ישראל בעיני זולתה

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
נתניהו נואם בקונגרס בוושינגטון, מרץ 2015 (עמוס בן גרשום, לע"מ)
29.03.2019

המסע לפירוק התמיכה האמריקאית הדו־מפלגתית בישראל

לפי סקר חדש תמיכת האמריקנים בישראל בירידה, וכן מתרחב הפער בין תמיכת הרפובליקאים לתמיכת הדמוקרטים. מה חלקו של נתניהו בשסע בין ישראל ליהדות ארצות הברית, ובקרע בין מדינת ישראל למפלגה הדמוקרטית?
אפשר להתחיל את הדיון מציוץ אחד של הנשיא דונלד טראמפ באמצע חודש מרץ. עוד ציוץ, תמהוני וצעקני לא יותר ולא פחות משלל הציוצים האחרים של "נשיא הטוויטר". היהודים, קבע טראמפ בידענות, עוזבים בהמוניהם את המפלגה הדמוקרטית. לא סתם עוזבים, הכריז, יש ממש Jexudus – ניסה להכניס אקסודוס, ברקזיט ו־Jew, וזה מה שיצא. מקומם במפלגה הרפובליקנית, קבע טראמפ, אולם, כזכור, רק 20% מיהודי ארצות הברית הצביעו למועמדי המפלגה הרפובליקנית בבחירות לקונגרס בנובמבר, ורק 25% מהם הצביעו לטראמפ בבחירות לנשיאות ב־2016.
 
לכך מצטרף סקר חדש (מפברואר 2019) של מכון גאלופ, המאשש את המגמה הניכרת בשנים האחרונות: תמיכת האמריקנים בישראל בירידה (פחות מ־60%), ובד בבד נוצר פער בין התמיכה בקרב הרפובליקאים (76%) לתמיכה בקרב הדמוקרטים (43%). המתודולוגיה של הסקר לא חפה מבעיות, והתמיכה בישראל מוצגת מול תמיכה בפלשתינים ולא כשאלה נפרדת, אולם מי שרצה לעשות הון תקשורתי־פוליטי מתוצאות הסקר, קיבל את מבוקשו.
 
ציוצו של טראמפ היה תגובה לדבריה השנויים שבמחלוקת של חברת קונגרס דמוקרטית פרוגרסיבית, אילהאן עומר, נגד אייפא״ק ונגד ישראל, שהיו שזורים בהם נימות אנטישמיות, כמו כסף יהודי ו״נאמנות כפולה״. התקשורת והארגונים היהודים סערו, ובכותרת ״הדמוקרטים מתרחקים מישראל״ נעשה שימוש נרחב.
 
האומנם הסתיים עידן התמיכה הדו־מפלגתית (Bipartisanship) בישראל? האם המפלגה הדמוקרטית הולכת לכיוון שמאלי רדיקלי, והתמיכה בישראל היא אחד הקורבנות? האם ישראל יכולה להסתדר רק עם הנוצרים האוונגלים ומסיבות התה? האם מתגלעת סתירה בין הערכים שהדמוקרטים מאמינים בהם לערכים שישראל מייצגת בעיניהם ולדימוי שלה? והאם כל זה משקף שבר טקטוני של ממש, או רק מגמה הפיכה שנסיבות פוליטיות ואנשים פוליטיים תרמו להיווצרותה, וסדרת נסיבות ואישים אחרים יכולים לתקן?
 
מכאן השאלה הטעונה ביותר: האם ראש הממשלה נתניהו אחראי לקרע עם המפלגה הדמוקרטית, קרע משולב בשסע עמוק בין ישראל ליהדות ארצות הברית? האם נתניהו מבין שהדמוקרטים הם מפלגת הרוב בארצות הברית וניתק את ישראל בכוונת מכוון ומשיקולים פוליטיים צרים וזמניים מהמגמה הדמוגרפית־פוליטית שארצות הברית צועדת לקראתה?
 
כדי לנתח ולהעריך את מהות ה״דו־מפלגתיות״ צריך להפריד בין שתי סוגיות, סוגיות הקשורות זו לזו בזיקה חזקה, אך לצורכי ניתוח הן נפרדות: הקשר בין יהודי ארצות הברית למפלגה הדמוקרטית, והיחסים בין ישראל למפלגה הדמוקרטית.
 
באופן כללי וגס אפשר לומר שהיהודים הגיעו לאמריקה בשלושה גלי הגירה שונים מאוד זה מזה מבחינת התקופה וההקשר ומבחינת המבנה והמרקם האתני־דתי־כלכלי: בגל הראשון, במאה ה־17, הגיעו אלפים ספורים של יהודים ספרדים, צאצאי אנוסים מספרד ופורטוגל, שהיגרו לארצות הברית בעיקר מברזיל; הגל השני, בעל ההשפעה עתידית ניכרת על דמותה המתפתחת של יהדות ארצות הברית, היו יהודים גרמנים. כ־250,000 יהודים גרמנים היגרו לאמריקה בשנים 1840‑1860 והביאו איתם זרם חדש: יהדות רפורמית. כיום הקונסרבטיבים והרפורמים הם 80% מיהודי ארצות הברית. בגל השלישי, בעל המשמעות הדמוגרפית והפוליטית הגדולה ביותר, הגיעו יהודים ממזרח אירופה. כשני מיליון יהודים הגיעו מפולין, מרוסיה, מרומניה, מליטא, מלטביה ומאוקראינה בין 1890 ל־1924. היהודים האלה היו יותר פליטים ממהגרים, פליטים שנמלטו מהעוני, מהאנטישמיות ומאי־היציבות של אירופה. הם הביאו עימם זיקה לאיגודים המקצועיים, והתיישבו בערים הגדולות במזרח: ניו יורק, פילדלפיה ובלטימור, וכן בשיקגו ובקליבלנד במערב התיכון.
 
דרך האיגודים המקצועיים בערים הגדולות התפתחה ההזדהות והשייכות של היהודים עם המפלגה הדמוקרטית. ״הקואליציה הדמוקרטית הגדולה״ שעיצב הנשיא פרנקלין רוזוולט בארבע כהונותיו (1932‑1945) הורכבה מאיגודים מקצועיים, קתולים (איטלקים ואירים בעיקר), ליברלים, תומכי זכויות האזרח לשחורים ויהודים. המפלגה הרפובליקאית באותה התקופה, ולמעשה עמוק אל תוך שנות ה־80, הייתה מפלגה "ואספית", צפון־מזרחית בעיקרה עם שלוחות בקליפורניה, עשירה, גזענית ולא נעדרת אנטישמיות. אחרי 1948 כבר אמרו שהמפלגה הדמוקרטית היא מפלגת שלושת ה־I: Ireland, Italy, Israel.
 
הנתונים על ההזדהות הפוליטית, הזיקה המפלגתית ודפוסי ההצבעה של יהודי ארצות הברית מובהקים לאורך עשרות שנים, ומייצרים תמונה יציבה ונוחה לחיזוי. הממוצע הרב־שנתי בבחירות לנשיא הוא 71% הצבעה למועמד הדמוקרטי. ובמילים אחרות, שבעה מכל עשרה יהודים אמריקאים מצביעים למועמד הדמוקרטי. אומנם בבחירות 1948 הצביעו 75% מיהודי ארצות הברית לטרומן, אבל מקובל שבחירות 1952 היו הראשונות שבהן נמדדו באופן מדעי אחוזי הצבעה על פי חלוקה גזעית־אתנית־דתית־כלכלית־גאוגרפית. בבחירות 1952 הצביעו 65% מיהודי ארצות הברית למועמד הדמוקרטי עדלי סטיבנסון, שהתמודד מול הרפובליקאי דווייט אייזנהאואר, גנרל חמישה כוכבים, מפקד הפלישה לנורמנדיה, ממנצחי מלחמת העולם השנייה.
 
אחוז המצביעים היהודים הגבוה ביותר היה ללינדון ג׳ונסון בבחירות 1964 (90%), והנמוך ביותר – לקרטר בבחירות 1980 (48%), אם כי הירידה החדה בתמיכה בקרטר לעומת בחירות 1976 נבעה מהצבעתם של יהודים רבים למועמד העצמאי ג׳ון אנדרסון, ולא מהצבעתם לרפובליקאי רונלד רייגן. בתקופה האחרונה הנתון מתייצב על 70% לביל קלינטון (פעמיים) ולברק אובמה (פעמיים) וכן להילרי קלינטון בבחירות האחרונות ב־2016. המובהקות הפרו־דמוקרטית־ליברלית הגיעה לנקודה שבה נאמר על יהודי ארצות הברית כי הם ״חיים כמו אפיסקופלים ומצביעים כמו פורטוריקאים״, ואמירה זו עדיין תקפה.
 
למרות מאפיינים מקומיים ואיכויות מועמדים משתנות, הנתונים בבחירות לקונגרס מובהקים אף יותר. בבחירות לכל בית הנבחרים (438 נציגים) ול־36 סנטורים בנובמבר 2018 הצביעו 79% מהיהודים למועמדים דמוקרטים. מובן שההצבעה הזאת משקפת סלידה עמוקה מטראמפ, אבל גם בבחירות לקונגרס ב־2016 וב־2014 היה אחוז ההצבעה של יהודי ארצות הברית לדמוקרטים 75% ו־73% בהתאמה. 
 
במנותק מיחסם של יהודי ארצות הברית לארצם ולמפלגותיה, יסוד ה״דו־מפלגתיות״ ביחסיה של מדינת ישראל עם ארצות הברית הוא התפתחות מאוחרת יחסית – התפתחות שהחלה בשנות ה־70, התגבשה בשנות ה־80 כחלק בלתי נפרד מהידוק היחסים והפיכתם לברית בלתי פורמלית, והתייצבה בשנות ה־90.
 
כאן נחתכים שני השסעים: בין ישראל ליהדות ארצות הברית, ובין ישראל לדמוקרטים, ובנקודת החיתוך עומד אדם אחד – בנימין נתניהו. נתניהו אינו אחראי לכלל התופעה – לשינויים הדמוגרפיים בארצות הברית ולגורמי ההתרחקות של יהודי ארצות הברית מישראל – אבל הוא העצים את המגמה, הרחיב את הסדק שנפער וניכר את ישראל מהציבורים המרכיבים את המפלגה הדמוקרטית. עימות מכוון ומתמשך והתקוטטויות בלתי פוסקות הרעילו את היחסים עם ברק אובמה – שקיבל 70% מקולות יהודי ארצות הברית.
 
בד בבד מתבסס הנרטיב שנתניהו החליף את ״הליברלים היהודים״, שאותם הוא מתעב, באוונגלים נוצרים, המעריצים אותו, מה שאולי סיפק לנתניהו אורך נשימה פוליטי קצר המנוגד לכל המגמות הדמוגרפיות והפוליטיות הדומיננטיות באמריקה. עם זאת, יש מתאם ישיר בין היהודים הדמוקרטים, במיוחד מתחת לגיל 55, לבין התנגדות לנתניהו ולרומן המתוקשר שהוא מנהל עם טראמפ, נוסף על עמדתם בסוגיות דת ומדינה, היחסים עם הפלסטינים וערעור (בעיניהם) על דימויה של ישראל כדמוקרטיה מתוקנת.
 
העוסקים ביחסי ישראל-ארצות הברית, מכל התחומים ולאורך 35 השנים האחרונות נוהגים לגלגל על הלשון שלוש אקסיומות: היחסים עם ארצות הברית הם "מכפיל כוח" של מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, ישראל היא נכס אסטרטגי ובעלת ברית חשובה של ארצות הברית, ובסיס התמיכה בישראל הוא דו־מפלגתי. הקביעה הראשונה בלתי ניתנת להפרכה; על השנייה אפשר להתווכח, והיא תלויה בתקופה ובנסיבות אזוריות ובין־לאומיות, והקביעה השלישית הייתה עמוד תווך שישראל עמלה עליו קשה שנים רבות, ולכן הרחיקה את עצמה ממחלוקות מפלגתיות רעילות המאפיינות את המערכת הפוליטית האמריקנית בשנים האחרונות. אולם עתה, בעשור האחרון, נראה כי ישראל עושה מאמץ משונה ותמוה לפרק אותו.
 
אלון פנקס הוא דיפלומט ויועץ פוליטי. היה הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק בשנים 2000‑2004.
מאמרים נוספים