מאמרים
מאמר
גרפיטי של הנערה האקטיביסטית עהד תמימי בבית לחם (תצלום: רויטרס)
17.06.2021

האיש שבקיר: אמנות מחאה פלסטינית

על אמנות הרחוב וציורי הקיר בפלסטין, המשמשים חלק חשוב בהתנגדות לכיבוש. בעבר, כל פלג בעזה מצא לעצמו דרכים לשמור על נוכחותו ברחוב דרך אמנות הרחוב, ובגדה ציורי קיר סיפרו סיפורים, מברכות לנשואים טריים ועד ברכות לאנשים שחזרו ממצוות החג' במכה. בניית החומה הרחיבה עוד יותר את הז'אנר, שמשגשג עד היום
ב־25.5.2021 פורסם בדפה ת'אלת'ה (ضفة ثالثة - גדה שלישית), במה תרבותית ערבית, מאמר מאת סארה עאבדין שסוקר את אומנות הרחוב - גרפיטי, אומנות אורבנית וציורי קיר, ככלי מחאה בפלסטין. 
 
אומנות רחוב היא כלי מחאה אומנותי שמוצג בעולם בעיקר על גדרות, מדרכות ובצידי כבישים מהירים. גרפיטי הוא כלי מחאה שמשתמש ברחוב ומעורר את הנושאים החשובים לדיון על ידי כך שמנכיח אותם במרחב הציבורי הנגיש ביותר - הרחוב. מדובר בכלי מחאתי מהפכני וזמין עבור אנשים, ולכן הוא פופולארי מאוד בעולם, כמעט בכל מחאה או התקוממות עממית.
 
בפלסטין, מקום שבו מתחוללות מחאה והתנגדות לכיבוש בדרכים שונות ורבות, אומנות הרחוב וציורי הקיר הם פופולאריים מאוד בה והם חלק חשוב בהתנגדות לכיבוש. במהלך האינתיפאדה הראשונה, השתמשו פלסטינים בגרפיטי כדי לשמור על הרמזים התרבותיים של פלסטין. הם ציירו על קירות הכפרים והערים שלהם, אך יותר מציורים הם כתבו סלוגנים של התנגדות ומחאה, ונמנעו מציורים מתוחכמים כי היה צריך לפעול בזריזות לפני שחיילים יתפסו אותם. עד היום, עזה מלאה בציורי קיר, וכל פלג או מפלגה מוצאים לעצמם דרכים לשמור על נוכחות ברחוב הפלסטיני דרך אומנות הרחוב. בשאר פלסטין, ישנם גם ציורי קיר וגרפיטי שמספרים סיפורים, כאלה שמברכים נשואים טריים וכאלה שמברכים אנשים שחזרו ממצוות החג' במכה. 
 

גרפיטי נוסף מבית לחם: "עשו חומוס, לא חומות" (רויטרס)

עם תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 והתגברות ההתקוממות הפלסטינית, החליטה ישראל לבנות את חומת ההפרדה שנבנתה כ־14 ק"מ מזרחית לקו הירוק. כדי לבנות את החומה, הפקיעה ישראל אלפי דונמים של אדמה מהפלסטינים, ניתקה משפחות זו מזו וניתקה אנשים מהאדמות שלהם שמהן הם התפרנסו. נוסף על כך, בנתה ישראל מערכת של מחסומים שמספרם מגיע לכ־450 בתוך הגדה המערבית, ואלה הגבילו את חופש התנועה של פלסטינים ומנעו מהם גישה לאדמותיהם. המחסומים הישראליים ניתקו גם את הערים הפלסטניות זו מזו והגבילו את גישתם של פלסטינים לשירותים בסיסיים כמו חינוך ובריאות. במקרים מסוימים, הקיפה החומה כפרים וניתקה אותם משאר הגדה המערבית ומשאר העולם. 
 
פעולה כה קיצונית ואלימה של ישראל גררה ביקורת נגד ישראל בעולם והציתה מחדש את המחאה נגד הכיבוש הישראלי (ובתוכה תנועת החרם הבין־לאומי נגד הכיבוש הישראלי). עם בניית החומה, החלו אומנים פלסטינים ובין־לאומיים להשתמש בה יותר ויותר לציורי קיר ובעצם חל שינוי באומנות המחאה הפלסטינית שעברה מגרפיטי וציורי קיר שכללו בעיקר את דגל פלסטין ואת מפת פלסטין במהלך האינתיפאדה הראשונה - לציורי קיר גדולים ומתוחכמים שכללו רמזים פוליטיים פלסטיניים שהיו פחות מוכרים לעולם (כמו למשל ציורי קיר של ליילה ח'אלד וציטוטים  שלה, ציורים של עצי זית וכו').
 
אומנים פלסטינים ואומנים בין־לאומיים רבים החלו לייצר אומנות על חומת ההפרדה. אומן הגרפיטי הבין־לאומי רוברט בנקסי, שצייר כמה ציורים על החומה, הוא אחד האומנים הבולטים ביותר שפעלו בפלסטין. בשלב זה ישראל כבר לא מחקה ציורים אלה כמו באינתיפאדה הראשונה. עאבדין מסבירה במאמרה כי מכיוון שהיה יותר מדי מה למחוק, ויתרה ישראל על מחיקת יצירות אלה. ציורי קיר אלה חיזקו את המחאה הפלסטינית נגד הכיבוש הישראלי ועזרו להמשכיות המאבק ולחיזוק הזהות הלאומית הפלסטינית. במאמרה של ג'ולי פיטיט The Writing on the Walls: the Graffiti of the Intifada, מספרת המחברת את סיפורה של אישה פלסטינית צעירה שנשאלה אם היא קוראת את הכתוביות על הקיר ואם היא מתבוננת בציורים. היא השיבה שהיא עושה זאת באופן קבוע מכיוון שציורים אלה מעניקים לה תחושה של רוגע, וכי כך היא יודעת שהמאבק לחופש והמאבק על המולדת וההתנגדות לכיבוש ממשיכים להתקיים. חשוב להזכיר בשלב זה את חשיבותו של הגרפיטי עבור צעירות וצעירים, לא רק בפלסטין אלא בכל העולם, ככלי לביטוי עצמי, במיוחד עבור אנשים שחיים תחת דיכוי מתמשך וצנזורה שלטונית. מכאן ניתן להבין את כוחה של אומנות המחאה וציורי הקיר.
 
הגעתו של אומן הגרפיטי הבריטי רוברט בנקסי לפלסטין בשנת 2005 ותשעת ציורי הקיר שצייר על חומת ההפרדה עוררו עוד יותר את הדיון הבין־לאומי על זכויותיו של העם הפלסטיני ואת מאבקו נגד הכיבוש הישראלי. עידן המדיה החברתית סייע גם הוא למאבק הפלסטיני כי כל האומנות שנוצרה על החומה וכלל האומנות העירונית בפלסטין הועלו לרשתות והפכו את המאבק הפלסטיני לנוכח הרבה יותר בזירה הבין־לאומית.
 
מובן שגם כאן ישנה ביקורת על אומנות הקיר על החומה. ישנם כאלה שטוענים שהאומנות על חומת ההפרדה מייפה את הכיבוש הישראלי וגורמת לו להיראות יותר טוב, וכי דווקא צריך להשאיר את החומה אפורה וחסרת חיים כי זה מסייע להראות את הכיעור של הכיבוש. עוד ביקורת היא על אומנים אירופאיים שמגיעים ומציירים את היצירות שלהם על החומה, אך אינם משלמים את המחיר שמשלמים פלסטינים על המאבק בכיבוש ודווקא מקבלים פרסום מזה. בנקסי לקח את זה צעד אחד קדימה אחרי שפתח בית המלון "עם הנוף הגרוע בעולם" מול החומה בבית לחם, צעד שגרם לו לספוג ביקורת רבה גם מצידם של פלסטינים בשל כך שהוא בעצם מרוויח מהכיבוש ומתפרסם מבלי לשלם מחיר אישי כבד כמו שקורה לעמיתיו הפלסטינים.  

בשיתוף עם מאמרים נוספים