירדן

לאחר חודש של שביתה היסטורית הגיעו איגוד המורים וממשלת ירדן להסכם שסיים אותה. אולם המחאה השיבה את אמונם של אזרחי ירדן בכוחם לשנות והפכה את איגוד המורים למופת לכל תנועת מחאה עתידית
מה עלה בגורלה של שביתת המורים בירדן, שעיכבה את פתיחת שנת הלימודים בכמה שבועות? למיס אנדוני, עיתונאית ופובליציסטית ירדנית, סוקרת במאמר לאתר אל־ערבי אל־ג'דיד את תוצאותיה של השביתה המדוברת.
 
ההתחלה הייתה בניסיון של ארגוני המורים הירדניים לארגן מחאה מול בניין הממשלה בעמאן כדי לדרוש את מימוש ההבטחה שניתנה להם בעבר להעלות את שכר המורה. אלא שהמצב התגלגל במהירות לשביתה חסרת תקדים של המורים בבתי הספר הממשלתיים ולסולידאריות עממית, ארגונית ומפלגתית נרחבת עימם: הפגנות ההזדהות עם המורים כמעט שהפכו בימיהן האחרונים למרי אזרחי. המסר של אירועים אלה, מלבד התמיכה בדרישת המורים, היה שהעם הירדני אינו עובר לסדר היום על זלזול בזכויות האזרח הירדני ועל המשבר שבו שרויה המדינה.
 
ניצחונם של ארגוני המורים וכניעת הממשלה לדרישותיהם היו מפלה כואבת למנגנוני הביטחון ולאמצעי התקשורת שבשליטת המשטר, שהתגייסו כדי לגנות את השביתה ואת כל מי שתמך בה או הזדהה עם דרישות המורים. הגורמים הרשמיים השתמשו בכל האמצעים כדי לעצור את השביתה, כולל ניסיון להאשים את האסלאמיסטים, בדומה למה שקורה במצרים, שבה מואשמים האחים המוסלמים. התוצאה, סבורה אנדוני, הייתה הפוכה, שכן הפניית כוחות משטרה לאזור בבוקר יום השביתה של המורים בחמישה בספטמבר, כאילו הייתה שם סכנה שמאיימת על ירדן, הרגיזה את הציבור שתמך במורים וראה בתנועתם ביטוי לדאגות של כלל האזרחים. כמו כן, תוקפנות המשטרה כלפי מורים ומורות במהלך המחאה ובתחנות המעצר ביטאה זלזול לא רק בתפקידו של המורה ובמעמדו, אלא גם בכבודם של הירדנים, מה שאפשר לארגון המורים להכריז על שביתה ולהמשיך בה.
 
הכוננות הביטחונית העידה על החשש שמא מחאת המורים תצית תנועה חברתית פוליטית כתוצאה מהתפשטות ביטויי מחאה קשים כלפי הממשלה ברחוב וברשתות החברתיות. מנגנוני הביטחון לא קראו נכון את הסימנים המוקדמים שהצביעו על כך שדיכוי ביטחוני דווקא יעמיק את המתיחות של המשבר שכבר התלקח ממילא. אנדוני מדגישה שבתחילת השביתה, לא נשמע קולה של הממשלה, ואילו בהמשך, היא נשמעה מתנשאת על המורים, אבל כנועה מול מנגנוני הביטחון. אלה נתנו את הטון עד לרמה של האשמת המפגינים בבגידה ובפשע. אלא שניסיונם זה כמו גם האשמת המפגינים בהשתייכות לאחים המוסלמים - לא צלחו.
 
ארגון המורים המשיך לדרוש העלאת שכר והתרחק מסיסמאות פוליטיות. בחלוף הימים, הוא הביע הזדהות עם הזכות החוקית של המורים לשבות, והטיל על הממשלה את האחריות לעיכוב בפתיחת שנת הלימודים. גם ארגוני המהנדסים, עורכי הדין ורוב הרופאים הכריזו על תמיכתם הבלתי מסויגת בשביתת המורים.
 
המסר החשוב ביותר של אירוע זה למקבלי ההחלטות, לדעת אנדוני, הוא הסולידאריות של ארגונים, אגודות, מפלגות ושל החברה האזרחית עם המורים וכן ההיווצרות של תנועה פעילה של הורי התלמידים, שסירבו לקריאת הממשלה לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. ההורים הזדהו עם המורים, וכולם גם יחד התעלמו מהוראת בית המשפט המנהלי לסיים את השביתה. ארגון המורים הפגין עורמה משפטית יפה כשהכריז על היענותו להחלטת הממשלה להפסיק את השביתה בסוף השבוע, אך הודיע על שביתה חדשה בשבוע שלאחר מכן.
 
בסופו של דבר, חזרה בה הממשלה ונענתה לדרישות המורים. לדברי אנדוני, הממשלה למעשה הפסידה במאבק זה, ולא רק מול דרישות המורים, שכן למדה לקח חשוב לעתיד: שגם אם ישנם לחצים מבחוץ ונטל של חובות, הירדנים אינם שותקים, אלא מגינים על זכויותיהם החוקיות. אין זה אומר שהם מתעלמים מהמצב הכספי הקשה של הממשלה, אלא שהם מסרבים לניסיון להטיל על האזרח הירדני את הנטל של שנים ארוכות של שקיעה בשחיתות ובפוליטיקה ניאו-ליברלית, כמו הפרטה, הפניית תקציבים למוסדות השייכים לחצר המלכותית ונסיגה הדרגתית של הממשלה מאחריותה לחברה.
 
ההסכם בין משרד החינוך לבין ארגון המורים החזיר אומנם שקט יחסי וסיים את השביתה, אך נראה שהמומנטום לא ייעצר כאן, שכן העמידה של הארגון בפני כל הלחצים הפכה אותו מופת לכל תנועה שעתידה לקום. אנדוני מדגישה גם כי הצלחת השביתה אף החזירה את האמון של ירדנים רבים ביכולתם לשנות. לדעתה, נדרשות חירויות והגנה על הזכויות הכלכליות והחברתיות של הירדנים במקום כניעה לתכתיבים הניאו־ליברליים של קרן המטבע הבין־לאומית.  
 
בעבר, תחלופת הממשלות בירדן הספיקה להרגעת מחאות ולשמירה על המשטר, אך לא עוד. היחס הרשמי לשביתת המורים הפחיד רבים, ולא בגלל הדיכוי הביטחוני, אלא בשל ההידרדרות בתחושות הביטחון והיציבות. בציוץ לאחר השביתה, הזהיר מלך ירדן מאג'נדות זרות שחלחלו לשביתה, וביקש שמה שקרה לא יחזור. אנדוני איננה רוצה לפרשן את הציוץ הזה, אולם מביעה חשש כי עמדותיו של בית המלוכה מושפעות ממסרים כוחניים וקונספירטיביים מצד מנגנוני הביטחון. אסור להתעלם מהמסר של השבועות האחרונים, מהמצוקה ומתחושת העושק; האזרח הירדני חרד לזכויותיו ולעתידו. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים