מאמרים

מאמר
שוק בצנעא, תימן (צילום: רויטרס)
01.07.2020

הקורונה בעולם הערבי: סיכום ביניים

האם נגיף הקורונה "פוגע בכולם באופן שווה" בעולם הערבי? מאמר חדש שסוקר את התמודדות המדינות הערביות עם המשבר מפריך את המיתוס. עוד הוא טוען שבעוד שהתשתיות הציבוריות המרוסקות במדינות הללו חשפו אותן לפגיעות קשות, התגלתה בהן גם שעתה היפה של החברה האזרחית
מוחמד ראמי עבד אל־מולא הוא עיתונאי וחוקר מתוניסיה. במאמר שפרסם בשבועון א־ספיר אל-ערבי במאי 2020, הוא מסקר את התמודדותן של מדינות ערביות עם משבר הקורונה. על בסיס הנתונים המקיפים שהוא מביא, הוא מסיק כי לא ניתן להתמודד עם מגפת הקורונה בצורה מבודדת, אלא שמאבק זה מצריך תשתיות מתפקדות שתומכות באזרחים.
 
עבד אל־מולא טוען שרוב העולם הערבי סובל מחולשה בתשתיות, ולכן "ההגינות של קוביד־19" שרבים מדברים עליה במובן שהווירוס פוגע בכולם באופן שווה היא טענה שניתן להפריך בקלות, מאחר שמקומות עם תשתיות מוצלחות, שלא כמו בעולם הערבי, הצליחו להתמודד עם הווירוס בצורה טובה יותר. מקומות רבים בעולם הערבי סובלים מתשתיות מעורערות שהפכו את ההתמודדות עם הקורונה למאתגרת הרבה יותר, זאת למרות מספר הידבקויות קטן יחסית שם. הכותב טוען שהתשתיות המעורערות שחשפה התפשטות הקורונה בעולם הערבי, הן תוצאה של שחיתות שלטונית ושל מנהיגות כושלת שנמשכות כבר שנים רבות. מצד שני, משבר זה חשף פנים יפות מאוד של התארגנויות אזרחיות ושל פעולות סולידריות שניסו לפצות על המחסור שנפער. לפני הנתונים הרבים שהכותב מביא, הוא מזכיר שבערך חצי ממדינות ערב חיות כרגע במצב של מלחמה, כיבוש או חולשה (ואפילו היעדרות) של שלטון מרכזי. מדינות אלה כוללות את סוריה, עיראק, תימן, לוב, סומליה, פלסטין, אלג'יריה ולבנון.
 
מדד נוסף שעוזר לנו להבין את רמת הפגיעות של החברה בארצות ערב הוא מדד הפיתוח האנושי, שאומנם משתנה ממדינה למדינה, אך הוא נמוך מאוד ברוב המדינות. מדד זה קשור אף לאחוז האבטלה, שהוא גבוה למדי במדינות אלה ונע בין 9%-26% (לפי נתוני הבנק העולמי מ־2019, להוציא מדינות המפרץ). אחוזי האבטלה אינם כוללים בתוכם מיליוני עובדים בשכר נמוך מאוד או כאלה שעובדים בעבודות בלתי מאורגנות שאינן מספקות להן זכויות חברתיות או ביטוח בריאות - מדד קריטי כשלעצמו כאשר בוחנים את התפשטותה של המגפה ואת אופן ההתמודדות איתה.
 
אפילו המדינות הערביות העשירות ביותר מספקות פחות משלוש מיטות לכל אלף חולים, כשבתימן מספר המיטות אף נמוך מכך ועומד על פחות ממיטה אחת לאלף חולים. לגבי מספר הרופאים לכל אלף חולים, הנתון נע בין 0.3 ל־2.5. הכותב טוען שאלה נתונים חשובים ביותר להבנת השבריריות של המצב ברוב מדינות ערב. התפשטות הקורונה גרמה להרעת המצב שמתבטא כיום בכמה היבטים:
 
הראשון, מחסור קשה בציוד להתמודדות עם המגיפה, כמו מסיכות, בגדים עבור עובדים בשירותי הבריאות, ערכות לבדיקות ומעבדות. ישנו גם מחסור בציוד כמו מכונות הנשמה ועוד ציוד רפואי "כבד" שצריך עבור חולים מאושפזים במחלקות לטיפול נמרץ. ברוב מדינות ערב, מספר מכונות ההנשמה אינו עולה על כמה מאות. לטענתו של עבד אל־מולא, מצב מחפיר זה הוא תוצאה של שחיתות שלטונית שנמשכה שנים רבות ושבעטיה קוצץ המימון עבור שירותי הבריאות ועבור בריאות הציבור.
 
נתון חשוב נוסף שעבד אל־מאולא מזכיר קשור ל"בריחת המוחות" במצרים: מתברר שישנם 220 אלף רופאים הרשומים בארגון הרופאים המצרי, אך ביניהם 120 אלף (!!) נמצאים מחוץ למצרים. המחסור ברופאים במצרים שבה הקורונה מאיימת להפוך למגפה בממדי ענק, הוביל את הנשיא א־סיסי לקרוא ל"הכשרתם המהירה" של רוקחים כדי להפוך אותם לרופאים, אמירה שרק מעידה על בורות ועל חוסר חשיבה לעומק לגבי המצב ולגבי מה שצריך לעשות כדי לתקנו. דבר זה נכון לגבי תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו, עיראק, סוריה ולבנון, שבהן בכל שנה ישנו מספר גבוה של רופאים שמסיימים את לימודיהם ומהגרים לעבוד בחו"ל.
 
הסגר של העניים איננו הסגר של העשירים
היבט נוסף הוא הסגר הבריאותי והבידוד שמאיימים על יכולתם של האזרחים להתפרנס. הרבה נאמר בזכותו של הסגר הבריאותי בבית, שזהו זמן שניתן לנצל לקריאת ספרים, לצפייה בסרטים, לאכילת אוכל בריא ולהשקעה בבריאות הנפשית. טענה זו נכונה, אך לא לגבי כולם. להישאר בבית במשך זמן לא ידוע מבלי לדאוג לעתיד (לפחות הקרוב) היא פריבילגיה שלא כולם יכולים להרשות לעצמם. אנשים מעוטי יכולות אינם יכולים להרשות לעצמם להישאר בבית לתקופה לא מוגדרת בלי לעבוד; משפחות מרובות ילדים שחיות בבית קטן אינן יכולות להסתגר בבית במשך חודשים. בעולם הערבי כיום גם אנשים בעלי עבודה קבועה פוחדים לאבד את מקום העבודה שלהם כי מקומות עבודה רבים פשטו את הרגל או שנסגרו לזמן רב. גם בעלי המקצועות ובעלי העסקים הקטנים פוחדים לפשוט את הרגל כי אינם יכולים לפתוח את העסקים שלהם בזמן הסגר, נוסף על כך שבמצב הכלכלי הירוד, אנשים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות את מה שהם מציעים למכירה.
 
רוב המדינות הערביות אכן נתנו סיוע לתושבים שסבלו במיוחד מהמשבר הכלכלי שפוקד את העולם, אך סיוע זה שנע בין 150-50 דולר ברוב המדינות, הוא מועט ואינו מספיק. מובן שסיוע כזה אינו מוענק לכל התושבים ואינו לוקח בחשבון את מצבם הכלכלי והתעסוקתי של האזרחים. במדינות שבהן הכלכלה המקבילה (פעילות בהון שחור) קיימת ואף שולטת, מצב זה הוא אפילו גרוע יותר והחשש מהרעב והעוני דוחק ברבים מהרוכלים ומבעלי החנויות במדינות ערב לשבור את הסגר הבריאותי ולצאת לעבוד. כך הם "שיחקו תופסת" עם השלטונות ועם השוטרים, שפעמים רבות הציקו להם והכריחו אותם לסגור את החנויות. כך, מעמדות מסוימים מוצאים את עצמם דחוקים בין כמה רמות של פחד: הפחד מהשלטונות והפחד מעוני ומרעב. מצב זה הוביל להפגנות מחאה בלבנון ובעיראק.
 
מובן שאי־אפשר להזכיר את כל זה מבלי לדון במצבן של הנשים. עבד אל־מאולא טוען שהן סובלות ממצב זה יותר מהגברים. אף שגברים הם בעלי נטייה גדולה יותר להידבק ולחלות בקורונה, נשים הן הסובלות העיקריות מהסגר הבריאותי במדינות ערב מאחר שהפרנסה של רבות מהן נפגעה בשל הסגר (כמו מוכרות התה בסדאן, מוכרות הקוסקוס במוריתאניה ומוכרות הסנדוויצ'ים והממתקים במדינות רבות שאינן יכולות לצאת מהבית ולהתפרנס). גם רבות מהנשים העובדות בתעשייה הקלה (טקסטיל, תעשיית המזון וכו') נפגעו קשות מאחר שמקומות העבודה שלהן נסגרו למשך חודשים בשל מחסור בביקוש ובשל עצירת התנועה של היבוא ושל היצוא.
 
עבור נשים רבות, להישאר במשך שבועות ארוכים בבית עם בני־זוגן, פירושו שהחיים שלהן יהפכו לגיהינום של אלימות והתעללות. בתוניסיה מספר הדיווחים על אלימות במשפחה גדל פי חמישה רק בחודש מאי; במרוקו ארגון פמיניסטי החל קמפיין להגנה על נשים ולקריאה לגברים "לעזור למדינה ולהישאר בבית בלי אלימות". בלבנון ובירדן הוכפלו מספר הפניות לקווי הסיוע לנשים שסובלות מאלימות כבר בימים הראשונים של הסגר.
 
וישנם גם "הנשכחים", כפי שהכותב קורא להם - האנשים השקופים, כמו מהגרים או סטודנטים שלומדים במדינה שאינה מדינתם ומצאו עצמם בלי יכולת לחזור לביתם מכיוון שהגבולות נסגרו ובלי יכולת לקבל סיוע מממדינת האם. ישנם גם מהגרי העבודה האפריקאים במגרב והאסיאתים במדינות המפרץ שמצאו עצמם חסרי הכנסה, חסרי תמיכה ובמקרים מסוימים גם חסרי מסמכי שהייה חוקיים, דבר שמנע מהם לפנות לרשויות כדי שלא יגורשו. וכמובן, ישנם גם הפליטים הפלסטינים, הסורים, העיראקים והאחרים שנמצאים ברוב מדינות ערב; אלה ננטשו לרחמיהם של הארגונים הבין־לאומיים ושום ממשלה לא נטלה עליהם אחריות או סייעה להם.
 
הסולידריות הרקיעה שחקים 
בחלקו השני של המאמר, הכותב עובר לדוגמאות ולנתונים חיוביים יותר ומדגיש את העובדה שכבר בימים הראשונים של הסגר, הבינו רבים מהתושבים את רמת השבריריות והמסוכנות של המצב וכך גם את נחיצותה של הסולידאריות החברתית כדי לעבור תקופה זו בכמה שפחות נזק. ישנם סוגים "קלאסיים" ומוכרים של סולידאריות במובן של פעולות של ארגוני סיוע והצלה, בין אם הם מקומיים או בין־לאומיים, וגם סיוע בין משפחות, חמולות, שבטים וכו'. מצד שני, הופיעו סוגים חדשים של סיוע ושל סולידאריות שהכותב בחר להתמקד בהם, לדוגמה:
 
צעירים מתנדבים בחיי היומיום: בתוניסיה מתנדבים צעירים עשו עבודה מרשימה בהעלאת המודעות לגבי איך ניתן להתגונן מפני הווירוס. צעירים אף התנדבו לנקות ולחטא את הרחובות (במאמץ אישי או בתיאום עם הרשויות), תוך שמור על ריחוק פיזי במרחב הציבורי (למשל בחנויות, במרכזי קניות, בתחבורה הציבורית). בסודן, ארגנו חברי "ועדות ההתנגדות" קמפיינים להעלאת המודעות לגבי הווירוס וחילקו אלפי בקבוקים של חומרי חיטוי לאנשים בניסיון להתנגד לכל מי שניסה לעשות קופה מחומרים אלה ולמוכרם במחיר מופקע. בסומליה, ארגנו סטודנטים באוניברסיטה של מוגדישו קמפיינים להעלאת מודעות וכן חלוקה של מצרכים בסיסיים, סבון וחומרי חיטוי עבור האנשים העניים ביותר שחיים בצפיפות גדולה מאוד. כך קרה גם באזורים הכפריים הנידחים של מצרים וברצועת עזה הנצורה.

ישנן גם פעולות התנדבות או תרומת כספים לאוכלוסיות ספיציפיות של אנשים. בסודן למשל, גויסו כספים עבור "גברות התה", שהן הנשים שמוכרות תה ברחוב; בלבנון היה קמפיין גיוס תרומות לנהגי מוניות שלא הצליחו להתפרנס. ישנם אזרחים שלא זקוקים לתרומות כספיות, אך זקוקים לעזרה בקניות וברכישת תרופות. בעיר תטואן שבמרוקו, התנדבו רבים לערוך קניות עבור אנשים בעלי צרכים מיוחדים ועבור קשישים שאינם יכולים לצאת מבתיהם. במצרים, מסעדות רבות תרמו אלפי ארוחות לעובדים בבתי החולים שנלחמו בווירוס וכך גם לסטודנטים הזרים ולמהגרי העבודה ממדינות בדרום אפריקה.
 
הכותב מזכיר גם את פעולות הסיוע וההתנדבות של אנשי מקצוע, כמו הרופאים וצוותי הסיעוד, שניצלו את פלטפורמת המדיה החברתית כדי לספק מידע על הווירוס ועל דרכי ההתגוננות מפניו וסייעו לאלה שהיה חשד להידבקותם. הם אף נתנו את מספרי הטלפון שלהם כדי לייעץ ישירות לאנשים שהיו זקוקים לסיוע רפואי.
 
ישנן גם יוזמות רבות לתמיכה נפשית שהיא דבר נחוץ כאשר אנשים כלואים בביתם לתקופה ממושכת ושחייהם החברתיים נמצאים בהפסקה. סיוע נפשי נחוץ גם עבור הצוותים הרפואיים, כפי שנעשה במצרים. עוד יוזמות סיוע היו מצד מומחים כמו מהנדסים או מעבדות טכניות, שניסו לספק פתרונות הגנה מפני המגפה כדוגמת מסכות שפותחו במרוקו מחומרים זמינים; מכונות הנשמה שפותחו בעזה ובתוניסיה בידי סטודנטים שהשתמשו בחומרים זולים וזמינים אך עדיין שמרו על הסטנדרט הדרוש כדי לקבל מוצר יעיל ואיכותי.
 
בסופו של דבר, נשאלת השאלה האם יוזמות אלה מספיקות, כי אף שהן רבות, האם ניתן לסמוך עליהן עד אין סוף? המומחים טוענים שעוד לא ראינו את השיא של הנזק הכלכלי של משבר הקורונה, מה שאומר שרבים מאלה שמסייעים ותורמים היום לא יוכלו לעשות את זה בהמשך. מה יעשו המדינות אז? האם יגבו מיסים נוספים מהעשירים? האם ייקחו את הכסף מהמושחתים ומאלה שמתחמקים מתשלום מיסים?
 
משבר הקורונה הוא ההוכחה החותכת לכך שהבריאות קשורה לשירותים אחרים שלכאורה נראים בלתי קשורים: לימודים גבוהים ברמה סבירה, אי־בריחת המוחות והשארת הצוותים הרפואיים במדינות על ידי מתן שכר הוגן ותנאי עבודה טובים, מגורים ראויים ומקומות עבודה הוגנים שמאפשרים לאנשים להתפרנס בכבוד. כל אלה הם אלמנטים נחוצים במלחמה במגפה, והמשבר הנוכחי חשף את מידת חשיבותם ואת ההתעלמות הפושעת מהם במשך שנים רבות.

בשיתוף עם מאמרים נוספים