אופק
מאמר
סינוואר והנייה ברצועת עזה, ספטמבר 2017 (צילום: רויטרס)
26.08.2021

המנהיגות הבלתי־מעורערת של חמאס

חמאס מנהלת את ענייניה הפנימיים בעריצות, היא רחוקה מרחק רב מהמודרנה בכלל ומיסודות החברה האזרחית המודרנית בפרט – אך עדיין אין מדובר באוטוקרטיה. ניתוח דפוסי השלטון, השליטה והשולטים של התנועה
בהודעה קצרה שפרסמה אתמול בבוקר, הודיעה תנועת חמאס על סיום הבחירות הפנימיות שלה, שנמשכו כשנה. אסמאעיל הנייה נבחר שוב כראש הלשכה המדינית, וסאלח אל־עארורי נבחר כסגנו. לפני כמה חודשים נבחר יחיא סינוואר בשנית לתפקיד מנהיג חמאס ברצועת עזה, ואילו אל־עארורי נבחר כמנהיג התנועה בגדה. ניתן לומר שמלבד הבחירות להנהגת הרצועה, שבהן נדרש סיבוב שני להכרעת ההתמודדות בין סינוואר ורבחי מושתהא, הרי שהבחירות להנהגת הגדה וחו"ל, וחשוב מכך, הבחירות להנהגת הלשכה המדינית המרכזית של התנועה – כל אלה התקיימו ללא כל מתח או תחרות. מכאן שהתוצאה העיקרית היא חיזוק ההנהגה של התנועה בראשות הנייה, סינוואר, משעל ואל־עארורי.
 
רק הבחירות להנהגת עזה היו מעניינות, והן קיבלו כיסוי תקשורתי – אולי בשל המתח שליווה את ההתמודדות בין סינוואר ומושתהא, כפי שציינתי לעיל. תיתכן גם סיבה אחרת, והיא שהנהגת חמאס בעזה היא המושלת בפועל. בעזה נמצא מוקד הכוח הצבאי והמדיני של חמאס, והנהגת עזה היא זו שהובילה את התנועה מאז הקמתה. אפילו הלשכה המדינית בחו"ל לא הייתה אלא משרד קשרי חוץ של התנועה. חשיבותה של עזה הייתה ברורה בתקופת אחמד יאסין ויורשו עבד אל־עזיז א־רנתיסי. להערכתי, רק בתקופה מוגבלת בעשור הראשון של שנות האלפיים הסתמכה התנועה על סיוע לוגיסטי, כספי ומדיני מאיראן ועל סיוע מדיני מסוריה, שכן נחשבה אז לחלק מציר ההתנגדות. בשאר הזמן הלשכה המדינית לא הייתה המנהיגה הראשית של התנועה. לאחר מכן נאבקו הנהגות התנועה בעזה ובחו"ל על ההובלה. היה זה במהלך העשור השני של שנות האלפיים, עת עלו האחים המוסלמים לשלטון במצרים ובתוניסיה, והוקמה הרשת הכלכלית של המנהרות בין עזה ומצרים.
 
באותו שלב נחלשה השפעתה של הלשכה המדינית בהנהגתו של ח'אלד משעל, והנהגת עזה בהובלתו של ראש הממשלה אסמאעיל הנייה התחזקה. כך החלה התקופה שלאחר משעל, שהפסיד את בעלת הברית שלו מציר ההתנגדות, והתנועה נשענה על טורקיה ועל קטאר בבריתותיה האזוריות. משעל הקריב עבור הנייה את סגנו מוסא אבו מרזוק. משעל נבחר מחדש לראשות הלשכה המדינית לאחר שביקר ברצועת עזה. הנייה נבחר כסגנו כדי שיחליף את משעל בראשות הלשכה לאחר סיום כהונתו השנייה.
 
מלבד ההודעה לגבי הלשכה המדינית (הנהגת רצועת עזה המורכבת מעשרים חברים), חמאס לא פרסמה מידע ברור על הנהגת הגדה, למעט השמות של הראש ושל סגנו. כך עשתה גם עם הנהגת חו"ל. גם אם חמאס שמרה בסוד את זהות ההנהגה בגדה מסיבות ביטחוניות, הרי שזהותם של מנהיגי התנועה בחו"ל גלויה לכל מי שמתעניין בנושא לאורך זמן. ראוי לציין גם שההודעה מאתמול על ראש התנועה ועל סגנו לא פירטה את שמותיהם ואת מספרם של חברי הלשכה המדינית, שחלקם בוודאי נמנים עם ההנהגה הצבאית וחלקם מהגדה.
 
העיקר הוא שהמפתח לשליטה במשחק הפנימי בחמאס הוא בניסיון לאזן את היחסים בין המנהיגים המדיניים והצבאיים ובין בעלות בריתה העיקריות של התנועה, הלוא הן קטאר וטורקיה מצד אחד, ואיראן מהצד השני. לזרוע הצבאית קשר הדוק עם איראן, ואילו לזרוע המדינית קשרים הדוקים יותר עם טורקיה ועם קטאר. כך משתמשת ההנהגה המדינית בקשריה באזור למימון פקידיה המושלים בעזה, בעוד שאיראן מספקת את צרכיה של הזרוע הצבאית.
 
מובן שבעל ברית אינו משלם לך מבלי לקבל תמורה, ועמדותיה המדיניות של חמאס מתחשבות באינטרסים של בעלי בריתה. כמו כן, עמדותיה הצבאיות של התנועה כלפי ישראל כפופות במידת מה לעמדותיה של איראן בענייני האזור. ייתכן שמחירם של הקשרים האזוריים של חמאס מתבטא בצורה הברורה ביותר בפיוס הפלסטיני ובסיום הפיצול, כפי שכתבתי פעמים רבות.
 
נותר לציין שחמאס מנסה להציג מידה מסוימת של דמוקרטיה בענייניה הפנימיים, אך כל ההליכים האלה הם סידורים פנימיים ותו לא. בחמאס נהוגה מועצת השורא – מוסד לא־דמוקרטי הקובע את מוקדי הכוח ואת דרגי ההנהגה. ייתכן שההוכחה הטובה ביותר לכך היא הקשר של חמאס בכללותה עם החברה הפלסטינית שתחת שלטונה ברצועה וכן קשריה עם הפלגים האחרים. אלה מעידים על עריצותה של התנועה ועל מרחקה מהמודרנה ומהחברה האזרחית המודרנית. חמאס אינה מקיימת בחירות בין כלל התושבים - בין שמדובר בעיריות, באוניברסיטאות, במוסדות או באיגודים המקצועיים.
 
אולם יש לומר את האמת: חמאס מנהלת את ענייניה הפנימיים בעריצות, אך אין מדובר באוטוקרטיה. אילו היה זה המצב, ח'אלד משעל למשל יכול היה לשלוט לבדו תוך שהוא משאיר להנייה רק את שלטון הפנים. כך למשל עשה פוטין כשדחק את מדבדב לתפקיד הנשיא השלישי של רוסיה, בעוד שהוא עצמו התמנה לראש הממשלה, ואחר כך חזר למשרת הנשיא.
 
האתגר הגדול בהנהגת חמאס אינו בקשר בין הנהגת החוץ להנהגת עזה אלא בקשר בין הנהגת עזה ובין הלשכה המדינית ומי שקיבל את הנהגתה מרגע שעבר לחו"ל – אסמאעיל הנייה. הנהגת עזה היא למעשה החזית המדינית של הזרוע הצבאית גדודי אל־קסאם. נכון להיום אפשר לומר שההחלטה אם לסיים את הפיצול הפלסטיני, כמו גם ההחלטות על מלחמה ועל שלום או על חילופי אסירים – כל אלה הם ביד הזרוע הצבאית וביד סינוואר. לעומת זאת, הנהגת החוץ צריכה לגייס כסף, חסות וגיבוי מדיני חיצוני כדי להצדיק את קיומה ואת תפקידה. ייתכן שהייתה פחות רגישות לגבי הצבתו של הנייה בראש הלשכה המדינית במקום משעל, שלא הכיר את רצועת עזה. הניה מכיר את עזה, וכך התנועה תמשיך לנוע על חבל דק הנמתח בין האזור ובין פנים הרצועה, עד שישתנה משהו או יתחולל מאורע משמעותי שיוציא את הנייה או את משעל מהמשוואה, או יכפיף אחד מהם לחברו. אפשר לומר שחמאס עודה מונהגת בידי שני ראשים, ולאורך הזמן היא נהגה לפצל את הסמכויות בין הזרוע המדינית והצבאית. אף שייתכן שהמדיניות הזאת סייעה להתמודד עם הכיבוש, היא לא הועילה בניהול החברה הפלסטינית. המדיניות הזאת מתבטאת בניהול הצבאי של עזה, המהווה דוגמה שלילית לאופן שבו חמאס מושלת ומנהלת את ענייני החברה.

רג'ב אבו סריה הוא סופר ואינטלקטואל פלסטיני. המאמר התפרסם ביומון הפלסטיני אל־איאם ב־3 באוגוסט 2021. תרגם מערבית: עמיר טאובר.

בשיתוף עם מאמרים נוספים