אופק
מאמר
תמונת אילוסטרציה: Jonathan McIntosh, מתוך פליקר
10.12.2020

כך מנגנוני הביטחון הערביים מעצבים את התרבות הערבית

כל מדינה מדמיינת לעצמה צורה אידיאלית של אזרחות "נאותה". אבל בעוד שמדינות דמוקרטיות מוגבלות על ידי חוקה שקובעת שורה של זכויות ותחומים שבהן הן אינן יכולות להתערב, מדינות ערב רבות מפלילות, רודפות ומענישות את אזרחיהן בשל אמונות דתיות (או בשל היעדרן), בשל נטיות מיניות ועוד. הדבר מעצב תרבות חברתית ספציפית שיש טעם להתחקות אחריה
עד כמה תורמים מנגנוני ביטחון הפנים במדינות ערב לעיצוב מאפייניה של התרבות הערבית? שני מאמרים מרתקים שהתפרסמו ביומון הערבי אל־קודס אל־ערבי ביולי 2020 מספקים הצצה יוצאת דופן לשאלה זו.
 
מוחמד סאמי אל־כיאל, חוקר ופובליציסט סורי המתגורר בגרמניה, טוען כי התערבותן של רשויות המדינה הערבית בקוד ההתנהגות בציבור מגדירה את התרבות החברתית. במדינות ערב רבות, ובמיוחד במצרים, נשפטים ומופללים אזרחים רבים בטענה ש"השפילו את הדת" ואת "סמלי המדינה" והפרו את "כללי ההתנהגות". בתי המשפט אינם מבחינים בהקשר זה בין מעמדות חברתיים וכלכליים, ורבים עומדים לדין על "עבירות" כמו ריקוד, שירה או צורת הלבוש; רובם כמובן נשים. 
 
אל־כיאל סבור כי גם המדינות הדמוקרטיות ביותר מדמיינות לעצמן צורה אידיאלית של אזרחות ולאומיות "נאותה" עבור אזרחיהן. אולם החוקה מגבילה את כוחה של המדינה בהקשר זה בכך שהיא קובעת שורה של זכויות ומידה של חופש שהמדינה אינה יכולה להתערב בהן. כך מדינות מתוקנות מבטיחות ניטרליות כלפי האמונות וההתנהגויות האישיות של אזרחיהן. 
 
אולם מדינות ערב לא אימצו את הניטרליות הזו ביחס לאזרחיהן. רשמית, החוקה מגינה על האזרחים, והמדינה מבטיחה שוויון וחופש לאזרחיה, אולם בפועל המדינות מפלילות, רודפות ומענישות את אזרחיהן בשל אמונות דתיות (או בשל היעדרן), בשל נטיות מיניות ועוד. 
 
כיאל מנסה להתחקות אחרי מקורה של התערבות המדינה בחופש הפרט ומסיק כי התרבות החברתית קשורה תמיד לדת, למנהגיה ולמורשתה – לאסלאם, במקרה הערבי. הסיבה לכך היא שהמדינה הייתה חייבת להכיר במנהגים ובמסורות כדי להימנע מתסיסה חברתית. אין משמעות הדבר שהמורשת והתרבות הערבית נותרו כשהיו לפני מאות שנים; מנהגים כמו הקרבת קורבנות, עלייה לקברי קדושים, קסמים וכישופים וקיום יחסים הומוסקסואליים – כולם בוטלו לאחר שתנועות לרפורמה של האסלאם, ובהמשך מדינות הלאום המודרניות, החליטו שמנהגים אלה אינם "טבעיים", "נכונים" או "מוסריים". התמורות היו מלוות לא אחת באלימות, ואל־כיאל מדגים זאת באמצעות תהליכים החל במאה ה-12: מהפלישה של אבן תמראת לשבטים במגרב, דרך התנועה הווהאבית ועד מדינת הלאום הערבית המודרנית.
 
הגרסה המודרנית של דת ההלכה (השריעה) לא הייתה יכולה להצליח ללא עזרתה של המדינה החילונית, על משרדי הממשלה, בתי המשפט והמשטרה שלה – כל המוסדות שמתערבים בחברה מלמעלה. המדינה אכן שינתה את ערכי המוסר בחברה באמצעות התערבות במערכת הערכים של האזרח ובהכתבת מוסר או קוד התנהגות עבור מעמד הביניים, השואב את מהותו ממוסד המדינה. ההתנהגויות ה"סוטות", ה"מתועבות" מבחינה חברתית ומעמדית, הוקאו ותויגו כ"פרימיטיביות" או כ"מופקרות".
 
גלי האסלאמיזציה שינו בהרבה את חיי היומיום במדינות ערב. שינויים אלה תמיד היו קשורים למוסדות המדינה, הגיעו אחרי הפיכות צבאיות או בעקבות עלייה של משטרים דיקטטוריים ולוו לרוב באלימות. לכן, מה שנחשב היום ל"תרבות החברה" – הקודים החברתיים וכללי ההתנהגות הראויים – הוא בעצם מתקפה מתמשכת של המדינה להנדסה חברתית ותרבותית. 
 
מוסדות המדינה נותנים גג אידיאולוגי ופוליטי לתרבות הרווחת באמצעות חוקים דתיים של מעמד אישי, מתן לגיטימציה ל"פשעי הכבוד" שמפקירים את דמן של נשים למנהגים שבטיים ולחוקים המאפשרים לאדם להמיר את דתו לאסלאם בלבד (ובכך מקבעים מסר של נחיתות דתות אחרות). כך ממוסדת האלימות כלפי כל ביטוי אישי שאינו הולך יד ביד עם ההגמוניה. אחרי כישלון האביב הערבי עלתה המדינה למתקפת נגד במטרה לבלום את ההתפרקות הכללית, ובתוכה את התפרקות החברה. לכן ניכרת דווקא הקפדה גוברת על "חוקי המוסר" ועל קוד ההתנהגות במטרה לבצר את שלטונה של המדינה ואת אחיזתה בחברה. 
 
אין משמעות הדבר כי אם מוסד המדינה יתפרק, החברה תחווה חופש ושחרור מלא. כאשר המדינה מאבדת שליטה על החברה, התוצאה היא אלימות שלוחת רסן נגד האוכלוסיות החלשות יותר בחברה (נשים, להט"בים וכו'). אל־כיאל רואה בכך הוכחה נוספת לתלות של החברה במוסד המדינה, בהעדר מעמד חברתי מוביל ומנהיג. אם כן, הבעיה אינה במוסד המדינה עצמו או בנסיון של המדינה להבטיח את כבוד האדם ואת היציבות החברתית, אלא בהימנעותה מניטרליות תרבותית ובהתעלמותה מחירויות אישיות. 

מכאן מסיק אל־כיאל כי זכויות בסיסיות מותנות, בסופו של דבר, בדמוקרטיזציה מלאה ובהפיכתה של המדינה לחילונית. תהליך כזה מחייב השתלטות פוליטית של מעמד מסוים או שיתוף פעולה בין מעמדות שונים. עד אז, תופעות שמזוהות כ"מופקרות" הן בעצם השתקפותה של חברה תוססת המצליחה לגבור על ההנדסה החברתית שמנסה המדינה להשליט. אל־כיאל אופטימי: הצטברות של תופעות כאלה יכולה לחולל שינוי חברתי שורשי שיבטל את פיגומי התרבות המהונדסת שבנתה המדינה. 
 
חוסאם א־דין מוחמד, פובליציסט סורי, מדגים כיצד פועלת ה"הנדסה התרבותית" בשטח. במאמר ביקורתי על התערבותם של מנגנוני הביטחון המצריים בחיי הפרט של האזרח, הוא מתמקד בתופעה הפופולארית של נשים שמפרסמות סרטונים ב"טיק טוק" להנאתן כשהן שרות או רוקדות, לעיתים למטרות רווח. רבות מהנשים האלה נעצרו על ידי מנגנוני הביטחון המצריים באשמות שונות ומשונות כמו "פגיעה בערכי המשפחה המצרית", "הסתה להפקרות", "פרסום תוכן הפוגע בערכי הציבור" ו"הפצת רעיונות המאיימים על החברה". במדינות אחרות בעולם התופעה רווחת ומקובלת, כותב מוחמד, אולם במצרים ובמדינות ערביות רבות אחרות, פוליטיקה, חברה, דת ומין מתורגמים לתקלות פוליטיות וביטחוניות. כלכלנים מפרשים זאת כניסיון לפגוע בכוחן של נשים; אנשי מדעי המדינה מפרשים זאת כהכשלה של פריצת ההיררכיה החברתית הדתית והפטריארכאלית, ומומחים לפסיכולוגיה מייחסים זאת למיזוגניה מדינתית ולהפרעה אישית וציבורית.
 
"היחידה למעקב ולניתוח נתונים" בתביעה הכללית המצרית היא זאת שאוספת את החומרים על הנשים הללו ומעמידה אותן לדין. גורמים באינטרנט או "אזרחים מודאגים" מגישים את התלונה דרך עמוד הפייסבוק של התביעה הכללית, שבסמכותה להחליט שכל מעשה הוא בעצם אקט פוליטי פסול או פגיעה בביטחון המדינה. גם הצנזורה התקשורתית והחברתית תורמת את חלקה; אין לה סמכות משפטית אומנם, אולם היא צמאת דם לא פחות מהתביעה הכללית. כך מוגשות תלונות על גבי תלונות נגד נשים. מוחמד סבור כי זו הסיבה לכך שאנשי תקשורת במצרים דורשים מהורים "לעקוב אחרי מעשיהן של בנותיהם כדי למנוע מהן להסתבך בזנות". כך מספקים עיתונות זולה מצד אחד, ומצד שני משרישים את התפיסה שריקוד או הוללות הם תועבה הראויה לעונש ולא בחירה אישית ופרטית. 
 
טיק טוק היא אפליקציה סינית, וסין שואפת להיות מעצמת סייבר. נשיא סין שי ג'ינפינג עומד גם בראש קבוצה לאבטחת מידע באינטרנט. מטרתו היא ליצור רשת אינטרנט שנמצאת תחת עינו של השלטון ושאי־אפשר לחמוק ממנה, וטיק טוק אכן מסייעת בבלימה של מחאה ושל ביטויי דעות פוליטיות. מוחמד לא מתייחס לכך, אולם כאן אפשר להוסיף שגל המחאה העצום של Black Lives Matter נעלם מטיק טוק לאחר שבועיים באדיבות האלגוריתמים של האפליקציה. משתמשים הצליחו לעקוף חלק מהמגבלות, אולם פרסום הסרטונים הפך להיות מסובך יותר.

בנקודה זו מזכיר מוחמד כי גל הטרור ששטף את העולם הערבי בשנות השמונים של המאה הקודמת גרר שיח ציבורי ענף בצורך ל"חסן" את החברה הערבית מגל "הפתיחות והמודרניות" שחוללו הגלובליזציה ואמצעי התקשורת המודרניים. בסופו של דבר, הרשויות נאלצו לוותר על ניסיונם הנואל למנוע כליל את זרימת המידע, והתמודדו עימו באמצעות ערוצי תקשורת ממסדיים ומנגנוני פיקוח כמו אותה יחידה למעקב ולניתוח נתונים בתביעה הכללית המצרית
 
בשונה מסין, ממשלת מצרים עדיין לא הצליחה להפעיל אלגוריתם או מנגנון פיקוח אחר שמבחין בין פעולה פוליטית לבין בידור או מעשה פרטי שאין בו איום פוליטי. לכן גם ריקוד או תנועת גוף של אישה קטנת ממדים יכולים להפוך לאיום על ביטחון המדינה ול"פגיעה בערכי המשפחה". ועולה מאליה השאלה: אם המדינה והחברה כל כך בטוחות בעצמן ובערכיהם, מדוע פעולות אישיות ובחירות של נשים על גופן מאיימות על ביטחון המדינה? מהיכן נובע הצורה "לחסן" ו"לטהר" את החברה ממעשים אלה? 
 
אין אלא להסיק שביטחונה של המדינה עובר דרך שליטה על גופן ועל מוחן של נשים. נשים ומיעוטים אחרים בעולם הערבי, מתקוממים כנגד גישה זו, וימשיכו לעשות זאת גם לנוכח הדיכוי המתמשך של הרשויות.

בשיתוף עם מאמרים נוספים