מאמרים

מאמר
תדריך עיתונאי בעזה בימי קורונה (צילום: רויטרס)
11.08.2020

תמורות חברתיות ופוליטיות בחברה הפלסטינית במהלך הקורונה

אחרי שכבר נראה היה שהפלסטינים ויתרו על האינתיפאדה בתמורה לעבודה ופרנסה, הגיעו מגפת הקורונה, עסקת המאה ותוכנית הסיפוח - והחזירו את הצבע ללחייו של המאבק הלאומי
ערב האינתיפאדה הראשונה (1987) עבדו בישראל כ־120,000 עובדים פלסטינים מרצועת עזה. הם הועסקו בכל התחומים, בניין, חקלאות ותעשייה, התפרנסו טוב למדי והצליחו לפתח את חייהם, להקים פרויקטים ברצועה, לפתוח אוניברסיטאות ולחנך את ילדיהם בתוך רצועת עזה וגם בחו"ל. רצועת עזה הייתה פתוחה לישראל ולעולם כולו, אך עם הניצוץ הראשון של האינתיפאדה נסגרו השווקים, והפלסטינים בעזה שכחו מהתמריצים הכלכליים וחזרו להתרכז במטרתם העיקרית, שמעולם לא נשכחה, השחרור מכיבוש הישראלי. 
 
האינתיפאדה הראשונה הובילה לחתימת הסכם אוסלו, לחזרתו של יאסר ערפאת והנהגת אש"ף לפלסטין, להקמת הרשות הפלסטינית, ולתחילת יחסים חברתיים כלכליים בין הרשות הפלסטינית למדינת ישראל. בארבע השנים האחרונות החלו מנגנון המודיעין הישראלי והתקשורת הישראלית בקמפיין שיטתי, המכוון גם אל החברה הפלסטינית וגם לציבור בישראל ובעולם, שמטרתו להראות שהמצב הכלכלי בגדה המערבית הכבושה טוב, שהפלסטינים עובדים בישראל, שהם שכחו את הכיבוש הישראלי של אדמתם, ושהמאבק והפוליטיקה כבר אינם בראש סדר העדיפויות שלהם. 
 
אחד הביטויים לקמפיין הזה הוא דף הפייסבוק שפתחו אנשי שב"כ ושמו "בדנא נעיש" (רוצים לחיות). ביטוי נוסף הוא, למשל, כתבת טלוויזיה של העיתונאי אוהד חמו מהשנה שעברה, שבה תיאר את המצב הכלכלי בעיר דורא שבנפת חברון בפרט, ובגדה המערבית בכלל. חמו טען שסדר העדיפויות של הרחוב הפלסטיני השתנה, ושהפלסטינים ויתרו על האינתיפאדה בתמורה לעבודה ופרנסה.
 
אין ספק שהאסטרטגיה שאימצה הרשות הפלסטינית בדרך לביסוס מדינה פלסטינית עצמאית הביאה ליצירת תרבות חדשה ומבנה חברתי חדש. עובדי הרשות ועובדי עמותות למיניהן זכו למשכורות יפות והטבות, הבנקים נתנו הלוואות ופרויקטים שונים גייסו תרומות גדולות מרחבי העולם. כל אלו יצרו שכבה של בורגנים שחיו ברמת חיים גבוהה, רכשו דירות, נסעו במכוניות מפוארות ובילו במסעדות יקרות. תופעות אלו אכן יכולות ליצור את הרושם שהעם הפלסטיני שכח מהכיבוש. אולם, למעשה, רוב הפלסטינים נותרו חקלאים, סוחרים קטנים ועובדים פשוטים, ורבים מהם המשיכו לחיות בעוני ולפרנס בקושי את משפחותיהם.
 
אנקדוטה מעניינת היכולה לתמוך בטענה שהפלסטינים איבדו עניין בפוליטיקה ובמאבק הלאומי היא ההשוואה בין שני אירועים שהתקיימו בגדה יום אחרי יום: ב־29 בספטמבר 2018 הופיע הזמן הירדני עזיז מרקה בעיר הפלסטינית החדשה רוואבי. מחיר כרטיס להופעה היה 120 שקלים, ולמרות המחיר הגבוה, הגיעו להופעה כ־5,000 צעירים וצעירות. לעומת זאת, למוחרת התקיימה בכיכר אל־מנאר שברמאללה הפגנת סולידריות עם האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים ששבתו רעב. לאירוע הזה הגיעו כמאה איש, רובם בני משפחות האסירים.
 
מגפת הקורונה הובילה לסגירת האולמות, המסעדות ובתי הקפה והפסקת התרומות, ההלוואות והמשכורות השמנות. קשה לומר שבכך היא חוללה שוויון כלכלי, כמובן, אלא שהוכח שגם אלה שיש להם נמצאים כפסע ממצוקה. יתר על כן, עם נגיף הקורונה הגיעו גם תמורות פוליטיות.   
 
עם תחילת התפשטות המגפה, ב־19 בפברואר 2020, הציגו טראמפ ונתניהו את מה שמכונה "עסקת המאה". ההנהגה הפלסטינית והעם הפלסטיני התנגדו בתוקף ותרמו למהלך של הכשלת העסקה. על הדרך הם קידמו, ולו במעט, גם אחדות לאומית בין פתח לחמאס
 
גם כאשר הודיע נתניהו ​​על תוכנית הסיפוח והבטיח כי הליך הסיפוח יתחיל ב־1 ביולי התייצב העם הפלסטיני בשורה אחת מאחורי ההנהגה הפלסטינית ומאחורי הסיסמה: "לא יהיה סיפוח". הנשיא אבו מאזן הזהיר שאם יהיה סיפוח תפרוץ אינתיפאדה כוללת, והרשות הפלסטינית הכריזה על ביטול כל ההסכמים שנחתמו עם ישראל, לרבות הפסקת התיאום הביטחוני. בעצרת המונים ביריחו ביוני 2020 אמר ניקולאי מלאדנוב, המתאם המיוחד מטעם האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון: "אתם הפלסטינים על אדמתכם ולא תצאו ממנה", והוסיף שהסיפוח הוא הפרה בוטה של ​​החוק הבין־לאומי.
 
מגפת הקורונה לא הצליחה להשכיח את פלסטין מהפלסטינים, ועסקת המאה ותוכנית הסיפוח החזירו את הצבע ללחייו של המאבק הלאומי. העם הפלסטיני, וגם הפרטים שבו, אכן "רוצים לחיות", אבל בשלום ובלי כיבוש. הם לא שכחו מעולם שארצם כבושה, וממשיכים להיאבק להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שירושלים המזרחית היא בירתה, לצד מדינת ישראל.
מאמרים נוספים