אופק
מאמר
שר המודיעין אלי כהן נפגש עם נשיא סודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן בביקורו במדינה, ינואר 2021 (צילום: Nerizuki, מתוך ויקימדיה)
09.02.2021

מוועידת ח'רטום ועד חרטום: ההיסטוריה מאחורי הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לסודאן

כבר באמצע שנות החמישים התקיימו מגעים בין המדינות, על רקע השאיפה ההדדית לכרסם בכוחה של מצרים באזור. בשנים הבאות ישראל לא היססה לבחוש בסודאן פעם אחר פעם, ואילו הסכמי אברהם הנוכחיים הם פרי ההבנה של האחרונה כי זה מה שנדרש ממנה כדי להתקרב לארצות הברית
בינואר האחרון, כשנה לאחר הפגישה המרעישה בין מנהיגי המדינות בפברואר שעבר, חתמו ישראל וסודאן על "הסכם אברהם" להסדרת היחסים ביניהן. נוכח זאת, סוקר החוקר אחמד אברהים אבו שוק במאמרו למרכז הערבי למחקר וללימודי מדיניות בקטאר את ההיסטוריה של היחסים, את האירועים שליוו אותנו בשנה שחלפה ואת אתגרי השעה הנוכחית.  
 
המימד ההיסטורי
תחילת המאמר מוקדשת להיסטוריה הסבוכה של היחסים בין המדינות, שקצרה היריעה גם כאן וגם במאמר של אבו שוק מלהכיל. החוקר מדגיש כי בין מחוז פלשתינה תחת המנדט הבריטי (1948-1920), ובין המושבה סודאן תחת שלטון הקונדומיניון האנגלי-מצרי (1956-1899), התקיימו קשרים מסחריים ועסקיים. אלו נמשכו גם לאחר הכרזת העצמאות של ישראל, למורת רוחה של מצרים ובניגוד לעמדת הליגה הערבית, שסודאן טרם הייתה חברה בה. היה זה תחום אחד מני רבים שניכר בו המאבק בין שתי ה"שותפות" לשלטון על סודאן - מצרים ובריטניה, שבו הייתה ידה של בריטניה על העליונה. חרף ניסיונות המצרים לבלום את יחסי הסחר בין ישראל לסודאן ולממש חרם פוליטי, צבאי ומסחרי על ישראל, הבריטים הבהירו כי אין למהלך זה לגיטימציה חוקית ופוליטית. 
 
פרק מעניין נוסף ביחסים המוקדמים בין ישראל לסודאן שאבו שוק דן בו בהרחבה, התרחש באמצע שנות החמישים של המאה ה־20: במשך כמה שנים התקיימו סדרת פגישות ותכתובות בין גורמים ישראליים לנציגים ממפלגת ה"אומה" הסודאנית, בתיווך בריטי. הרקע למגעים החשאיים היה השאיפה המשותפת של שלושת הצדדים, כל אחד מטעמו, למזער את כוחה ואת השפעתה האזורית של מצרים. פרשה זו, שהוזכרה בכמה מאמרים וכתבות מאז שנות התשעים, זכתה לעניין מיוחד בשל הזיהוי ההיסטורי והעכשווי המובהק של מפלגת האומה ושל מנהיגיה הבולטים עם כמה מהמהלכים הפומביים כלפי ישראל. 
 
למשל, ב־1958 הכריזה ממשלת סודאן, שבה מפלגת האומה הייתה חברה, על "חוק החרם" נגד ישראל. החוק אסר על קשרים עם גופים או עם אנשים המתגוררים בישראל, עם ישראלים בחו"ל ועם מי שעובדים עבור ישראל, וכן אסר כניסה של אנשים, של מוצרים ושל סחורות לסודאן מישראל או דרכה. גם ועידת חרטום המפורסמת של הליגה הערבית התקיימה בסודאן ב־1967 תחת השלטון קצר המועד של מפלגת האומה, בין דיקטטורה צבאית אחת לאחרת. 
 
מוועידה זו יצאו "שלושת הלאווים": "לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן" עם ישראל. הוועידה התקיימה בהקשר של כיבוש שטחי המדינות הערביות השכנות של ישראל. סודאן לא הייתה אחת מהן, אולם כפי שמציין אבו שוק, ועידת ח'רטום מיקמה את סודאן בעמדה היסטורית עיקשת נגד כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ואף יצרה מחסום פסיכולוגי ומוסרי לשנים שיבואו נגד אפשרות כזאת בזירה הסודאנית - הפוליטית והאזרחית כאחד. 
 
מנגד למגמה זו מעמיד אבו שוק את תנועות המרי מדרום סודאן שנלחמו בהדרה ובדיכוי הפוליטיים שנקטה הממשלה בח'רטום כלפי האזור וכלפי יושביו (1972-1963), ובשנות השישים יזמו קשרים עם ישראל בתקווה להסתייע בה כלכלית, צבאית ומוסרית
 
נקודה שראוי לתת עליה את הדעת היא המקום השולי שאבו שוק מעניק במאמרו לשלושים שנות שלטונו של עומר אל בשיר (2019-1989) בתוך סוגיית הנורמליזציה, חרף חשיבותן הרבה. הוא מציין במעין הערת שוליים כי ישראל ששה ליזום קשרים ישירים עם סודאן ולהתערב בענייניה הפנימיים באמצעות תמיכה בתנועות חמושות שהתנגדו לממשלה כדי לערער את השלטון ה"אסלאמי" (כך במקור). הערה זו עמומה למדי ולא ברור אם הוא מתכוון בכך למורדים הדרום סודאנים במלחמת האזרחים השנייה (2005-1985) או שמא לתנועות החמושות מדארפור. באשר לאחרונות, יש לאמירה זו משמעות לא־מבוטלת, שכן הן הואשמו פעמים רבות על ידי המשטר ונאמניו בשיתוף פעולה עם ישראל, לא בהכרח בהתאם למצב בפועל. זאת ועוד, נושאים מעניינים כמו התקיפות הצבאיות של ישראל בסודאן מצד אחד והתמיכה הלוגיסטית והחומרית של סודאן במאבק המזוין הפלסטיני מצד שני, לא זכו להתייחסות ולניתוח אצל אבו שוק. 
 
לבסוף, אבו שוק מתעלם מההבנה המוקדמת של אל בשיר, מלפני שש שנים לפחות, שהדרך לתיקון היחסים של סודאן עם ארצות הברית עשויה לעבור, בלית ברירה, דרך ישראל. משום כך, כבר בתקופת שלטונו, ישראל לא הייתה הצד הפעיל היחיד באסטרטגיית ההתקרבות בין המדינות. 
 
המציאות הפוליטית והחברתית העכשווית
בהמשך המאמר עוסק אבו שוק במהלכים העיקריים שהתרחשו בשנה שחלפה מאז אותה פגישה גורלית באוגנדה בפברואר 2020 בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר מועצת הריבונות של סודאן הגנרל עבד אל פתאח אל בורהאן. הוא מסכם כי בשנה זו הופעל לחץ חסר תקדים על סודאן לכינון יחסים עם ישראל, שעה שהיא נמצאה בעמדת נחיתות כלכלית ברורה. אחד היעדים הדיפלומטיים העיקריים של סודאן לאחר עשרות שנות דיקטטורה, שחיתות וניהול כלכלי כושל היה הסרת סודאן מהרשימה האמריקאית של מדינות התומכות בטרור, צעד שצפו לו השלכות כלכליות חיוביות. צורך זה סייע למכבש הלחץ לטובת ישראל שהובילו איחוד האמירויות הערביות והממשל האמריקאי של דונלד טראמפ. זה האחרון ביקש לחזק את מאמצי הדיפלומטיה האזורית הראוותנית של ידידו נתניהו ולהשיג התחייבות מסודאן לפיצויים בסך מאות מיליוני דולרים למשפחות של קורבנות אירועי טרור שביצע ארגון אל־קאעדה לפני כעשרים שנה, ובית המשפט העליון בארה"ב קבע כי גם סודאן אחראית להם. מהלך זה נתפס על ידי אבו שוק כניסיון של טראמפ לשפר את מצבו בזמן מסע הבחירות בארצות הברית. 
 
בדומה לפרשנים רבים שסיקרו את המהלכים, אבו שוק מגדיר את קשירת נושא הנורמליזציה עם ישראל בהסרת סודאן מרשימת המדינות התומכות בטרור, כמעשה של סחטנות לשמה. הוא מציין שלאור המצב הפוליטי המורכב בסודאן ולאור ההיסטוריה הסבוכה של היחסים, לכינון היחסים עשויות להיות השלכות בעייתיות על יציבות המדינה. לדבריו, גורמים רבים ישמחו לנצל את המחלוקות שמעורר המהלך בשורות ממשלת המעבר, לטובת הפיכה שכנגד. היבט נוסף שמעסיק אותו הוא העמימות הפוליטית, המסרים הסותרים שבאו מהצדדים השונים והסיקור התקשורתי המבלבל סביב כינון היחסים, עניין שהעיב מאוד על האירועים ונכתב עליו גם במסגרת פורום זה לאתר העין השביעית. 
 
אבו שוק מאפיין שלוש עמדות עיקריות לגבי המהלך בקרב הרחוב הסודני: דחייה עקרונית של הנורמליזציה שמובילות מפלגת האומה, המפלגה הקומוניסטית הסודאנית, מפלגות פוליטיות בעלות נטייה לאומית ערבית וכמה מפלגות אסלאמיות, בנימוקים שונים - החל בטיעון הנפוץ על בגידה בסולידאריות של סודאן עם המאבק הפלסטיני, וכלה בסנטימנטים דתיים של התנגדות לישראל, תוך ביקורת על הדרך הלא־כשרה של השגת היחסים. המגמה השנייה היא של תמיכה בנורמליזציה מתוך אמונה בחשיבותה להשגת יעדיה של סודאן ובתרומתה לעתיד המדינה. המגמה השלישית היא של תמיכה ביחסים מטעמים פרגמאטיים לצד גינוי מובהק של הסחטנות ושל האנדרלמוסיה הפוליטית שהובילו ליחסים אלו (תובנות נוספות על עמדות החברה האזרחית בסודאן כלפי יחסים עם ישראל על רקע סבך הזהויות במדינה, אפשר לקרוא באתר הפורום). 
 
לבסוף, אבו שוק מציע כי כוחו של "הסכם אברהם" הסודאני לסייע לסודאן תלוי ביכולת של הממשלה לספק הוכחות וקבלות למימוש יעדים נוספים של תקופת המעבר, כגון קידום השלום, היציבות והביטחון בתוך סודאן, ושיפור המצב הכלכלי ההרסני שהמדינה נמצאת בו. בימים אלה, כשאזורי הפריפריה בסודאן עודם רוויים אלימות אתנית ופוליטית, וכן הולכות ומתחזקות המחאות בח'רטום על רקע כלכלי, לא בטוח שאכן יעלה בידם של ההסכמים לתרום לתקופת המעבר ולתמוך בה. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים