המזרח התיכון ועוד

מאמר
נשיא איראן חסן רוחאני (צילום: רויטרס)
28.01.2020

"סהר שיעי" – האומנם?

ברית שיעית בהנהגת איראן נתפסת בישראל כאיום ממשי על האזור. אבל נדמה שאיראן מוגבלת מאוד ביכולותיה הצבאיות וכבר הגיעה לקצה גבול היכולת שלה להשפיע על מדינות אחרות
האירועים האחרונים במזרח התיכון, ובמיוחד ההסלמה בעימות בין ארצות הברית לאיראן ותוצאותיה – אך גם כמה אירועים משמעותיים שקדמו לה – מעוררים שוב שאלות בדבר יכולותיה של איראן, להבדיל מכוונותיהם של מנהיגיה הפוליטיים, הצבאיים והדתיים. במיוחד הם מעוררים ספק בעניין הפרויקט האזורי שאיראן מנסה, כביכול, לקדם. הפרויקט הזה, המכונה בפי מקבלי ההחלטות באזור בכלל, ובישראל בפרט, בשם "הסהר השיעי", כולל את איראן (השיעית ברובה המוחלט), את עיראק (שבה השיעים הם רוב), את סוריה (שבה השיעים הם מיעוט קטן, אך יש בה קהילה עלווית גדולה למדי), ואת לבנון (שבה השיעים הם הקבוצה הגדולה ביותר, אך אין להם, כנראה, רוב מוחלט).
 
תחילה כמה עובדות יסוד: מאז קריסתה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה אין במזרח התיכון מעצמות גדולות, אלא רק מדינות "רגילות", ואפילו "קטנות" (ביחס למעצמות), שיש להן עוצמה משתנה. לרוב המדינות האלה יש יכולות מוגבלות למדי בזירה האזורית, במיוחד כאשר הן מתערבות במקומות שמעבר לגבולותיהן. דוגמאות בולטות לכך הן מצרים, ישראל, טורקיה, איראן, ואולי גם סוריה. המשותף לכל המדינות האלה הוא שהמעורבות שלהן, ובמיוחד המעורבות הצבאית מעבר לגבולותיהן, לא נחלה הצלחה מרובה בלשון המעטה. הדבר נכון במיוחד כאשר מעורבות זו לא עלתה בקנה אחד עם האינטרסים של שתי המעצמות הגדולות באזור, ארצות הברית ורוסיה (וברית המועצות לפני כן).
 
נוסף על כך, מבחינה היסטורית, עימותים ישירים בין מעצמות גדולות לבין מדינות באזור הם, בדרך כלל, א־סימטריים במובהק. דוגמאות לכך הן מלחמת 1956, שבה לחצו ארצות הברית וברית המועצות על ישראל לסגת מסיני, ומלחמת 1991, שבה אילצה ארצות הברית את עיראק לסגת מכווית. אכן, לעיתים מדינות באזור, או שחקנים בתוכן, מסבים נזק למעצמה וגורמים לה לשנות את מדיניותה. דוגמאות לכך הן ההשתלטות של סטודנטים איראנים על השגרירות האמריקנית בטהראן בעקבות המהפכה ב־1979, והפיגועים שביצעה המפלגה־המיליציה השיעית חזבאללה נגד ארצות הברית וצרפת בלבנון בשנים 1984-1983, שהביאו לנסיגת כוחותיהן הצבאיים משם. אבל ברור כי בעימותים כאלה אי אפשר להביס את המעצמות, בעיקר אם יש להן אינטרסים חשובים באזור. ואומנם, ארצות הברית שבה ללבנון ומעורבת בה מאוד גם כיום. מבחינה זו, הנסיגה הסובייטית מאפגניסטן ב־1989, לאחר תשע שנות מעורבות, היא יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, במיוחד לנוכח העובדה שבתקופה זו הייתה ברית המועצות עצמה בתהליך קריסה וניצבה לא רק מול המורדים האפגניים (המוג'אהדין) אלא גם מול ארצות הברית שתמכה בהם, עודדה אותם, ואף סיפקה להם נשק קטלני.
 
ומה בעניין איראן? לנוכח האירועים האחרונים באזור, נראה כי מדינה זו – שכאמור, אינה מעצמה עולמית – הגיעה לקצה גבול היכולת שלה להשפיע על מדינות אחרות באזור. הדבר ניכר עוד לפני חילופי המהלומות האחרונים בין איראן לארצות הברית. כך, למשל, ההתערבות של איראן בלבנון ובעיראק מעוררת התנגדות, גם בקרב שיעים, ונראה כי גם בסוריה יש גורמים חילוניים, גם בקרב העדה העלווית השלטת, שאינם רואים בעין יפה כינון של "מדינה אסלאמית" בנוסח איראני בארצם. אומנם, בשלושת המקומות האלה יש גורמים המוכנים להסתייע באיראן, במיוחד כאשר הם מאוימים (למשל, העלווים והשיעים בסוריה מ־2011), אבל כלל לא בטוח שהגורמים האלה, וגם אחרים, מעוניינים בדומיננטיות איראנית במדינתם ובאזור, ומכל מקום, יש חשיבות גם לזהויות מקומיות – קהילתיות ומדינתיות.
 
גם מבחינה צבאית, נראה כי היכולת של איראן להכריע עימותים באזור היא מוגבלת. בסוריה היא לא הצליחה כל כך מבחינה צבאית, בין באופן ישיר בין באמצעות "שליחים". למעשה, הנשיא אסד נזקק להתערבות רוסית גדולה כדי לייצב את שלטונו המתערער. גם יכולתה של איראן להגיב למתקפותיהן של ישראל וארצות הברית מוגבלת מאוד. בישראל היא לא הצליחה לפגוע לפי שעה, למרות ניסיונותיה, וגם מול ארצות הברית הישגיה זעומים. יתרה מזו, הנזק שנגרם לאיראן מתגובות אלו עולה לעיתים על התועלת שבהן. למשל, איראן נדרשה לקבל אחריות ולהתנצל על הפלת המטוס האוקראיני מאש איראנית נגד מטוסים לאחר ההתנקשות בגנראל קאסם סולימאני, ואילו האמריקנים שהתנקשו בחייו של סולימאני בשטחה הריבוני של מדינה אחרת, עיראק, לא נדרשו לכך.
 
אומנם, יכולתה של איראן להפעיל "שליחים" שיפעלו במקומה אינה מבוטלת. אבל גם פעולות כאלה, אם החוטים מובילים בבירור לאיראן (כמו, למשל, במקרה של פיצוץ השגרירות הישראלית בבואנוס איירס ב־1992, ואולי גם במקרים אחרים), מסכנות גם אותה. ובכלל, לא ברור עד כמה איראן שולטת במיליציות השיעיות הפועלות בעיראק, בסוריה ובלבנון. כך, למשל, חזבאללה, שביצעה את הפעולה שחוללה את "מלחמת לבנון השנייה" ב־2006, פעלה, ככל הנראה, בלי ליידע את איראן, ואיראן, מצידה, לא נחלצה לעזרתה (וכך גם סוריה, בת בריתה של חזבאללה). המיליציות האלה גם אינן מגיבות תגובה אוטומטית כאשר איראן מותקפת, ונראה כי לכל אחת מהן שיקולים משלהן. למשל, לחזבאללה, המפלגה־מיליציה השיעית בלבנון, יש שיקולים פנים־לבנוניים שהיא מוכרחה להתחשב בהם, שכן היא דואגת למעמדה לא רק בקרב השיעים אלא גם בעיני קבוצות אחרות במדינה זו.
 
אנו רואים אפוא כי דימויים לחוד ויכולות לחוד. ומה בדבר הכוונות? באזור שלנו רווחת הנטייה לייחס כוונות זדוניות לצד השני (וכוונות נאצלות לצד שלך) ולהתעלם מחולשותיו ומתחושות האיום שלו, ונראה כי כך גם ביחס לאיראן. מאז הפיגועים ב־11 בספטמבר 2001 איראן נמצאת על הכוונת של ארצות הברית (שתייגה אותה כחלק מ"ציר הרשע"), ובעקבות ניסיונותיה של איראן לפתח נשק גרעיני היא נמצאת גם על הכוונת של ישראל ושל שחקנים נוספים. לכן ברור שהיא חשה מאוימת. בהמשך לכך אפשר לשאול עד כמה הפעולות של איראן באזור נובעות מתוך חולשה ומתוך תחושה עזה של מנהיגיה הפוליטיים, הדתיים והצבאיים, שהיא מוקפת מדינות עוינות (למשל, הנוכחות הצבאית האמריקנית בעיראק מ־2003), ולאו דווקא מכוונותיה ה"אימפריאליסטיות". סוריה, למשל, היא בת הברית היחידה של איראן באזור, ולכן איראן הייתה חייבת לפעול להצלת משטר אסד במלחמת האזרחים (וכך גם רוסיה, לאחר שאיראן לא הצליחה בכך). במילים אחרות, היכן שחלק מן המשקיפים רואים כוונות התפשטות של איראן, המגולמות במונח "הסהר השיעי", אפשר לראות גם תחושה חזקה של חוסר ברירה וניסיון לקדם את פני הרעה.
 
לסיכום, נראה כי מונחים כמו "הסהר השיעי" מופרזים ואינם מתאימים לתיאור המצב הנוכחי במזרח התיכון. השאלה הנשאלת היא אפוא מי מרוויח ומי מפסיד מניפוח האיום האיראני, ומההצגה שלו כ"איום קיומי" על האזור כולו ועל ישראל.
מאמרים נוספים