המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
אוניברסיטת אל-אזהר (lapping from Pixabay)
10.06.2019

הסרת הטאבו מהכתבים המקודשים לאסלאם

הניסיונות ליישב בין המודרניות המערבית לאסלאם גלשו גם לביקורת הכתבים המקודשים. הביקורת על החדית', התורה שבעל פה, עולה מדרגה בשנים האחרונות, וזאת, בין היתר, בניסיון לפגוע במקורות ההשראה של דאע"ש ואל־קאעדה
מאז אובדן העליונות הפוליטית, הצבאית והתרבותית של האימפריה העותמאנית המוסלמית ביחס לאימפריות מערביות נוצריות, החל במאה ה־19, ולצד ההתמודדות עם התפתחות הטכנולוגיה והמודרניזציה במערב, לא פסק החיפוש הפנימי באסלאם אחר הסיבות לנחיתותו ואחר דרכים להחזרת עטרת האסלאם הימי־ביניימי ליושנה.

במסגרת תהליכי הביקורת העצמית נבדקו דרכים לעודד מודרניזם מוסלמי, ומבשריו הראשונים היו שני רפורמיסטים בני המאה ה־19 שפעלו במצרים – גמאל אלדין אל־אפגאני, ותלמידו מוחמד עבדו. שני ההוגים החשובים האלה ייחסו את שקיעת החברות המוסלמיות ל"קפאון תרבותי" (تخلف ثقافي) וסברו כי הדרך לעצור אותה היא חזרה לראשית האסלאם והסתמכות ישירה על הקוראן והסונה, מנהגי הנביא מוחמד והליכותיו, וכן הליכותיהם של חסידיו הראשונים. זאת על בסיס האמונה שאין כל סתירה בין ה"עקרונות הטהורים" של האסלאם, הסלפיה, לבין הרציונליזם וההתפתחות המדעית.

הניסיונות ליצירת הרמוניה בין המודרניות המערבית לאסלאם נמשכו לאורך השנים ולבסוף גלשו לביקורת הכתבים הקאנוניים המקודשים. הגל האחרון, שכלל ביקורת פנימית באסלאם על הזיקה לטרור, בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר, נמשך עד לימינו אלה. הביקורת הזאת הושמעה, בין היתר, במעוז חשוב של האסלאם הרדיקלי – הווהאביזם.
 
במאמרו "ההיגיון של אתמול וההיגיון של היום", שהתפרסם ב־20 במרס ביומון הערבי הנפוץ א־שרק אל־אווסט, תיאר האינטלקטואל הסעודי תופיק אל־סיף את הביקורת הגוברת והולכת במרחב הערבי, במיוחד בקרב הדור הצעיר, על מטיפים ואנשי דת המביעים אמונות ודעות שמרניות. לדוגמה הזכיר הכותב דרשה נפוצה של מטיף דתי שסיפר על חולה צעיר שחזר להכרתו, לתדהמת רופאיו, רק הודות לרגבי אדמה קדושה שהובאה למיטתו.
 
אל־סיף מתפלמס עם נאמני האסלאם הטוענים כי הליכותיו של הנביא מחייבות אף אם הן עומדות בניגוד למדע ולהגיון, ותהה כיצד אפשר לדעת בוודאות כי כל מה שמיוחס לנביא אכן אירע. לדבריו אין כל פסול בפנייה ל"היגיון חדש" שישלב בין השריעה לבין החשיבה המודרנית. אל־סיף רומז בדבריו למגמה המתפתחת בהדרגה בעולם הערבי בשנים האחרונות: פקפוק באותנטיות של הקובץ הקאנוני "צחיח אל־בוח'ארי". זהו אחד מששת הספרים המרכזיים והנחשבים ביותר באסלאם הסוני המאגד את ספרות החדית'. במילים אחרות, זהו מקור הלכתי מרכזי הכולל הנחיות מפורטות למאמין המוסלמי בהיבטים שבינו לבין חברו ובינו לבין המקום.
 
הראשון שהעז לפרסם ספר המערער על התפיסה שהליכותיו של הנביא מוחמד מלפני 1,400 שנה מחייבות את המאמין המוסלמי כיום היה הסופר והמשורר המרוקני ד"ר רשיד אילאל, שקרא לספרו בפשטות: "צחיח אל־בוח'ארי: סופה של אגדה". נקודת המוצא של אילאל היא מסורת שבעל פה, שבה נטען כי הנביא אסר לייחס לו אמירות או מנהגים שאינם מופיעים בקוראן. מכאן עולה כי רוב האגדות והסיפורים על הליכותיו של הנביא, המתוארים בצחיח אל־בוח'ארי ופורסמו 200 שנה לאחר מות הנביא, אינם אלא אוסף של מיתולוגיות ופרשנויות השנויות במחלוקת. לכן מקומו של הספר הקאנוני הוא במוזיאון, והוא אינו יכול להיות בסיס להתנהלות היום־יומית של המוסלמים.
 
פרסום ספרו של אילאל, המטיל ספק בספר השני בחשיבותו באסלאם הסוני לאחר הקוראן, לא "עבר חלק", כמובן. אולם אף שבמרוקו ובאלג'יריה הוא נאסר לפרסום ולהפצה, בתוניסיה ניכרה פתיחות כלפיו ונכונות להתמודד עם תוכנו. ביריד הספרים אשתקד הוא אף עמד במוקד של דיון פומבי וזכה להיות בראש רשימת רבי המכר.
 
במצרים גובר השיח הביקורתי בנושאי דת ומדינה בעידודו של הנשיא סיסי הקורא לחידוש השיח הדתי, אולם מעטים הם הקולות המוכנים לצאת בגלוי נגד קדושתו של צחיח אל־בוח'ארי. אילאל הורשה בתחילה להגיע ליריד הספרים במצרים עם עותקים מספרו, אולם כאשר עשה זאת הוחרמו הספרים על ידי שלטונות המכס. המחבר העריך כי צעד זה רק הגביר את התעניינותם של הקוראים בספרו, ובפרט הצעירים שבהם; לדבריו, כנגד 100 העותקים שהוחרמו ממנו נמכרו 100,000 עותקים מהמהדורה המקוונת ב־48 שעות בלבד.
 
ביקורת נועזת נגד צחיח אל־בוח'ארי נשמעת גם במפרץ, כחלק מהמאמץ לפגוע במקורות ההשראה של דאע"ש ואל־קאעדה. שני הארגונים האלה נשענים על מסורות מפי הנביא להצדקת פעולותיהם האלימות. וסים יוסף, מטיף במסגד שיח' זאיד באבו דבי, הוא אחד המבקרים המובילים האלה. בהופעותיו הטלוויזיוניות הוא טוען כי מאחר שהספרים הקאנוניים, ובראשם צחיח אל־בוח'ארי, נכתבו על ידי בני אדם, להבדיל מהקוראן שירד מן השמיים אל הנביא, יש הגיון בהטלת ספק לפחות בחלק מהמסורות המיוחסות לנביא, ובמיוחד באלה העוסקות ביחסים בין מוסלמים ללא מוסלמים, שעליהן מסתמכים פעילי דאע"ש.
 
החוקרת מוזה ע'באש מאיחוד האמירויות הלכה צעד אחד קדימה. באירוע שנערך לכבודן של נשים במדינה היא הגדירה את צחיח אל־בוח'ארי "ספר מפגר" הבולם את חירות האדם, וטענה: "איננו יכולים לכלוא את עצמנו בספרים שחוברו לפני 1,400 שנה". לאחר מכן חזרה בה ע'באש מהשימוש בביטוי "ספר מפגר", אולם לא התנצלה על מהות דבריה.
 
במדינות המפרץ ובתוניסיה ניכרת אפוא נכונות לדיון פומבי בזיקה שבין התנהלות אלימה ונחשלות טכנולוגית לבין הדבקות העיוורת במסורות מלפני 1,400 שנה. לעומת זאת, מצרים, שהובילה בעבר את הקריאה למודרניזם באסלאם, נכונה להתמודד עם עמדות שמרניות הרווחות בתוך מוסד אל־אזהר, המרכז ההלכתי החשוב ביותר של האסלאם הסוני, התמודדות חלקית בלבד.
מאמרים נוספים