אופק
מאמר
ילד בעזה מחזיק בתמונת יחיא סינוואר כחלק מהמחאה לשחררו מהכלא הישראלי, 2007 (רויטרס)
09.11.2021

חמאס בין הפטיש לסדן

תנועת חמאס מתמודדת עד היום עם המאבק האזורי שיצר האביב הערבי – כעשר שנים מאז תחילת האירועים. היא איבדה בעקבותיו בנות־ברית רבות ואט אט מסתמן שהתנועה נתונה במלכוד. לאן תפנה מכאן?
לפני שתנועת חמאס עלתה לשלטון בעזה, מעט מאוד גורמי כוח אזוריים התעניינו בה. המדינה הערבית היחידה שתחזקה קשרים עם אותו סניף מקומי של תנועת האחים המוסלמים הייתה סוריה, שמאז ומתמיד פרשה את חסותה על תנועות ההתנגדות הפלסטיניות. המצב לא השתנה עם האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, עת הפגינה חמאס לראשונה את כוחה הפוליטי: גם אז הייתה התנועה בסך הכול תנועה אחת מבין רבות שנטלו חלק באינתיפאדה, ועיקר ייחודה הסתכם בהעמדת אופוזיציה פוליטית להגמוניה של ארגון שחרור פלסטין (אש"ף) בהנהגה הפלסטינית. גם בהמשך לא נעשתה חמאס לגורם משפיע במיוחד. לאחר חתימת הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף בשנת 1993, היא הובילה את האופוזיציה הפלסטינית לתהליך אוסלו, וכאשר ההסכמים סיימו הלכה למעשה את האינתיפאדה – איבדה חמאס הרבה מכוחה. עם הקמת הרשות הפלסטינית, בין השנים 1994—1995 התנועה כמעט נעלמה מן המפה. 
 
אומנם חמאס שבה והרימה את ראשה בעקבות ההתנקשות ביצחק רבין. התנועה החלה להוציא לפועל פיגועי התאבדות בערי ישראל, והעימותים בינה לבין כוחות הרשות נעשו רבים יותר וגלויים יותר. אולם כשהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נכשל, אבדו לחמאס הסיבות להיאבק ברשות, והיא הלכה ונשכחה שוב מלבבות הפלסטינים. כה מעטה הייתה ההשפעה של חמאס בזירה הציבורית הפלסטינית באותם ימים, עד שב־1996 היא ויתרה מראש על השתתפות בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה ברשות הפלסטינית. 
 
נדרש לה לא פחות מעשור של מאבק צבאי נגד ישראל כדי להשוות את יוקרתה ואת השפעתה בשטח לאלו של תנועות פתח. והינה, כאשר נערכו שוב בחירות בשנת 2006, המצב היה שונה לחלוטין. חמאס התחזקה כאמור, ולטובתה עמדו גם נסיבות מקריות: מנהיג פתח המיתולוגי יאסר ערפאת הלך לעולמו, והליך הבחירות שונה באופן ששיפר את סיכוייה. התנועה זכתה ברוב המושבים בפרלמנט, הישג אדיר שסימן את כניסתה למעמד מובהק של הגמוניה. חמאס הפכה ל"סופרסטאר", וגורמי הכוח באזור התחרו ביניהם על הזכות לכרות איתה בריתות. 
 
חמאס, עם זאת, שמרה אמונים לפטרוניתה הוותיקה באזור – סוריה. זו האחרונה מיהרה לשרבב לזוגיות גם את בת־בריתה הגיאו־פוליטית איראן, וכך חמאס מצאה את עצמה שזורה ב"ציר ההתנגדות" – ברית שכללה בעיקר את איראן, את סוריה, את ארגון חזבאללה, שחבר לאיראן על רקע הזהות השיעית המשותפת, ואת תנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שאימצה את האקטיביזם השיעי המיליטנטי של איראן ושל חזבאללה. לא כולם בחמאס חשו בנוח עם הסביבה החדשה. באותה עת התגלעה בתוך התנועה מחלוקת סוערת לגבי הקשרים עם איראן, מחלוקת שנרגעה לבסוף רק בזכות המימון והתמיכה הצבאית שהציעה איראן לחמאס – אולם גם זאת, באופן זמני. 
 
חלפו חמש שנים, ותנועת חמאס שבה ונקרעה מבפנים לנוכח מאבק איתנים בזירה הבין־לאומית. בשנת 2011 פרצו האירועים שזכו לכינוי "האביב הערבי של האחים [המוסלמים]", והמחאה העממית התפשטה ברחבי העולם הערבי והגיעה עד מהרה אל סוריה ואל מצרים. במצרים, איש תנועת האחים המוסלמים מוחמד מורסי זכה בבחירות לנשיאות, והתנועה עלתה לשלטון. הדבר חיזק את סיעת נאמני האחים המוסלמים בהנהגת חמאס, ובפרט את מנהיג אותה סיעה – מנהיג חמאס בעזה דאז אסמאעיל הנייה. החיזוק שקיבל הנייה בפוליטיקה הפנימית של חמאס בעקבות ניצחון האחים המוסלמים במצרים היה כה דרמטי, עד שהלה לא הצליח לכבוש את השמחה: ביום ההכרזה על ניצחונו של מורסי יצא הנייה בעצמו לחלק ממתקים ברחובות עזה.
  
בד בבד, עזה אפילו יותר הייתה הטלטלה שהסבו האירועים בסוריה לתנועת חמאס. מאבק עז ניטש שם בין משטרו של בשאר אל־אסד לבין אנשי האחים המוסלמים, וחמאס מיהרה לצדד באחרונים. מנהיג חמאס דאז ח'אלד משעל, שהיה הרוח החיה מאחורי הברית בין חמאס לבין "ציר ההתנגדות", נאלץ לעקור מסוריה לקטאר. מעמדו בתנועה ירד מאוד, והוא לבסוף איבד את ההנהגה לטובתו של לא אחר מאסמאעיל הנייה, שמעמדו המשיך בנסיקה. הנייה, צריך לציין, מעולם לא חיבב את איראן במיוחד: עוד לפני האביב הערבי הוא תבע להחליף את הברית עם "הכופרים באיראן" בברית עם טורקיה האסלאמית של ארדואן, או לכל הפחות לחזק את הקשרים עם האחרונה על חשבון הקשרים עם ציר ההתנגדות. עלייתו של הנייה לעמדת ההנהגה בישרה אפוא את פתחו של עידן חדש בתולדות התנועה. כך, בשנת 2011 אומנם לא יצאו מיליונים לרחובות עזה למחות נגד שלטון תנועת חמאס כפי שקרה ברחבי העולם הערבי באותה עת, אולם בכל מה שקשור ליחסי החוץ שלה, אין ספק שהתנועה הושפעה גם הושפעה מאירועי האביב הערבי. 
 
תנועת הג'יהאד האסלאמי, מצידה, כמעט שלא הרגישה בקיומו של האירוע שכונה "האביב הערבי". בניגוד לחמאס, לג'יהאד האסלאמי לא היה כל קשר ארגוני או מדיני לתנועת האחים המוסלמים, ולמעשה גם מבחינה אידיאולוגית היא לא הייתה מקורבת במיוחד לאידיאולוגיה של "האחים" בפרט ולתפיסת האסלאם הפוליטי בכלל. בניגוד לאחים המוסלמים, תנועת הג'יהאד האסלאמי איננה רואה את עצמה כארגון שאמון על "דַעוַוה" [הפצת דת] אסלאמית, וסלע קיומה האידיאולוגי הוא הלחימה בישראל מתוקף חובת הג'יהאד. לפיכך, כאשר בין הנהגת הג'יהאד האסלאמי לבין איראן התגלע ויכוח בנוגע למלחמה בתימן, הצליחה התנועה להכיל את אי־ההסכמה. אף שיחסיה עם איראן הורעו במידת מה כתוצאה מהפרשייה, הביטויים לכך הוגבלו לתחומי המימון והתקשורת. במישור הצבאי היחסים בין השתיים נותרו חמים כבעבר. 
 
תנועת חמאס, לעומת זאת, מתמודדת עם המאבק האזורי שיצר האביב הערבי עד היום - כעשר שנים מאז תחילת האירועים. בנות־ברית רבות אבדו לה בדרך: במצרים ובתוניסיה תנועת האחים המוסלמים התפוררה, ואילו באלג'יריה איבד הסניף המקומי של התנועה הרבה מכוחו. כך קרה גם במרוקו: בשנה שעברה אסמאעיל הנייה אומנם ביקר בבירה א־רבאט ונפגש שם עם ראש הממשלה ממפלגת "הצדק והפיתוח" המזוהה עם האחים המוסלמים סעד א־דין אל־עות'מאני בניסיון לקדם את השותפות הגלובלית בין הארגונים מבית האחים המוסלמים. אלא שאותה מפלגת הצדק והפיתוח נחלה בינתיים מפלה ניצחת בקלפיות במרוקו, ממש לפני כמה שבועות. מעגל בנות־בריתה של חמאס הולך ומצטמצם, ואט אט מסתמן שהתנועה נתונה במלכוד. מנהיגיה מוצאים את עצמם מסובכים יותר ויותר ברשת של קשרים ונאמנויות סותרות שהם מקיימים במקביל עם איראן, עם טורקיה, עם קטאר ועם מצרים.
 
אין ספק שמדובר בעניין משונה. אף שיחסי תנועת חמאס עם איראן ועם חזבאללה נותרו תקינים כמעט כבעבר, כאשר היא פונה לסוריה, בת־בריתן של האחרונות – היא מידפקת על דלת נעולה ושבה בידיים ריקות. נוסף על כך, חמאס היא אומנם כאמור מעין אחות קטנה ארגונית ואידיאולוגית של תנועת האחים המוסלמים המצרית. אלא שלתדהמת רבים, בעת האחרונה היא מוצאת עצמה מתכחשת שוב ושוב בפומבי לקשריה עם האחות הגדולה במצרים. היא עושה זאת, כמובן, שכן היא זקוקה לתמיכת המשטר המצרי המתעב את האחים המוסלמים, ומאותה סיבה היא מסייעת לו בהתמודדות עם המצב הביטחוני המעורער בסיני; אולם אף שהמשטר המצרי איננו עוין את התנועה, היחסים ההדדיים קרירים וחשדניים. בנקודה זו, מערכת היחסים הבריאה היחידה שמנהלת חמאס עם גורם כוח אזורי היא הברית שלה עם קטאר המרוחקת. 
 
עד כאן בעניין יחסיה האזוריים של תנועת חמאס. ומה בדבר מעמדה במערכת הפוליטית הפלסטינית? כבר לכתחילה, חמאס החזיקה ביחסים איתנים רק עם מספר מצומצם של פלגים פלסטיניים. יתר על כן, מרבית אותם פלגים – "החזית העממית לשחרור פלסטין: המפקדה הכללית", "א־סאעקה" ו"ג'מאעת אבו מוסא אל־עמלה", בין היתר – זוכים לתמיכה מדינית מסוריה, ולפיכך הקשרים שלהם עם חמאס הידרדרו לאחר שחמאס ניתקה את קשריה עם דמשק. בנקודה זו של הזמן, לחמאס נותרו רק שתי בריתות גלויות בפוליטיקה הפלסטינית: עם ארגון החזית העממית ובמידה פחותה גם עם ארגון החזית הדמוקרטית. 
 
גם בכל מה שקשור לשיתופי הפעולה שמקיימת חמאס במסגרת פעילותה הצבאית, היא איננה יכולה לחוש בטוחה לחלוטין. מאז ההפיכה ברצועת עזה ב־2007, הברית הצבאית החשובה ביותר של התנועה היא עם הג'יהאד האסלאמי. לחמאס נוח לקיים קשרים עם ארגון זה שכן פטרוניתו היא בראש ובראשונה איראן, ולא סוריה. מצידו, הג'יהאד זקוק לחמאס: כאמור, מדובר בארגון צבאי שאיננו נהנה כמעט מתמיכה ציבורית, והנהגת הארגון מבינה היטב שכוחו הצבאי יכול להתקיים רק תודות לעובדה שחמאס שולטת ברצועה. 
 
עם זאת, לאחרונה מגלה הג'יהאד האסלאמי עצמאות מסוכנת מבחינת חמאס. לאחרונה, המזכיר הכללי של הארגון איים בפומבי שיפתח במלחמה נגד ישראל אם תישקף סכנה לאנשיו השבויים בכלא הישראלי, כשהוא רומז בבירור לששת אסירי הג'יהאד שהצליחו לברוח מכלא גלבוע בחודש שעבר. האיום פורסם, ככל הנראה, בלי שתואם לפני כן עם חמאס. כמו כן, לאחרונה צולם מזכ"ל הג'יהאד כשהוא נועד בלבנון עם מנהיג חזבאללה חסן נסראללה, כמבקש להציג לראווה את הברית ההדוקה בין שני הארגונים. המשמעות ברורה: הג'יהאד האסלאמי כבר איננו נמצא בכיס הקטן של חמאס. הוא מחזיק בסדר יום משלו, וכן בבנות־ברית חזקות אחרות שיגבו אותו. הוא איננו קורא תיגר בגלוי על הנהגתה של חמאס אומנם, אולם כבר מתחרה עם התנועה על השפעה. בשעה שחמאס המותשת איננה מצליחה להדביק את הקצב במירוץ לרגיעה עם ישראל, לעסקת חילופי שבויים ולכסף הקטרי, יש מי שכבר מזנב בה מאחור ומאיים להצית מלחמה חדשה.  

רג'ב אבו סרייה הוא סופר ואינטלקטואל פלסטיני. המאמר פורסם באתר העיתון אל־איאם ב־15 באוקטובר 2021. תרגם מערבית: איתי מלאך.

בשיתוף עם מאמרים נוספים