אופק
מאמר
הנשיא היוצא רוחאני (משמאל) עם הנשיא הנכנס ראיסי (צילום: רויטרס)
13.07.2021

פצצה מתקתקת: החברה האיראנית ומחדלי המשטר

בראשית החודש אזרחים איראנים יצאו לרחובות במחאה על הפסקות החשמל הרבות והממושכות שפקדו את המדינה. הם תופסים את הממשלה היוצאת כאחראית העיקרית, בעיקר בשל בעיות ניהול קשות והשקעה מועטה בתשתית. המשבר שב והמחיש את המצוקות הבסיסיות עמן מתמודדים האיראנים. כמה זה עוד יחזיק?
ב־10 ביולי פרסם העיתון הרפורמיסטי האיראני ארמאן־י מלי ריאיון עם הסוציולוג וראש אגודת העובדים הסוציאלים האיראנית ד"ר מוסטפא אקלימא. הריאיון התפרסם על רקע הפסקות חשמל מרובות וממושכות שפקדו לאחרונה אזורים נרחבים ברחבי איראן ולקראת כניסתו לתפקיד של הנשיא הנבחר אבראהים ראיסי. במחאה על הפסקות החשמל התכופות יצאו בראשית יולי מאות אזרחים איראנים לרחובות בכמה ערים. בחלק מההפגנות נשמעו גם קריאות בגנות המשטר, המנהיג העליון והממשלה. הפסקות החשמל הביאו להפסקות גם באספקת המים ולשיבושים ברשתות הסלולאריות ובאינטרנט. בכמה מקרים אף דווח על מותם של כמה חולים בבתי חולים בשל הפסקות חשמל פתאומיות ובשל העדר גיבוי של גנרטורים. 
 
לטענת השלטונות, הפסקות החשמל החוזרות ונשנות נגרמו על רקע גירעון חמור בחשמל, שנאמד ב־11 אלף מגה ואט. ההסברים שנתנו השלטונות למחסור בחשמל היו: גל החום הכבד, שהביא לצריכה מוגברת של חשמל על ידי האזרחים; מחסור מתמשך במקורות לייצור אנרגיה בשל הבצורת; הפסקת פעילותן של כמה תחנות כוח בשל תקלות טכניות; צריכת חשמל מופרזת על ידי תעשיית כריית ביטקוין, חלקה באופן בלתי־חוקי; והסנקציות הכלכליות שפגעו בהשקעות הממשלה בפיתוח משק החשמל. לעומת זאת, מבקרי ממשלתו היוצאת של הנשיא חסן רוחאני טענו כי ניהול כושל, תכנון לקוי והשקעות בלתי־מספקות בשיפור ובפיתוח משק החשמל בהשוואה לממשלות קודמות, הם שעומדים בבסיס המשבר הנוכחי. משבר החשמל שב והמחיש את בעיות היסוד הניצבות בפני הרפובליקה האסלאמית, שנאלצת להתמודד לא רק עם משבר כלכלי חמור ועם מגפת הקורונה, שגבתה עד כה את חייהם של יותר מ־85 אלף בני אדם, אלא גם עם שורה של בעיות תשתיתיות, ובראשן מצוקת החשמל והמים וזיהום האוויר. 
 
בריאיון העיתונאי מתח הסוציולוג האיראני ביקורת חריפה על התנהלות השלטונות לנוכח המשברים הקשים שהמדינה ניצבת בפניהם והזהיר כי החברה האיראנית עומדת על סף פיצוץ. לטענתו, בדומה לממשלות קודמות, גם לממשלתו של הנשיא רוחאני לא הייתה כל תוכנית מעשית לפתרון בעיות היסוד, והיא הפגינה ניהול כושל, שלא איפשר לספק להן מענה. זאת ועוד, הנשיא נמנע מלפטר שרים ומנהלים בכירים שכשלו בתפקידם. הדבר ניכר לא רק במשבר החשמל כי אם גם בניהול תוכנית החיסונים לקורונה. בשבועות האחרונים התפרסמו בתקשורת האיראנית דיווחים על מאות אזרחים איראנים שנסעו לארמניה השכנה לצורך קבלת חיסונים על רקע העיכובים הנמשכים במתן חיסונים בארצם. לטענת אקלימא, הבכירים האיראנים מרבים בדיבורים, אך אינם עושים דבר לפתרון הבעיות. הם מבטיחים שבעיות אלה ייפתרו "בעזרת האל", אך זו אינה הדרך לספק מענה למצוקות האזרחים. התנהלותה הכושלת של הממשלה רק מגבירה, לדברי הסוציולוג, את מחאת האזרחים המתמודדים עם רעב, אינפלציה חמורה, אבטלה והעדר ביטחון תעסוקתי. לאזרחים אין בעיה עם ממשלה כזו או אחרת, וכל מבוקשם הוא שבכירי המדינה יפתרו את בעיותיהם ולא יקשו על חייהם. הם נאלצים לסבול הפסקות חשמל ומחסור בחיסונים ולראות כיצד שרי האנרגיה והבריאות אינם נוטלים אחריות.  
 
אקלימא אף השווה את מצבה הנוכחי של איראן למצבה בתקופת השלטון המלוכני שקדם למהפכה האסלאמית ב־1979, וטען כי גם אז הביאה התנהלותם הכושלת של חלק מהפקידים הבכירים להחרפת המחאה העממית. הוא הזהיר כי בהעדר פתרון לבעיות היסוד, המצב רק יחריף. רוב הפועלים חיים בתנאים כלכליים בלתי־ראויים, האבטלה מחריפה מדי יום, וחברות פרטיות רבות מושבתות או נאלצות לפטר את עובדיהן. לתנאים כלכליים אלה תהיה השפעה ישירה על ההתפתחויות החברתיות, והם מציבים את החברה על סף פיצוץ. ככל שמתרבות ההבטחות מצד בכירי המשטר לטפל בבעיות הקיימות ושפתרונן ממשיך להתעכב, כך צפויה להתגבר עוצמת הפיצוץ החברתי. 
 
אקלימא סימן את המצוקות הכלכליות כגורם המרכזי למחאה באיראן. הוא ציין כי יש כאלה הטוענים שהציבור יוצא לרחובות בעבור חירות, אך למעשה מי שמנהיג את הציבור הוא הרעב. ואכן דבריו עולים בקנה אחד עם העובדה כי גלי המחאה שפרצו בשנים האחרונות באיראן, נשאו אופי כלכלי בעיקרם, ונראה כי הם כוונו להשגת יעדים כלכליים. נראה שלפחות חלקים בציבור האיראני מוכנים להסתפק – לפחות לעת עתה – בשיפור המצב הכלכלי. יתר על כן, דווקא החרפת המשבר הכלכלי מחייבת את האזרחים להתמקד במאבק הישרדותי יומיומי, מונעת מהם להתפנות למאבק לקידום חירויות פוליטיות ואזרחיות, ומגבירה עוד יותר את תלותם של העובדים, שרבים מהם מועסקים במגזר הציבורי, קרי בממשלה. 
 
בסיום הריאיון התייחס אקלימא לממשלתו החדשה הצפויה של אבראהים ראיסי. הוא קרא לנשיא הנבחר לפטר את כל המנהלים שכשלו בתפקידם, והדגיש כי באיראן קיים פוטנציאל נרחב של משכילים, שמביניהם ניתן לבחור מנהלים מוכשרים כדי שיחליפו את המנהלים הנוכחיים וישיגו הישגים מוצלחים יותר. הוא הזהיר עם זאת שלא לתלות תקוות שווא בנשיא חדש שיבוא ויפתור את כל הבעיות. אם הנשיא הנבחר ימשיך להעסיק את המנהלים הכושלים ויימנע מטיפול שורש בבעיות היסוד, לא ניתן יהיה לפתור את האתגרים המסכנים את החברה האיראנית. הוא התייחס לדברים שאמר מפקד משטרת טהראן שלפיהם 50 אחוזים מהגנבים שנעצרו לאחרונה ביצעו את העבירה בפעם הראשונה בשל מצוקת העוני והרעב. אקלימא ציין כי מעולם לא שרר מצב כה חמור במדינה וכי מי שרעב אינו חושש מבית הכלא או מעונש אחר שכן כל רצונו הוא לשרוד. 
 
זיכרונות מקיץ 2009
הריאיון שהעניק הסוציולוג האיראני מספק עדות נוספת לאתגרים החמורים הניצבים בפני הרפובליקה האסלאמית. חלקם נובעים מבעיות מבניות במשק האיראני; חלק אחר נובע מניהול כושל ומהשחיתות הפושה במערכות הפוליטיות והכלכליות; וחלקו נובע מהשלכות הסנקציות הכלכליות. האינפלציה המוצהרת של עשרות אחוזים ומשבר האבטלה, בעיקר בקרב צעירים משכילים, נותנים רוח גבית לתסכול מתגבר. אתגרים אלה מעמיקים את הפער בין המשטר האיראני לציבור, ובמיוחד לדור הצעיר, ומייצרים משבר אמון חמור כלפי השלטונות. 
 
הניכור המתרחב בין האזרחים לבין מוסדות המשטר והכבדת המשבר הכלכלי הזינו את גלי המחאה שפקדו את איראן מאז שלהי 2017. בשונה מהמהומות שפרצו בעקבות הבחירות לנשיאות איראן בקיץ 2009 והובלו על ידי האופוזיציה הרפורמיסטית, גלי המחאה של השנים האחרונות התנהלו ללא הנהגה מוכרת, אך פריסתם הגיאוגרפית הייתה רחבה במיוחד. גם הרכבם הסוציו־אקונומי של המפגינים היה שונה מבעבר. בעוד שבמחאה בשנת 2009 מילאו בני מעמד הביניים העירוני מקום מרכזי בהפגנות, הרי שגלי המחאה האחרונים הובלו בעיקר בידי פועלים ובני השכבות המוחלשות, המנהלים מאבק מתמשך על רקע מצוקותיהם הכלכליות ועל רקע מדיניותו הכלכלית הניאו־ליברלית של הנשיא רוחאני. המשבר הכלכלי יוצר תופעות חברתיות קשות, ובהן התמכרות לסמים, מכירת איברים, העסקת ילדים, דרי רחוב, זנות והתאבדויות. בינואר 2021 דיווח הארגון האיראני לרפואה משפטית על עלייה של 4.2 אחוזים במספרם של קורבנות ההתאבדויות בשמונת החודשים הראשונים של השנה האיראנית (מארס 2020 – נובמבר 2020) לעומת התקופה המקבילה בשנה שקדמה לה. גל ההתאבדויות יוחס בעיקר להחרפת המשבר הכלכלי ולהשפעות מגפת הקורונה. 
 
פרשנים, עיתונאים ופוליטיקאים באיראן הצביעו בשנים האחרונות על אובדן אמון מצד הציבור כלפי מוסדות המדינה ועל תחושת ייאוש לנוכח המצב, במיוחד על רקע הציפיות לשיפור כלכלי שהתעוררו בעקבות הסכם הגרעין והתבדו וכן על רקע האכזבה מכישלון הנשיא רוחאני לממש את הבטחותיו לשיפור כלכלי ולהרחבת הזכויות האזרחיות. בעקבות מהומות הדלק בנובמבר 2019, הזהיר הפרשן הפוליטי והעיתונאי אמיר מוחביאן כי החברה האיראנית יושבת על "פצצה חברתית" שעלולה להתפוצץ בכל רגע. הוא ציין כי בשונה ממהומות 2009, שהונהגו על ידי זרם פוליטי ספציפי, גלי המחאה האחרונים הם ספונטניים ועממיים, ולפיכך קשה יותר לשלוט בהן, מה שהופך אותן למסוכנות יותר.
 
הקריאות שנשמעו במהלך גלי המחאה העממית בשלהי 2017 עד ראשית 2018 ובשלהי 2019 בנוסח "שמרנים, רפורמיסטים, הסיפור נגמר עבור כולכם!" מעידות היטב על אודות אובדן האמון כלפי שני המחנות הפוליטיים המרכזיים באיראן. לחוסר האמון הגובר תרמה גם התנהלותם הכושלת של השלטונות לנוכח המשבר הכלכלי המחריף, אסונות טבע שפקדו את איראן ובהמשך גם מגפת הקורונה. גם שיעורי ההצבעה הנמוכים בבחירות הפרלמנטאריות שהתקיימו ב־21 בפברואר 2020 ובבחירות לנשיאות שהתקיימו ב־18 ביוני 2021, הצביעו על משבר האמון הציבורי. חרף קריאתם של בכירי המשטר, ובראשם המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי, לציבור האיראני לבוא ולהצביע, נרשם בבחירות הפרלמנטאריות שיעור הצבעה של כ־42 אחוזים בלבד - הנמוך ביותר מאז המהפכה האסלאמית. בבחירות לנשיאות נרשם שיעור הצבעה של פחות מ־49 אחוזים, הנמוך ביותר בבחירות לנשיאות מאז המהפכה. בערים הגדולות, ובמיוחד בטהראן, נרשמו שיעורי הצבעה נמוכים אף יותר. לאדישות הציבורית תרמה פסילתם הגורפת של רובם המכריע של המועמדים על ידי "מועצת שומרי החוקה", אך שיעור ההצבעה הנמוך ביטא גם ייאוש גובר בקרב הציבור באשר למשטר ולמערכת הפוליטית. 
 
תנועת המחאה צפויה לגדול
על אף אתגרים אלה, ממשיך המשטר לשמר בידיו כמה עוצמות המאפשרות לו בשלב זה לצלוח את האתגרים. בין היתר, הוא מפגין לכידות פנימית, זוכה לתמיכתם של מנגנוני הביטחון ואכיפת החוק, ובראשם משמרות המהפכה, ומשמר תמיכה מצד קבוצות חברתיות שונות הנאמנות לו מסיבות אידיאולוגיות או תלויות בו מבחינה כלכלית. לצד העוצמות שבידי המשטר, תנועת המחאה נותרה ברובה מקומית, מזדמנת ומוגבלת בהיקפה. רוב ההפגנות והשביתות דועכות בדרך כלל כעבור כמה ימים או כמה שבועות, אם בעקבות היענות חלקית מצד השלטונות לדרישות המפגינים ואם כתוצאה מדיכוי המחאה באמצעות שימוש בכוח ובמעצרים. 
 
בסיכומו של דבר, המשבר עליו מצביע ד"ר אקלימא וכישלונם המתמשך של שלטונות איראן לספק מענה למצוקות הכלכליות והחברתיות של אזרחי ארצם, אינם צפויים לבוא על פתרונם בעתיד הקרוב, והם עשויים להעצים בעתיד את תנועת המחאה. כשם שמשבר זה אינו נעלם מעיני הפרשנים והמבקרים החברתיים באיראן, הוא אינו נעלם גם מעיני השלטונות המודעים לפער המתרחב בין הציבור למוסדות השלטון ומכירים בצורך לספק לו מענה. אלא שכפי שציין גם הסוציולוג האיראני, אין די בהכרה בבעיות אלה ובהבטחות שווא לפתרונן. ללא טיפול שורש בבעיות היסוד, עלול המשבר לשוב ולהתפרץ חרף מאמצי המשטר לדכא כל איום פוטנציאלי ליציבותו. 
 
בחירתו של נשיא חדש והחזרת השליטה השמרנית בכל שלוש רשויות השלטון באיראן, לכאורה מספקות הזדמנות נוספת למשטר להתגייס לפתרון הבעיות. עם כניסתו לתפקיד בראשית חודש אוגוסט, ייאלץ הנשיא ראיסי להתמודד לא רק עם בעיות שוטפות הקשורות למשבר הכלכלי, לקורונה ולניהול המשא ומתן הגרעיני, אלא גם עם בעיות תשתיתיות קשות. הטיפול בהן מחייב לא רק הפניית משאבים רבים, שספק רב אם יש ביכולתם של השלטונות לגייס, אלא גם מימוש רפורמות מבניות לטיפול בבעיות היסוד שהרפובליקה האסלאמית סובלת מהן זה שנים, ובהן ניהול כושל ושחיתות ממוסדת. 
 
ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי, חוקר אורח במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב וחוקר במרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש אלוף מאיר עמית. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים