המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
עזה (Mohamed Abu Nahel, Pexels)
21.06.2019

כלא עזה: אם רוצים, יש מה לעשות

שש שעות חשמל ביממה, כמיליון עניים ויותר מ־50% מובטלים. מדיניות מכוונת של גורמים אזוריים ובין־לאומיים, ובהם ישראל, אחראית לנתונים המזעזעים האלה. אפשר לשנות אותה ולמנוע משבר הומניטרי והסלמה ביטחונית
מבוא
 
התנתקות ישראל מרצועת עזה בקיץ 2005 הייתה אמורה לפתוח עידן חדש ביחסי הישראלים והפלסטינים, אולם מן הרגע הראשון הייתה התוכנית ממוקדת באינטרסים הישראלים. מחשבה מועטה, אם בכלל, הוקדשה לצד הפלסטיני וליכולתו לשקם את הרצועה לאחר כמעט 40 שנה של שלטון ישראלי. "זו החלטה שמבטיחה את עתיד ישראל, זו החלטה שטובה לביטחון ישראל, למעמדה המדיני של ישראל, לכלכלת ישראל ולדמוגרפיה של העם היהודי בארץ ישראל", אמר ראש הממשלה אריאל שרון בעקבות אישור התוכנית בממשלה ביוני 2004.
 
עם פינוי 8,600 המתיישבים היהודים מהרצועה והרס יישוביהם, רכשו תורמים יהודיים, ובהם שליח האו"ם ג'יימס וולפנזון, כ־3,000 חממות ישראליות ברצועה בהשקעה של 14 מיליון דולרים. אולם עד מהרה נבזזו החממות בידי תושבי מקומיים, והמשטרה הפלסטינית עמדה חסרת אונים ולא הצליחה לעצור בעדם. אנרכיה זו סימנה את הבאות. ב־14 השנים שחלפו מאז ההתנתקות הידרדר מצבם של תושבי עזה בכל תחומי החיים: כלכלה, בריאות, רווחה וביטחון אישי.
 
ישראל אינה נושאת באחריות הבלעדית לקריסת הרצועה. לכישלון אבות רבים, ובהם ממשלת הרשות ברמאללה, השלטון האפקטיבי של חמאס בעזה, המשטר המצרי והממשל האמריקאי. אולם עניינו של מסמך זה אינו באיתור אשמים, אלא בהצגת תמונת המצב ובהצעת פתרונות מציאותיים וישימים. תלותה הכמעט מוחלטת של עזה בישראל מטילה עליה אחריות מיוחדת לפתרון הבעיה. זו אינה רק חובה מוסרית כלפי כשני מיליון תושבי הרצועה, אלא תבונה מדינית שבכוחה למנוע משבר הומניטרי והסלמה ביטחונית.
 
תמונת מצב
 
השוואת התנאים השוררים כיום ברצועת עזה לתנאים ששררו בה לפני ההתנתקות, ואפילו לפני תחילת האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, מעלה תמונת מצב עגומה במיוחד. מאז ההתנתקות עומד הגידול השנתי בתמ"ג של רצועת עזה על 1% בלבד. מאחר ששיעור גידול האוכלוסייה בעזה עומד עד 3.5% בשנה, התוצאה היא הדרדרות חדה ברמת החיים. בשורות הבאות נבחן את ההדרדרות על פי כמה מדדים: עוני, אבטלה, וביטחון תזונתי; מעבר סחורות ואנשים; זיהום ואנרגיה.
 
עוני, אבטלה ובטחון תזונתי
 
אפשר למצוא נתונים סותרים בדבר ממדי העוני ברצועת עזה, אך גם על פי ההערכות השמרניות ביותר, המצב ברצועה קטסטרופלי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית ממאי 2018, שיעור העוני בעזה עומד על 53%, עלייה של למעלה מ־14% משנת 2011. לפי נתונים אלו, בעזה חיים כיום למעלה ממיליון עניים, ובהם 400,000 ילדים. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אדם עני הוא מי שמתקיים מפחות מ־4.6 דולרים ביום, הסכום המינימלי הדרוש לקיום בסיסי ברצועת עזה ( מגורים, מזון, ביגוד, בריאות, חינוך ותחבורה). על פי הגדרות אלו כשליש מהעניים בעזה סובלים מ"עוני עמוק" וחיים מפחות מ־3.6 דולרים ביום. אנשים אלו יכולים לשלם רק את עלות המגורים, הביגוד והמזון שהם צורכים.
 
נתונים עדכניים של ההתאחדות הפלסטינית של האיגודים המקצועיים חושפים תמונה חמורה אף יותר. לדברי ההתאחדות, שיעור העוני בעזה חצה את רף ה־80% ושיעור האבטלה עומד על 54.9%, כלומר 295,000 מובטלים ברצועה. למרות ששכר המינימום הפלסטיני עומד על 1,450 ש"ח, איש ניקיון העובד בשירות הממשלה ברצועת עזה מרוויח 730 ש"ח בחודש בלבד.    
         
לפי נתוני האו"ם מ־2018, כ־68% אחוזים מבתי האב בעזה סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, תוצאה של עלייה חדה בשיעור האבטלה. הנתונים האלה קשים במיוחד לנוכח העובדה ש-69% מתושבי הרצועה מדווחים כי הם כבר מקבלים סיוע במזון מהממשלה או מאחד מארגוני הסיוע. הלשכה לסטטיסטיקה הפלסטינית מדווחת כי 2% מילדי עזה בגילים 10‑17 מועסקים במשרה חלקית או מלאה כדי לפרנס את בני משפחתם. לפי נתוני סוכנות האו"ם UNRWA, בשנת 2000 נסמכו 80,000 עזתים על האו"ם לסיוע במזון. בשנת 2019 זינק מספר הנזקקים ללמעלה ממיליון. 
 
הסגר שמטילה ישראל על רצועת עזה ומניעת כניסת פועלים לעבודה בישראל מאז שנת 2000 הם הגורמים המרכזי לעוני הנרחב ברצועת עזה, אולם בשנים האחרונות נוספו גורמים נוספים למשבר. ישראל ומצרים השמידו בשיטתיות את מנהרות ההברחה מסיני, מנהרות שהיו מקור פרנסה חשוב עבור תושבי עזה ועבור ממשלת חמאס, שהטילה מיסוי על הסחורות שנכנסו דרכן. כמו כן, בשנתיים האחרונות קיצץ נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס את המשכורות לפקידי הרשות בשיעור של כ־30% והוציא לגמלאות 20,000 פקידים, כחלק מצעדי הענישה שלו כלפי ממשל חמאס.
 
פקידי הרשות הפלסטינית בעזה אינם מקבלים את משכורתם באופן סדיר, וכשהם מקבלים אותן הסכומים הם בדרך כלל 40%‑60% מהסכום המגיע להם. טארק מחמד, פקיד רשות, סיפר לעיתון אלערבי אלג'דיד בפברואר 2019 כי הבנקים מנקים ממשכורתו את חשבון החשמל ואת החובות שצבר, וכך הוא נותר עם 600 ש"ח בלבד. על פי דו"ח של מכון טוני בלייר על כלכלת עזה, שפורסם בנובמבר 2018, כ־85% מכוח הקנייה של משפחה בעזה תלוי בתשלום משכורות לעובדי המגזר הציבורי.
 
למרות ההתנקות, המגבלות שמטילה ישראל על תנועת חקלאים ודייגים בשטח הנתון לשליטתה הביטחונית תורמות גם הן להדרדרות הכלכלית של עזה. ישראל הצהירה בהסכמי אוסלו על הקמת אזור חיץ לאורך הצד הפלסטיני של  גדר הגבול, ברוחב של 50 מטרים. בפועל ישראל אוסרת על כניסת אזרחים לטווח של 300 מטרים מהגדר, ומאפשרת לחקלאים להגיע עד 100 מטרים מהגדר, ברגל בלבד.
 
מרחב הדיג של עזה, מקור פרנסה חשוב עבור תושבי הרצועה, הוא קלף מיקוח של ישראל אל מול ממשל חמאס. בתגובה לשיגור בלוני תבערה מהרצועה לעבר ישראל באמצע חודש מאי 2019, צמצמה ישראל את מרחב הדיג מ־15 מייל (שעליהם הסכימה בשיחות הרגיעה עם חמאס ב־1 באפריל) ל־10 מייל ימי, וכעבור ימים ספורים חזרה והרחיבה אותו. ארגון "גישה", העוקב אחר חופש התנועה ברצועת עזה, כינה את צמצום מרחב הדיג "ענישה קולקטיבית בלתי חוקית ובלתי מוסרית".
 
המחסור ברצועת עזה פוגע גם בחולים. משרד הבריאות ברצועת עזה הכריז בחודש מאי 2019 על מחסור של 52% בתרופות ובציוד רפואי בבתי החולים. ד"ר מדחת עבאס, מנכ"ל בית החולים שפאא' בעזה, סיפר על מחסור בתרופות לטיפול בלחץ דם, בסכרת, בסרטן, וכן ציוד דיאליזה. החלטת הרשות הפלסטינית במרץ 2019 להפסיק את ההעברות הרפואיות מעזה לבתי חולים בישראל משמעותה מוות בטוח עבור חולים רבים ברצועת עזה.  
 
מעבר סחורות ואנשים
 
ב־25 השנים האחרונות הלכה ישראל וצמצמה צמצום דרמטי את יכולתם של תושבי רצועת עזה להיכנס לשטחה. לפני האינתיפאדה השנייה (בשנת 2000) נכנסו לישראל דרך מעבר ארז יותר מ־-500,000 פלסטינים בחודש. בשנת 2017 עמד הממוצע החודשי על 6,200, כך על פי "ארגון המעקב "גישה".
 
הסגר הכללי שהוטל על השטחים בשנת 1993 הפך נעשה יעיל במיוחד ברצועת עזה אחרי שנתיים, עת הוקף השטח בגדר אלקטרונית ובחומת בטון. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ביטלה ישראל רבים מאישורי הכניסה של תושבי הרצועה והמעיטה בהנפקת אישורים חדשים. משנת 2006 נמנעת כניסתם של פועלים מרצועת עזה לישראל, רק "מקרים הומניטריים חריגים" רשאים להיכנס לישראל, וכן רשימה מוגבלת של אנשי עסקים. באפריל 2019 נרשמה כניסה של 3,140 חולים ומלוויהם, 7,558 סוחרים ו־1,165 "אחרים", ובסך הכול כ־12,000 אזרחים. לשם השוואה, באותו החודש נכנסו לישראל 1,687,340 אזרחים מהגדה המערבית, רובם המוחלט (1.165 מיליון) פועלים.
 
המגבלה הגורפת על יציאת אזרחים מהרצועה משפיעה השפעה דרמטית על חייהם של תושבי עזה: על יכולתם לפגוש את בני משפחתם בגדה ובישראל ולהתחתן עמם, על יכולתם ללמוד בחו"ל ועל יכולתם לנהל קשרי מסחר וידידות עם אנשים בעולם הרחב. בשנים הראשונות שלאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה סגרה ישראל את הרצועה כמעט לחלוטין לכניסת סחורות, ואיפשרה רק כניסת סחורות שהגדירה "חיוניות להשרדותה של האוכלוסיה האזרחית". משנת 2007 סגרה ישראל בהדרגה את מעברי הגבול קרני, סופה ונחל עוז, ששימשו לכניסת סחורות, ומעבר כרם שלום נשאר צינור החמצן היחיד לרצועה.
 
כיום מתירה ישראל הכנסה של כל הסחורות האזרחיות לרצועה, למעט רשימת חומרים המוגדרים "דו־שימושיים", כגון לוחות עץ, שמן קיק ומכשירי אל־פסק. רשימת החומרים מתירה מגבלות משמעותיות על הכנסת חומרי בניין – המצריכים אישורים מיוחדים משורה של גורמים בירוקרטיים בישראל – ומעכבת את שיקומה של עזה לאחרי סבבי הלחימה האחרונים.
 
השפעה רבה עוד יותר יש למגבלות הקשות שמטילה ישראל על ייצוא סחורות מעזה. ישראל מונעת ייצוא של רוב הסחורות החקלאיות מהרצועה לגדה ולישראל, השווקים העיקריים שלהם, ואינה מפרסמת קריטריונים ברורים לסחורות שהיא מתירה לייצא. ישראל ממשיכה לחסום לחלוטין ייצוא של מזון מעובד מרצועת עזה, מוצרים שהיו 33% מכלל המוצרים התעשייתיים ששווקו מעזה לגדה ערב הטלת המצור הישראלי.
 
משבר האנרגיה והמים
 
משבר האנרגיה ברצועת עזה משפיע באופן ישיר על יכולתם של התושבים לקיים אורח חיים תקין, מחריף את סכנת הזיהום הסביבתי וגורם להתפרצות מחלות ומגפות. על פי נתוני האו"ם, 120-140 מגה ואט המגיעים לעזה דרך רשת החשמל בכל יום מספיקים רק ל27%‑31% מצורכי התושבים (הצורך המשוער הוא 450 מגה ואט ביום). תושבי עזה זוכים לאספקת חשמל סדירה במשך ארבע-שש שעות ביום, ובמקרה הטוב, נאלצים להיעזר בגנרטורים בשאר הזמן.
 
מצב זה מונע, כמובן, כל יכולת לקיים שגרת חיים נורמלית, הכוללת הפעלת תאורה ומוצרי חשמל חיוניים בכל שעות היממה. חמור מכך, משבר החשמל משפיע ישירות על איכות המים ברצועה. חוסר היכולת להפעיל את מתקני ההתפלה והטיפול בשפכים כסדרם מוביל להזרמה מסיבית של מי קולחין לים, והם חוזרים ומחלחלים למי התהום. שאיבת יתר מהאקוויפר בעזה –  שהיא מקור מי השתייה היחיד כמעט של הרצועה – מעלה את רמת המליחות במי התהום המשמשים לשתייה לרמה מסוכנת. על פי תקן ארגון הבריאות העולמי בבדיקות שנעשו  ב־2015, 96.4% ממי השתייה של עזה אינם ראויים לשתייה.
 
דו"ח של תאגיד RAND משנת 2018 עמד על הקשר ההדוק בין משבר החשמל בעזה לירידה החדה  באיכות מי השתייה, ובעקבות זאת, על העלייה ברמת התחלואה. לפי הדו"ח, למעלה מרבע ממקרי התחלואה ברצועה מקורם באיכות המים הירודה, המובילה לזיהומים נגיפיים ובקטריאליים. מנתחים בבתי חולים בעזה אינם יכולים תמיד לשטוף ידיים לפני כניסה לניתוח... לדברי המחברים, בתנאים הנוכחיים התפרצות מגפה או משבר בריאות נרחב ברצועה היא רק עניין של זמן. הדו"ח ממליץ לישראל ולמצרים לשפר את אספקת החשמל לרצועה ואת מצב תשתיות המים בה, וכן להגדיל את מכסת המים הנמכרת לרצועה. 
 
לדברי ארגון "אקופיס", המתמחה באנרגיה מתחדשת, המלחמות החוזרות ונשנות ברצועת עזה פגעו קשות בתשתיות המים, התברואה וההגיינה (WASH) ברצועת עזה, והאיסור על הכנסת חומרי בנייה מסוימים מונע את שיקום התשתיות האלה. לטענת הארגון, כ־90% מתושבי הרצועה תלויים באספקת מים במיכלים ובבקבוקים.
 
 
סיכום
       
הנתונים שהובאו לעיל מעלים תמונת מצב מזעזעת בכל הקשור לרובד ההומניטרי ברצועת עזה. אך זו אינה גזרת גורל, אלא תוצאה של מדיניות מכוונת של כמה גורמים אזוריים, ובהם ישראל. השוואה פשוטה של מצב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית למצבה של האוכלוסייה בעזה מספרת את הסיפור כולו: הגידול בתמ"ג בגדה המערבית עומד על 6% בשנה, ואילו בעזה הוא 1% בלבד. יותר ממיליון פועלים נכנסים לעבוד בישראל מהגדה בכל חודש, לעומת מספר אפסי מרצועת עזה. קרוב ל־100% מתושבי הגדה שותים מים נקיים, שיעור דומה בעזה צורכים מים מזוהמים.
 
דו"ח של מכון טוני בלייר מצביע על שורת צעדים שישראל והקהילה הבין־נלאומית יכולות לנקוט כדי לשפר מאוד את המצב בעזה, גם בהיעדר הסכם פיוס בין פת"ח לחמאס. לדברי הארגון, פתיחת מעברי הגבול למעבר סדיר של סחורות ואנשים; תשלום קבוע של המשכורות לעובדי המגזר הציבורי ומתן היתרי עבודה לתושבי עזה בישראל יזניקו את התמ"ג בעזה ב־39% אחוז ויעלו את כוח הקנייה של תושביה ב־55%. לעומת זאת, על פי דו"ח זה להזרמת כספי סיוע לרצועה  – הפתרון המועדף על הקהילה הבין־לאומית ועל ישראל עד כה – השפעה מוגבלת וקצרת טווח על חיי התושבים.
 
בכוחה של ישראל היום להחליט אם ברצונה לשקם את רצועת עזה, הן לטובת תושביה הן לטובת האינטרס הישראלי, או שמא לתת לעזה להמשיך ולהתבוסס בעוני ובחולי. החלטה כזו תוביל בהכרח לסבבי לחימה בלתי פוסקים שיסכנו את כל יושבי הארץ.       
מאמרים נוספים